לפני כבוד הדיינים: הרב אברהם מייזלס – אב"ד, הרב בנימין לסרי, הרב נחמיה נשר

פסק דין

בפני בית הדין תביעת האישה לבעלות מחצית הקומה השנייה בדירת הצדדים שברחוב [ה'] בעיר [ה'].

העובדות הרלוונטיות לפסק הדין הינן כדלהלן:

• הצדדים נישאו בשנת 1974 והתגרשו בתאריך 9.11.89.
• עובר לגירושין אושר הסכם גירושין בו נקבעו בין השאר הוראות בדבר בית המגורים של הצדדים, שהיה אז בן קומה אחת, נקבע בהסכם כי האישה רשאית להתגורר בבית עד שתרצה למוכרו או עד שתינשא לגבר אחר.
• הצדדים חזרו לחיות יחד לאחר סידור הגט, מיד לאחריו או במועד סמוך לו, וכך חיו יחד בבית וגידלו את הבנות המשותפות במשך כל השנים, האיש אף פרנס את האישה באופן קבוע כהודאתו בדיון.
• בשנת 2009 הוגשה בקשה למתן היתר בניה לקומה נוספת, בקשה שאושרה בסופו של דבר, ואכן האיש בנה מכספו קומה נוספת, בה שכנו עסקיו לרבות אולפן שידור ועסקים נוספים, קומה זו לא שימשה למגורים אלא לעסקים בלבד.
• הגישה לקומה השנייה הינה מתוך הבית באמצעות מדרגות וכן קיימת כניסה חיצונית נוספת מהרחוב.
• בתאריך 4.4.2016 נישאו הצדדים בשנית באופן אזרחי ובתאריך 20.2.23 סודר גט לאחר תביעת גירושין כרוכה שהאישה הגישה.
• לאחר מכן התקיים דיון בתביעת האישה לבעלות שווה גם בקומה העליונה, הוגשו סיכומי הצדדים והגיעה עת הכרעה.

האישה טוענת כי הואיל ואין עוררין על העובדה שהצדדים התגוררו יחד משך כל השנים, לפיכך מדובר הלכה למעשה שהגירושין שהתקיימו בשנת 89' הינם פיקטיביים, ובכדי להבריח את הבית מחוב שהיה קיים לדבריה לעיריית רעננה, ובנוסף, הסכם הגירושין שאושר, אשר נתן לה כאמור זכות מגורים ממושכת, מלמד כי הגירושין לא היו אמיתיים אלא כלפי חוץ.

זאת ועוד, חשבון הארנונה על כל שטחו של הנכס לרבות הקומה השנייה, הנו על שם שני הצדדים, מה שמלמד כי הרשויות ראו בהם בעלים משותפים באופן שווה על כל הנכס.

לטענתה, הצדדים היו "ידועים בציבור" מעת הגירושין ועד לנישואין החוזרים, שכן לדבריה ניהלו משק בית משותף וכך הם היו ידועים לכל כזוג לכל דבר וענין.

עוד טוענת האישה כי הקומה השנייה נשענת כידוע על הקומה הראשונה ומכוחה היא קיימת ועל כן היא גם בבעלותה.

כמו כן, הואיל ועד לגירושין השניים לא הופעל מנגנון פירוק השיתוף שבהסכם הגירושין משנת 89', משמע כי האיש ראה בה שותפה מלאה בנכס, לרבות בקומה העליונה.

עוד טוענת, כי בשנת 2018 ערכו בני הזוג צוואה הדדית, בה הם מורישים זה לזה את מלוא רכושם, לטענתה אפשר לראות בצוואה זו "הקנאה מחיים" של חלקו של האיש בנכס לידיה, לרבות הקומה העליונה.

האיש טוען כי הוא בנה את הקומה העליונה כולה מכספו והאישה אינה חולקת על כך. הארנונה שולמה כל השנים מכספו ובהסכם הגירושין שאושר לא נקבעה כל בעלות לאישה מעבר למחצית הקומה התחתונה שהייתה קיימת אז.

הגירושין בשנת 89' היו גירושין גמורים לדבריו. הסיבה שביה"ד סידר גט בשנת 23' הייתה בגין הנישואין האזרחיים ורק במעמד של "גט לחומרה", אך מבחינה פורמלית, הצדדים היו גרושים משנת 89'.

הוא בנה לבדו ומכספו את הקומה השנייה אשר שימשה כולה למשלח ידו ואין לאישה שום שייכות ובעלות בה. בין הצדדים שררה הפרדה רכושית משך כל שנותיהם, לרבות מאז הגירושין בשנת 89', והאישה לא הייתה שותפה לו מבחינה רכושית בשום אופן. בידיו הוכחות רבות כי הוא זה שעסק באופן מוחלט בבניית הקומה העליונה. לפיכך, מבקש לקבוע כי הוא הבעלים הבלעדי של הקומה העליונה.

דיון והכרעה

העובדות כאמור אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, אין צורך להידרש להן בשלב הזה.

אין חולק כי הקומה התחתונה הינה בבעלות משותפת. אכן, אין להקנות זכות לאישה בקומה העליונה בגין פירות נכסי איזון, שכן אין מדובר בפירות הגדלים מעצמם כגון השבחת נכס. מדובר בהשבחה שנעשתה על ידי אחד הצדדים מכספו וממאמץ אישי שלו. ויודגש, הבנייה וההשבחה נעשו בזמן שאינם נשואים ולא חלו עליהם בעת ההיא הוראות חוק יחסי ממון והפסיקה הרלוונטית.

בפסק דין שנכתב על ידי אב"ד ההרכב בתיק895985/6  (ביה"ד נתניה) נכתב בין השאר כדלהלן:

"[…]

ראה פסק דין של השופטת נ' מימון (תמ"ש 021342/04), וכן בכתב העת הפרקליט ל', תשל"ו, במאמרו של פרופ' ג' טדסקי "איזון משאבים בין בני הזוג".

יג. אמנם קיים הבדל מהותי מאוד בין ההלכה של גביית חוב מנכסי הלווה שהושבחו על ידי הלוקח, לבין חוק איזון המשאבים:

בעוד בדין בעל חוב שגובה מנכסי הלווה שנמכרו והושבחו על ידי הלוקח הנכס כבר היה משועבד למלווה משעת מעשה ההלוואה, וכך הלוקח השביח נכס כאשר למלווה יש כבר זיקה אליו; בחוק בסעיף 4 לחוק יחסי ממון איזון המשאבים בין בני זוג נקבע לגבי העדר תוצאות במשך הנישואין, כדלהלן:

"אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

ההוראות העולות מהסעיף הנ"ל – משמעותן שכל אחד מבני הזוג רשאי לבצע ברכושו פעולות כרצונו במשך כל תקופת הנישואין, ואין לבן הזוג השני כל זכות ברכוש זה, ומאחר שאין לו זכות, יכול בן זוגו (בעל הרכוש) 'לאכול' את כל ההשבחה שנוספה לרכוש, ובן הזוג השני לא יוכל בבוא העת לתבוע את מחצית משווי ההשבחה שנאכלה, כל עוד לא מדובר בהברחה.

ברם, למרות הוראת הסעיף הנ"ל, כאשר מדובר על השבחה המוגדרת כנכס חיצוני שקיימת עם פקיעת הנישואין, יחולו עליה הוראות הסדר איזון המשאבים, מפני שהרציונל בחוק איזון המשאבים בין בני זוג נעוץ בכך, שאם ההשבחה נעשתה במאמץ משותף של שני בני הזוג – כאשר לולא המאמץ המשותף, ההשבחה לא הייתה באה לעולם – זהו הישג משותף של בני הזוג לצורך האיזון, ובוודאי אם ההשבחה נעשתה על ידי עבודתו של בן הזוג שאינו בעל הנכס, מגיעה לו מחצית השווי הכספי של ההשבחה.

בית המשפט (בתמ"ש 21342/04 הנ"ל) הרחיק לכת וקבע כי עבודתו של כל אחד מבני הזוג במהלך הנישואין נחשבת למשאב משותף אשר פֵרות השקעתו יחולקו בין בני הזוג בחלקים שווים. ועל כן גם במקרים שבהם הושקעה עבודה ממשית על ידי בעל הנכס בלבד בתקופת הנישואין, ובעקבות ההשקעה הושבח הנכס, תיכלל ההשבחה באיזון הנכסים, למרות הפקעת גוף הנכס מהאיזון. אולם ברור שזאת דווקא בתוך תקופת הנישואין, שבה כל נכס שנוצר על ידי מי מהצדדים הינו בר איזון, ולפיכך גם אם נוצר ביגיעתו האישית, הינו בר איזון.

[…]"

ע"כ ציטוט מפסק הדין הנ"ל.

אכן, אין ספק כי מה שנקבע שם על פי ההלכה והפסיקה שפירות נכסים שאינם בני איזון, אם הושגו בעמל מי מהצדדים הינם בני איזון, אין זאת אלא בעודם נשואים כאשר חלות עליהם הוראות חוק יחסי ממון והפסיקה הרלוונטית, לא כן בתקופה שאינם נשואים ושאחד הצדדים השביח מכספו ומיגיעתו את הנכס בהשבחה חיצונית הניכרת לגמרי בנפרד, לכאורה במקרה זה ההשבחה היא בבעלותו הבלעדית ומהיכי תיתי שיהיה לשותף השני, קרי – האישה, חלק בזה?

נוסיף ונאמר, כי היות ועסקינן בהשבחה שנעשתה בתקופה שהצדדים לא היו נשואים, דינם כשני שותפים רגילים.

עתה נשאל, מה הדין בשותף שבנה בחצר השותפות בית ומשתמש בו בבלעדיות?

נראה בבירור שיש כאן דין חזקה שמכוחה יכול האיש לטעון כי הנכס בבעלותו הבלעדית, כמבואר ברמ"א (חושן משפט סימן קמ סעיף טו). שכתב השו"ע:

"היה מעמיד בהמה במקום מסוים מחצר חבירו, או שהיה מגדל שם תרנגולים, או מעמיד שם תנור וכיריים ורחיים, או שנתן שם זבלו, בין שהעמיד שם מחיצה בין שלא העמיד, אם נשתמש בדברים אלו וכיוצא בהם ג' שנים, וטען על בעל החצר ואמר: אתה נתת לי מקום זה, או: מכרתו לי, הרי זה חזקה".

וכתב הרמ"א:

"הגה: ואפילו היה לו חלק בחצר בשותפות, אם הוא מקום שדרכן להקפיד בזה, או שעשו שאר דברים שדרך להקפיד עליו ולא הקפידו עליו, הוי חזקה למה שהחזיק (כן דעת ריב"ש סי' רמ"ט /רמ"ח)."

מבואר ברמ"א, ששותף מתוך השותפים שעשה בחצר המשותפת דברים אשר דרך אנשים להקפיד עליהם, יש בכך חזקה למה שהחזיק, ועל פי הריב"ש בסימן רמח, אין כאן המקום להאריך במקור הדין. ובנידוננו, חזקה לכך שהקומה העליונה בבעלותו שכן ברור ופשוט ששותפים לא יסכימו לכך שאחד השותפים יבנה מבנה של קבע בחצר השותפים.

נמצא אם כן, כי הגם שגג הקומה התחתונה הינו חצר משותפת, היות והאיש בנה עליה מבנה של קבע שעמד שם שנים רבות והשתמש בו באופן בלעדי לעסקיו, יש כאן חזקה גמורה והקומה הזו בבעלותו מחמת הדין של חזקת שלוש שנים, שהרי לטענת האיש, האישה נתנה לו את חלקה בגג לבנות עליו קומה נוספת.

יש להוסיף, כי הגג הינו חצר השותפים שבוודאי יש בה דין חלוקה, שהרי ניתן לבצע בגג חלוקה בעין כך שלכל אחד מהצדדים תהיה בעלות על מחצית הגג, משכך ועל פי המבואר בסימן קמט ס"ב, יש חזקה גם בשותפים, שהרי האיש החזיק בכל חצר השותפים ומדובר בחצר שיש בה דין חלוקה.

לאור האמור ביה"ד פוסק:

• הקומה התחתונה בנכס ברחוב [ה'] בעיר [ה'], הינה בבעלות משותפת, הקומה העליונה הינה בבעלות בלעדית של האיש.
• ניתן להגיש בקשות בהתאם.

הרב נחמיה נשר – דיין 

עיינתי במה שכתב עמיתי וידידי הרה"ג נחמיה נשר שליט"א, ואינני מסכים עמו.

טענות הצדדים ועיקרי הנתונים העובדתיים כבר נכתבו על ידי עמיתי ואין לי צורך לחזור עליהם. קיימות עובדות נוספות רלוונטיות הנדרשות למתן פסק הדין והם יובאו לקמן. 

כאמור, הצדדים נישאו בשנת 1974 והתגרשו בתאריך 9.11.89. לדברי האשה, מיד לאחר הגירושין חזרו לביתם המשותף לחיות ביחד. לדברי האיש, 7 חודשים לאחר הגירושין חזרו לחיות ביחד.

נתיב ההכרעה

בשולחן ערוך אבן העזר סימן קמ"ט סעיף א' נפסק:

"המגרש את אשתו וחזר ובעלה בפני עדים (הרמ"א: או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשאה) הואיל ואשתו היתה, הרי זה בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות… שחזקה היא שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות… לפיכך הרי זו מקודשת קידושי ודאי וצריכה ממנו גט שני".

הבית שמואל שם ס"ק ג' כתב:

"קידושי ודאי. כן כתב הרמב"ם, ומשמע דאז אין תופסין בה קידושין של אחר, דוקא ביחוד תופסין קידושין של שני ולא בבעיל וכן כתב הב"ח … ".

כלומר, הואיל והיא היתה נשואה לו כדין, הרי אם בעלה חזקה היא שהחזירה להיות שוב אשתו וקידש אותה כדין בביאה, ולכן נישואין וודאים הם כאשר ידוע שהוא בא עליה, ונישואי ספק הן רק אם היה יחוד בלבד.

בסעיף ה' שם כותב השולחן ערוך:

"לא אמרו חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא באשתו שגירשה… שהרי אשתו ובאשתו הוא שחזקתו שאינו עושה בעילתו בעילת זנות עד שיפרש שהיא בעילת זנות… אבל שאר כל הנשים בחזקה שבעל לשם זנות עד שיפרש שבעל לשם קידושין".  

כלומר, חזקה שאין עושה בעילתו בעילת זנות אינה אלא באשתו שגירשה וחזר לחיות עמה, אבל באיש החי עם אשה שאינה אשתו לא נאמרה חזקה זו. 

מפרשי השולחן נתחבטו במשמעות דברי הרמ"א הנ"ל שכתב "כגון שנשאה", כי אם נשאה, הרי יש כאן נישואין ממש (עיין שם בבית שמואל ס"ק א' ובטורי זהב ס"ק א').

בביאור הגר"א שם ס"ק א' מציין:

"עיין מה שכתבנו לעיל בסימן כ"ו סעיף א'". 

שם כתב השו"ע:

"אין אשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קידושין שנתקדשה כראוי… ואפילו אם ייחדה לו".

ומפרש הגר"א שם בסימן כ"ו ס"ק ג':

"ואפילו אם ייחדה לו. ר"ל, כיון שידוע שבא עליה הוי כעדים כמו שכתבו התוס' ביבמות נ"ב: ובגיטין כ"ו: ד"ה לכשאכנסנה וכו', ואמרי' ביבמות ק"י וכתובות ע"ג המקדש את הקטנה וגדלה וכו' דאף על גב דבעל בלא עידי יחוד כיון דידוע שמתייחדת עמו ודאי לשם קידושין בעל… מ"מ כאן דלאו לשם קידושין בעל לאו כלום הוא, כנ"ל".

זו היא כוונתו של הגר"א בדבריו בסימן קמ"ט המציין לסימן כ"ו.       
ממה שנפסק בסי' כ"ו למדנו כי "ייחדה לו" כלומר ייחד אותה לו בקביעות כדרך בעל ואשה, ולא בדרך מקרית, הרי זה כאילו בא עליה בעדים, עיין מה שכתב שם בביאור הגר"א בסי' כ"ו ס"ק ג', "אף על גב דבעל בלא עדי יחוד", אלא ששם בסימן כ"ו עדיין אין בזה כלום, הואיל ויש צורך בכוונה לקידושין, וכוונה זו אינה מוכחת באיש ואשה בעלמא שחיים יחד בלי קידושין גם אם הם מייחדים עצמם זה לזו בקביעות כבעל ואשה (ידועים בציבור).

אולם, בהלכה שבסימן קמ"ט באיש ואשה שהתגרשו, שחזקה כאשר הוא בא עליה כוונת שניהם לקידושין וחזרה לחיי נישואין, ולכן גם כאשר אין עדים על הביאה, אלא שהוא מייחד אותה לו בקביעות, הרי זה גלוי וידוע לכל שבא עליה, ולכן הרי זה כעדות על ביאה לשם קידושין, ואלו קידושי ודאי.

עד כאן פירוש דבריו של הגר"א.

מעתה נבין את פירוש דבריו של הרמ"א "כגון שנשאה", כלומר, שייחד אותה לו כאשתו בקביעות, ומשום כך זה נעשה גלוי לכל שהוא בא עליה, ובגרושתו הרי הביאה היא לשם קידושין והיא מקודשת בקידושי ודאי.

ראה בתשובת "חוט המשולש" (לרבי חיים מוואלז'ין תלמידו של הגר"א) סימן י' המפרש את דברי הרמ"א על פי דברי הרא"ה. דברי הרא"ה בחידושיו מובאים על דברי הגמרא כתובות דף ע"ג. לעניין קטנה יתומה מאב שנישאה על ידי אמה או אחיה ולא מיאנה והגדילה, עמדה ונשאת לאחר, רב אמרה אין צריכה גט משני, היות והראשון בא עליה אחר שהגדילה הרי קידש אותה בביאה זו בגדלותה, ולכן אין קידושי שני תופסים בה. כותב על כך הרא"ה וזו לשונו:

"ואף על פי שהמקדש בלא עדים אין חוששים לקידושיו, הכא כיוון דהוי מילתא דכולי עלמא ידעי בה כולי עלמא סהדי."  

וראה שם בגמ' כתובות בשיטה מקובצת בשם הריב"ש שמביא את שיטת הרא"ה, וזו לשון השיטמ"ק:

"והרא"ה כתב דכיון דאשתו היא ועומדת עמו, אפילו לעדי יחוד אינה צריכה, דכולי עלמא ידעי שנתייחד עמה ובא עליה."

פירוש דברי של הרא"ה, יתומה קטנה שנישאת על ידי אימה או אחיה שנישואיה חלים רק מדרבנן, וכאשר נעשתה גדולה שהיתה לה את אפשרות למאן בהמשך נישואיה לאותו איש, מאחר וכאמור הם רק נישואין מדרבנן ולצאת מיד מנישואים אלו ללא צורך בגט, ולא עשתה כן, אלא נשארה לחיות עם בעלה לאחר שגדלה, מעתה היא כבר נעשית לו נשואה מהתורה, מפני שעצם הדבר שהם ממשיכים לחיות כבעל ואישה, דהיינו שברור שהאיש בא עליה לאחר שגדלה וכוונתו בביאה זו לקדש אותה, הרי זה קידושין גמורים מהתורה. אך עדיין לצורך תחולתם של קידושין חובה שיהיו עדים ולא היו כאן עדים. מסביר הרא"ה, מאחר וכל העולם יודע שנתייחד עמה, אין צורך בשני עדים מפי שיש כאן "אנן סהדי", פירוש, כאשר הדבר ידוע לכל העולם הרי זה יותר משני עדים. 

בשני המקרים, בעל ואישה שהתגרשו וחזרו לחיות ביחד כבעל ואישה ללא חופה וקידושין, וכן בקטנה שהיתה נשואה לאיש רק מדרבנן ולאחר שהגדילה המשיכה לחיות עמו כבעל ואישה, מאחר ובשני המקרים היו נישואין בעבר, אם במקרה של בעל ואישה שהתגרשו, אם במקרה של קטנה שהיתה נשואה מדרבנן, והמשיכה לחיות עם אותו איש גם לאחר שגדלה, אנו יוצאים בהנחה פשוטה שקיום היחסים ביניהם הוא לשם קידושין, היות ובוודאי הם רצו לחזור ולחיות כבעל ואישה או במקרה של קטנה להמשיך ולחיות כבעל ואישה.  

מקרה זהה נוסף נמצא ברמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן ל"א סעיף ט' שפסק:

"והוא הדין קטן שנתקדש ונתגדל אצלה צריכה גט, דודאי בעל כשהגדיל לשם קידושין." 

כלומר, קטן שקידש אישה שאין קידושיו קידושין, והמשיכו לחיות ביחד גם לאחר שגדל הקטן, פוסק הרמ"א שהיא אשת איש גמורה, ואם תתגרש צריכה גט גמור.

מפרש "החוט המשולש" שאין צריך לשום עדים, אלא משגדל הקטן אצלה אנו קובעים בוודאות שהוא בעל אותה לשם קידושין, אף על פי שזו אינה ביאה ראשונה, הרי כבר בעל אותה בקטנותו, מכל מקום אנן סהדי על הייחוד והביאה (אנן סהדי, פירושו שגלוי וידוע לכל העולם שהוא בא עליה לאחר שהגדיל). ידיעה ברורה זו מהווה עדות לצורך עדים לקידושין, מקרה זה הוא כעין המקרה שהבאנו לעיל בקטנה שגדלה אצל האיש שקידשה בהיותה קטנה וגדלה אצלו.

"החוט המשולש" בפירושם של שתי ההלכות המובאות ברמ"א, בסימן קמ"ט הנ"ל וכן את ההלכה בסימן ל"א, הולך בשיטת רבו הגר"א. וכך כותב בביאור הגר"א שם בסימן ל"א ס"ק כ':

"דודאי בעל וכו', רוצה לומר, אע"ג דליכא עדים בביאתו ולא ביחודו, כמ"ש בסי' כ"ו סעיף א'"

פירוש דבריו, בדרים ביחד כבעל ואשה אין צורך בעדים, וכמו בקטנה שהגדילה אין צורך בעדים כנ"ל, וכפי שכתב הגר"א בס' כ"ו סעיף א' ס"ק ג' שהבאנו לעיל.

בהמשך דבריו שם כותב "החוט המשולש" בתשובתו:

"ואשימה עיני על משמעות דברי הפוסקים בזה. והנה רובם ככולם נוטה משמעות דבריהם לדעת הרא"ה, והנה כבר הבאתי משמעות דעת הרמב"ם מדבריו בשני מקומות. מפרק ז' מהלכות יבום הלכה י"ד, שכתב סתמא וגדלה אצלו ולא נקט ונבעלה. וכן מהך דפרק ד' מאישות הלכה ח', שכתב שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו הקידושין, הרי דבשני המקומות לא הזכיר עדי יחוד ולא עדי ביאה כלל, אלא דסגי במה שגדלה אצלו ויושבת עמו בדרים יחד אנן סהדי דנבעלה."

(ראה תשובת זכר יצחק (לרבי איצלה מפוניבז') סימן י' המביא את דברי הרמב"ם בהלכות גירושין פרק א' הלכה ה':

"זה שנאמר בתורה ושלחה מביתו… שאם גירש ולא שלחה מביתו הרי זה כמי שגירש והחזיר גרושתו, לפיכך צריכה ממנו גט כמו שנתבאר."

מוכיח ה"זכר יצחק" מדברי הרמב"ם אלו שדעת הרמב"ם היא כדעת הרא"ה וזה לשונו: 

"נראה ברור מדבריו דלא בעי עידי יחוד, רק בזה שהיא בביתו הוי כמו עדי קידושין".   

כלומר, אם נתן גט לאשתו ועם קבלת הגט היא המשיכה לשהות עמו באותו בית, הרי זה כמו שהחזיר גרושתו וצריכה היא ממנו גט נוסף. מכאן מוכח שעצם המשך השהיה המשותפת בבית למרות שניתן גט, הוי כאילו קידשה מחדש מעצם העובדה שהיא ממשיכה להתגורר עמו בבית הרי זה כמו עדי קידושין.)

אמנם הבית יוסף באבן העזר סימן קמ"ט וכן בסוף סימן קנ"ה מביא תשובת הריב"ש סימן ו' שחולק על הרא"ה, וכותב עליו שזו דעת יחיד וכל הראשונים סוברים שצריך לעדי יחוד ולא סגי באנן סהדי (שכל העולם יודע). כותב בתשובת "החוט המשולש" הנ"ל הסבר מעניין להסביר את אותה דעה החולקת על הרא"ה, ואכתוב את תוכן את דבריו.

וזה תוכן דברי "החוט המשולש": אף על פי שתמיד אנו קובעים שבדבר הידוע לכל העולם אין צורך בעדים, ואפילו אם יש עדים שאומרים ההיפך, אין אומרים תרי עדים כמאה עדים, כפי שכותב הש"ך בחושן משפט סימן מ"ו ס"ק מ"ט, מכל מקום דין קידושין שונה, היות ובקידושין בעינן עדים שיתכוונו ליחוד של האיש והאישה וידעו שלשם קידושין הוא בועל, ולכן מה בכך שידוע לכל העולם שנתייחדו זה עם זה ודרים כבעל ואשה, מכל מקום אין איש שם לב על עסקי הקידושין הנעשים ביחוד הזה, עד כאן תוכן דברי ה"חוט המשולש".

ביאור דבריו, דין עדי קידושין אינם ככל דין עדות. בדין עדי קידושין קיימת הלכה ספציפית שלא מספיק שהעדים יודעים או רואים שהאיש והאישה חיים ביחד, אלא העדים צריכים להתכוון שהאיש והאישה חיים ביחד כדי להעיד שיש כאן מעשה קידושין, שזה שכל העולם יודע (אנן סהדי) שהם חיים ביחד זה לא מספיק להחיל דין קידושין עליהם. כך מסביר ה"חוט המשולש" את הריב"ש החולק על הרא"ה.

בהמשך דבריו כותב ה"חוט המשולש", שהלכה למעשה הריב"ש בתשובותיו סימן קצ"ג פוסק כדעת הרא"ה.

מכל חבל הקדמונים והפוסקים שליקטנו למדנו שלושה דברים יסודיים:

• איש ואישה שהיו נשואים התגרשו וחזרו לחיות יחד כבעל ואישה, ברור הדבר שהם קיימו ביניהם יחסי אישות.
• גרוש הבא על גרושתו חזקה היא ששניהם התכוונו לשם קידושין. 
• גרוש וגרושתו המתגוררים יחד ידוע הוא לכל העולם שבא עליה. לכן כולי עלמא עדים הם על הקידושין בביאה, והרי זה כאילו קידשה בנוכחות עדים, ולפיכך גרוש וגרושתו שגרים יחד כבעל ואשה, הרי זה מקודשת לו קידושין וודאי מדין תורה.  

אולם קיימת כאן נקודה משמעותית שעשויה לסייג את הסיכום שאליו הגענו כאמור.

הרדב"ז בתשובותיו חלק א' סימן שנ"א כותב את הדברים הבאים:

"ומכאן אתה למד שהמתייחד עם גרושתו והיא בנדתה אינה צריכה גט… דכיון דלא חייש לאיסור כרת לא חייש לבעילת זנות ולא בעל לשם קידושין. וכן הדין במי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבוא ביאות אסורות, דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קידושין, אלא לשם זנות בעלמא… "

דעת הרדב"ז, אימתי אמרינן שגרוש הבא על גרושתו חזקה שהתכוונו לקידושין ולא לזנות בעלמא, כשהבעילה נעשית בכשרות, אבל כשהבעילה באיסור כמו הבא על הנדה, אין חזקה שבעל לשם קידושין. 

אלא ששיטת הרדב"ז אינה מוסכמת. עיין באבני מילואים סימן ל"ג ס"ק א' הביא את דברי הרדב"ז, וכותב עליו:

"ומצאתי שהרשב"א אינו סובר כן. עיין שם בתשובה סימן קפ"א זה לשונו:

אשה זו צריכה גט… כיון שנתייחדה עמו… וגמר ובעל לשם קידושין… ואע"פ שאסורה לו… מכל מקום קידושין תופסים בה מן התורה… כמו שאמרנו שהיחוד הרי הוא כביאה.

ומבואר דאפילו לא ראינו שנבעלה… ואף על גב דאסורה לו מן התורה… אפילו הכי קידושין תופסים בה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר לשם קידושין. ואם כן בנדה נמי דקידושין תופסין בה אמרינן הן הן עדי יחוד וכו' ולא כהרדב"ז".

עיין עוד שם באבני מילואים שמדקדק בלשון השלטי גיבורים בפרק מי שאחזו שהוא חולק על הרדב"ז וסובר:

"דאפילו היכא דעבר איסור לא הורע חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולא שביק היתרא דיכול לעשות על ידי קידושין. ואף על אגב דהוה ליה כמו חשוד לאותו דבר, אפילו הכי חמירא לאינשי יותר, כיון דיכול לעשות בזה על ידי קידושין".

האבני מילואים שם מוכיח גם מדברי התוספות מסכת גיטין ע"ט: שהם סוברים כדעת הרשב"א, דאף אם אסורה לו משום נדתה, חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות אלא לשם קידושין.

וכן בספר "אור שמח" (לרבי מאיר שמחה מדווינסק) הלכות גירושין פרק י' הלכה י"ט, מפרש בדעת הרמב"ם וזה לשונו:

"ולפי דברי רבינו נשאר ברור, דאף אם היתה נדה גם כן אמרו דלשם קידושין בעיל… וכיון דבנדה תופסין הקידושין ודאי לשם קידושין בעיל."   

כמו כן, ראה בתשובת רבי עקיבא איגר חלק א' סי' קפ"ב, מביא שהמשנה למלך דחה את שיטת הרדב"ז, וכתב דמכל מקום יש לומר דהוי חזקה דמה דיכול לעשות בהיתר עושה.

מסיכומו של חלק זה עולה, כי לדעת הרשב"א התוספות והרמב"ם, קיימת חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ולשם קידושין בעל גם אם הביאה בעבירה, כגון שהיתה נדה, למרות שאינו מקפיד על איסור נדה, מקפיד הוא על מה שבידו לתקן כדי שלא לעבור עבירה נוספת כמו בעילת זנות, ולא כדעת הרדב"ז.

(נקודה מאד מעניינת שהתעוררה לי כאשר עיינתי בבאר היטב אבן העזר סימן קמ"ט סק"א, שם הוא מביא תשובת הרדב"ז חלק א' סימן רע"ז (לא את התשובה שהבאנו לעיל בסימן שנ"א) שכותב:

"אם נתייחדה אינה צריכה גט. ואם ראוה שנבעלה צריכה גט".

עיינתי בגוף תשובת הרדב"ז בסימן רע"ז. התשובה שם עוסקת במקרה שהבעל גירש את אשתו מחמת שזינתה ואחר כך נתייחד עמה, ועל כך פוסק הרדב"ז שאם ראוה שנבעלה אמרינן שבעל לשם קידושין וצריכה גט. ולכאורה זו סתירה לתשובתו שכתב בסימן שנ"א הנ"ל.          
ואולי יש לחלק אם מתייחד עם גרושתו כשהיא נדה, וכאשר עובר על איסור נדה לא אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, לבין אם מתייחד עם גרושתו שגירשה משום שנאסרה עליו מחמת זנות. צריך עיון).

המסקנה ההלכתית

איש ואישה שהתגרשו וחזרו לחיות ביחד דינם ההלכתי כבעל ואישה נשואים, ולכן חל עליהם חוק יחסי ממון.

במקרה שבפנינו, הצדדים חזרו מיד לאחר הגירושין או סמוך להן לחיות ביחד באותו בית כבעל ואישה לכל דבר ועניין, כולל גידול הילדים במשותף, וניהול משק בית משותף כאשר האיש הוא המפרנס, והאישה אחראית לתחזוקת הבית כולל הקומה הנוספת, ובהמשך הזמן הוכיח סופו על תחילתו שכוונת הצדדים לאחר הגירושין לחזור ולחיות כבעל ואישה, בהתמסדות נישואיהם במסגרת נישואים אזרחיים, לכן הגט שסודר ביום 20.2.23 הוא מחויב מעיקר הדין כמו כל בעל ואישה הבאים להתגרש.

מעתה אציין מספר נתונים עובדתיים שקיימים במקרה שבפנינו המוכיחים את המסקנה ההלכתית שקבענו כי מעמדם של הצדדים במשך כל שנות חייהם המשותפים לאחר הגירושין היו כבעל ואישה,  וממילא  חלים עליהם כל דיני חלוקת הרכוש גם לפי החוק.

כאשר האיש בנה את הקומה העליונה הוא לא ראה צורך להחתים את האישה על מסמך שהיא מוותרת על כל זכות בקומה הנוספת, ואף ערב נישואיהם האזרחיים בתאריך 4.4.16, לא נעשה שום הסכם ממון ביניהם כפי שעשו בסוף תקופת נישואיהם הראשונים 30.3.1988.

זאת ועוד, האיש כתב צוואה בתאריך 13.11.18 בה הוא מוריש לאישה לאחר מותו את כל רכושו כולל הבית כולו, היינו עם הקומה העליונה ברח' [ה'].

כאשר ביה"ד מינה שמאי בהחלטתו מתאריך 15.10.22 למתן חוות דעת על הבית, שורת הדין וההיגיון שהאיש ידרוש שמאות נפרדת על כל אחד מחלקי הבית על הקומה התחתונה בנפרד, ועל הקומה העליונה בנפרד, כדי לדעת ברור כמה שווה חלקו בכל הבית, וכמה שווה חלקה של האישה כאשר יימכר הבית.

כל העובדות במצטבר, מוכיחות כאמור שהצדדים ראו עצמם כבעל ואישה על כל הנובע מכך, ואכן מעמדם ההלכתי כאמור כבעל ואישה, ולא כפי שסובר עמיתי שמעמדם של הצדדים הוא כשותפים.

לפיכך, חוק יחסי ממון בין בני זוג על כל סעיפיו חל על הצדדים הנידונים בפנינו, וכידוע בתקופת חייהם המשותפים של בני זוג, כל נכס שהתווסף על ידי מאמץ של אחד הצדדים, מתווסף לסל איזון הזכויות עם פקיעתם של נישואי הצדדים, ולכן גם אם נגדיר את הקומה הנוספת שבנה האיש מכספו כנכס נפרד מהבית המשותף, הרי שגם עליו חל חוק האיזון, ועם מכירת הבית יחלקו הצדדים בתמורה בחלקים שווים. כל שכן, במקרה זה לא ניתן להגדיר את תוספת הבניה כנכס נפרד היות והוא חלק בלתי נפרד מהבית המקורי שהוא קומת קרקע, שהרי הוא בנוי על גביו וכל התשתיות של הבית חוברו גם לקומה העליונה, כך ששתי הקומות מחוברות לאותם תשתיות. הכניסה לקומה העליונה היא מתוך הבית (קומת קרקע) באמצעות מדרגות.

כמו כן, ניסוח לשון הבקשה להיתר בנייה שהוגשה על ידי הצדדים היה "תוספת קומה והרחבת קומת קרקע", דהיינו להפוך את הבית מחד קומתי לדירת דופלקס כמו כל דירת דופלקס שמוכרת לנו, פירוש הדבר הרחבת הדירה הקיימת, וממילא היא חלק בלתי נפרד מהבית. גם היתר בנייה (כפי שמופיע בחוות דעת השמאי) ניתן באופן שהקומה הנוספת תהיה חלק בלתי נפרד מהקומה התחתונה, ולא כקומת מגורים בפני עצמה. ולכן במסגרת חלוקת הרכוש בין הצדדים בנכס, כאשר יימכר הבית התמורה תחולק ביניהם בחלקים שווים.

יתר על כל האמור לעיל, ניתן היה לוותר על כל אריכות הדברים בהבאת מקורות ההלכתים ולהסתפק בפסק דין קצר ביותר ולסכמו במספר שורות כדלהלן:

הקומה הנוספת שבנה האיש אינה רשומה בטאבו על שמו בלבד אלא היא חלק בלתי נפרד מהבית כולו הרשום על שם שני הצדדים, וכידוע (אף ללא חוק יחסי ממון) בעלות בנכס נקבעת על פי הרישום בטאבו, ולכן הבית כולו שייך לשני הצדדים בחלקים שווים.

באשר לפסק הדין שציטט עמיתי, (נכתב על ידי בתקופת כהונתי בביה"ד נתניה), בעניין איזון פירות מנכס שאינו בר איזון. לדעתי אין לו כל קשר למקרה הנדון בפנינו. אלה שני מקרים שונים לחלוטין. פסק הדין (נתניה) עוסק במקרה של נכס חיצוני לחלוטין שהם כספים שהבעל חסך קודם הנישואין ודאג לאורך כל שנות הנישואין שהכסף שנחסך לא יכנס לחשבון משותף, ובמהלך שנות הנישואין סכום הכסף הצמיח רווחים גדולים, והנדון היה האם הרווחים שהם פירות הקרן שאינו בר איזון שצמחו בתקופת הנישואין דינם כדין הקרן ואינם ברי איזון, או שפירות הנכס עומדים בפני עצמם ומאחר והם צמחו בתקופת הנישואין הם נכללים באיזון.

במקרה שבפנינו הוא ההיפך, הקומה התחתונה שהיא לכאורה בבחינת הקרן היא בוודאי ברת איזון מאחר והיא שייכת לשני הצדדים והתוספת שנוספה שהיא הקומה העליונה כביכול "הפרי שצמח". זאת ועוד, כאשר מדובר על רווחים כספיים, יש מקום לומר שהם נפרדים מהקרן למרות שהם נוצרו מהקרן, מאחר וניתן לקחת רק את כסף הרווחים שהצטברו ולהפרישם מהקרן ולייצר מהם קרן בפני עצמה, אולם כאשר מדובר בקומת הבית שנבנתה על גבי הקומה התחתונה והיא חלק בלתי נפרד ממנה, ולא ניתן לנתק את התוספת מהיסוד, ללא היסוד אין תוספת, ולכן בכהאי גוונא  הקרן והפרי חד הם ודין הפרי כדין הקרן, והיות והקרן ברת איזון בהכרח גם על הפרי חל משפט האיזון.

לאור האמור פוסק ביה"ד:

• הצדדים חזרו לחיות כבעל ואשה לאחר שהתגרשו. לכן חל עליהם דין בעל ואישה נשואים הן הלכתית והן חוקית.
• הבית ברחוב [ה'] רשום ע"ש שני הצדדים, ולכן הבית על שתי קומותיו שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. 

הרב אברהם מייזלס – אב"ד

עיינתי היטב בפסק דינו של כבוד האב"ד ובנימוקיו, אשר כדרכו הינם ברורים ומבוססים.

לגופו של ענין רק אציין בקצרה, כי לשיטת כבוד האב"ד, הצדדים נדונים כנשואים מבחינה הלכתית, כאשר אין מדובר בנישואין סטנדרטיים, אלא כאלה שהתקיימו מכח המציאות שהצדדים חזרו לחיות יחד, ולפיכך על פי כל הנימוקים המפורטים מעלה דינם כנשואים.

על כן הכריע האב"ד שגם הוראות חוק יחסי ממון חלות עליהם, בהיות שהם מוגדרים מבחינה הלכתית כנשואים.

לענ"ד זהו דבר חידוש אשר אין לו כל התייחסות בחוק, עד כמה שידי מגעת, בהחלט מדובר בסוג של "לקונה" אשר עקב היותה נדירה יחסית, טרם קיבלה התייחסות מפורשת.

לדעתי יש מקום לומר שהגם שמבחינה הלכתית האישה הינה "אשת איש" לכל דבר וענין, אין זה אלא מכח "קידושין" ודינה כמי שנתקדשה ולא נישאה, שכן לא מצינו מי מהפוסקים אשר יכתוב כי במקרה זה דינה כנשואה, משום שנישואין הינם רק על ידי קנין נישואין, מה שלא נעשה במקרה זה.

נמצא אם כן, שגם לשיטות הפוסקים שדינה כאשת איש גמורה, אינה אלא "מקודשת", ולא "נשואה".

כידוע, הזכויות הממוניות ההדדיות מבחינה הלכתית של הבעל באשה ולהיפך, מגיעות בעת הנישואין, מסתבר מאד איפוא, כי גם הוראות חוק יחסי ממון והזכויות ההדדיות שבגינו, שייכות רק במקרה של נישואין ולא של קידושין בלבד.

כאמור מדובר בסיטואציה נדירה ולפיכך החוק לא מצא לנכון להתייחס אליה, ואולם מסתבר מאד שכך היא ההכרעה אילו המחוקק היה נותן דעתו לסיטואציה זו, משום שכמו שמבחינה הלכתית הזכויות ההדדיות מגיעות בנישואין, כך גם בחוק.

הווי אומר לא העובדה שהאישה חייבת גט מעיקר הדין היא המגדירתה כנשואה לענין חוק יחסי ממון, אלא רק זוג נשוי ממש, מבחינה הלכתית, הוא זה אשר הוראות החוק עוסקות בו, שכן החוק עוסק בהגדרתו, בבני זוג "נשואים" ומבחינה הלכתית וחוקית, תקופת ה"נישואין" של בני הזוג שלפנינו, הסתיימה עם סידור הגט בתאריך 9.11.89, ובתקופה בה נבנתה הקומה השנייה, לא היו מוגדרים בני הזוג כ"נשואים" גם אם נגדיר את האישה כ"מקודשת" אך אינה "נשואה".

נוסף על כך, גם אם היא מוגדרת כ"נשואה" ועל פי הנימוקים שכתב כבוד האב"ד, עדיין יש מקום לומר שאין זה אלא לחומרא ולא לקולא, בפרט לאור שיטת הרדב"ז שהוזכרה בדברי כבוד האב"ד, שהגם שהיא שנויה במחלוקת, מידי ספק לא יצאנו, בפרט במקרה זה, שניתן לומר "הוכיח סופו על תחילתו", שהרי לאחר זמן נישאו הצדדים בנישואין אזרחיים, הגם שיכלו בנקל להינשא בנישואין כדמו"י כמעשיהם בראשונה, העובדה שבחרו למסד בסופו של יום את החיים המשותפים בדרך אזרחית ולא כדמו"י, מוכיחה לכאורה כי לא ראו בחייהם המשותפים מעשה קידושין.

נמצא איפוא שיש מקום לטעון, כי גם אם לחומרא יש לדונם כנשואים, לקולא אין לומר כן, דרך משל, האם ניתן לקבוע בוודאות שבמידה והאיש היה הולך לעולמו ח"ו טרם מתן הגט ולצדדים לא היו ילדים, ניתן היה לאפשר לקיים מצוות ייבום ולהתירה בוודאות להינשא לאחיו של הבעל? מסופקני מאד.

כך גם לענין ממון, במקרה האמור, האם היינו מנהיגים בוודאות דין ירושת בעל להוציא מיורשי האישה? ספק גדול, שכן הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים ובפרט במקרה זה, וכאמור.

נמצא אם כן שמבחינה ממונית ולפחות מספק, לא היו לצדדים זכויות ממוניות זה על זה מכח הנישואין.

על כן לדעתי, גם אם נסכים כי האישה חייבת בגט מעיקר הדין, הוראות חוק יחסי ממון במקרה זה, לא יחולו על בני הזוג לתקופה שמעת סידור הגט בתאריך 9.11.89.

הרב נחמיה נשר – דיין

חובתי להגיב להערתו המחכימה של עמיתי הגר"נ נשר שליט"א לפסק הדין שכתבתי.

ראשית, הערה זו מקורה הוא למעשה הגמרא במסכת קידושין דף י' ע"א שמסתפקת שם אם ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה. כלומר לצד אחד בגמ' על ידי ביאה חלים נישואין. אולם כל הספק שם בגמ' הוא כאשר היתה ביאה ראשונה בלבד, ויתכן שכפעולה ראשונית בלבד, והרי זה דומה לכסף או שטר. אבל ביאה שנייה לאחר ביאה ראשונה זהו מעשה נישואין, כמו שכותב הרמב"ם בפרק י' מהלכות אישות הלכה א':

"הארוסה אסורה לבעלה מדברי סופרים כל זמן שהיא בבית אביה, והבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכת מרדות, ואפילו אם קידשה בביאה אסור לו לבוא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה… , ויחוד זה הוא הנקרא כניסה לחופה והוא הנקרא נישואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה… ".

מפורש בדברי רמב"ם:

א) שבביאה שניה, אם הביאה לתוך ביתו ובא עליה הרי זה נישואין.

ב) על פי דברי הגמ' הנ"ל ברור שביאה עושה אירוסין, זו כידוע משנה מפורשת בריש מסכת קידושין. האישה נקנית (מתקדשת) בשלושה דרכים, ואחד מהם הוא ביאה. ועל כך כותב הרמב"ם אם בא על ארוסתו היינו לאחר שהתקדשה לו עם תחילת הביאה היא נעשית נשואה לו.
כמובן במקרה דנן הם חיו חיי אישות לאחר הגירושין במשך שנים רבות, כפי שקיימת חזקה שהתכוונו לשם קידושין, החזקה אינה נעצרת באמצע  וחזקה שהתכוונו לשם נישואין.                 

כמו כן, כבר בתחילת דברי הבאתי את דבריו הרמ"א באבהע"ז סי' קמ"ט בדין מחזיר גרושתו שדינה כנשואה, עם כל מה שהאריכו המפרשים בהבנת דבריו.

לאור זאת קבעתי שדינם של הצדדים שחזרו לחיות ביחד לאחר גירושיהם, כדין זוג נשוי לכל הזכויות ההלכתיות והחוקיות.

(נוסף על כך נראה לי אף אם נניח כהבנתו של עמיתי, לו יצויר מקרה של זוג שחי רק עם קידושין בלי נישואין (מציאות שיכולה היתה להתרחש בתקופת התלמוד, מאחר והיה פער זמן לפעמים ארוך בין אקט הקידושין לאקט הנישואין), זה לא גרע מזוג החי "כידועים בציבור" שאין ביניהם לא קידושין ולא נישואים למרות שהסדירו ביניהם מסמך להיותם ידועים בציבור, חלה עליהם "הלכת שיתוף", גם בזוג שחי עם קידושין בלבד שהאישה דינה כאשת איש חלה עליהם "הלכת השיתוף").  

בסופו של עניין כפי שכבר כתבתי, אין צורך להיזקק כאן לחוק יחסי ממון, אלא רישום המקרקעין הוא הקובע הלכתית וחוקית, וברישום המקרקעין הנכס ברחוב [ה'] מופיע על שם שני הצדדים בחלקים שווים.   

הרב אברהם מייזלס – אב"ד      

לאור האמור פוסק ביה"ד כדעת הרוב: 

• הצדדים חזרו לחיות כבעל ואשה לאחר שהתגרשו בתאריך 9.11.89. לכן חל עליהם דין בעל ואישה נשואים הן הלכתית והן חוקית עד למתן הגט הנוסף בתאריך 20.3.26.
• הבית ברחוב [ה'] רשום ע"ש שני הצדדים, ולכן הבית על שתי קומותיו שייך לשני הצדדים בחלקים שווים. 
• ניתן להגיש פסיקתא לחתימה בהתאם.

ניתן ביום י"ג באלול התשפ"ו (26/08/2026).

הרב אברהם מייזלס – אב"ד                    הרב בנימין לסרי                                     הרב נחמיה נשר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה