תיק מספר: 653208/11, בית הדין הרבני האזורי אשדוד
מאת: כבוד הדיינים: הרב עידו שחר – אב"ד, הרב יצחק לוי, הרב שלמה גאדיל רוזנטל

פסק דין

בהחלטת ביה"ד מיום 22.02.2026 נדונה תביעת האשה לחייב את האיש להשיב לה מחצית מסכום של 800,000 ש"ח ששולם להוריה לצורך פירעון חוב של הצדדים. העובדות ועיקרי הטענות הופיעו בגוף ההחלטה, ולבקשת ב"כ האשה ביה"ד אפשר לב"כ הצדדים להגיש סיכומים קצרים בעניין. עקב מצב החירום נדחה מועד הגשת הסיכומים לבקשת הצדדים, והם התקבלו לאחרונה.

להלן החלטת ביה"ד שכוללת על העובדות ועיקרי הטענות, כאמור:

"בתחילת נישואיהם התגוררו הצדדים בדירת עמידר בעיר לוד. בשנת 2010 נתנה לצדדים אפשרות לרכוש את הדירה מהחברה. היות ולא היה לצדדים הסכום הנדרש לרכישה בהנחה מופלגת, כ 160,000 ש"ח, הסכים אבי האשה להלוות לה את הסכום, ובתנאי שהדירה תרשם על שמה. האיש נתן את הסכמתו למהלך. ובחודש אוקטובר שנה זו, אישר ביהמ"ש לענייני משפחה הסכם ממון שמתעד את הסכמות בעניין רכישת הדירה. האיש אישר בהסכם שהדירה כולה נמצאת בבעלותה הבלעדית של האשה, ואין לו כל זכות בה, לא כעת ולא בעתיד במקרה של פירוק הנישואין, ושהוא מתחייב לבצע פעולות שונות על מנת להבטיח שכל הזכויות בדירה יהיו של האשה.

במרוצת השנים עברו הצדדים להתגורר בבית ברחוב א' באשדוד, הבית נרכש בסיוע הורי האשה ולבקשתם נרשם הבית ע"ש ד' בנם של הצדדים.

ביום 03.06.2018 העביר בנם של הצדדים – ד', להוריו את הדירה שנרכשה על שמו. ההעברה בוצעה בהתאם להסכם בין הבן להוריו, כדלהלן:

1. ד' מעבירים להורים במתנה וללא תמורה את הזכויות המועברות הנ"ל.
2. ההורים מקבלים במתנה וללא תמורה את הזכויות המועברות הנ"ל.
3. הצדדים מצהירים כי לא נתנו זה לזה ולא קיבלו זה מזה כל תמורה שהיא בעד הזכויות המועברות הנ"ל.
4. המתנה הינה מוחלטת ותוקפה מתאריך חתימת הסכם זה.

עקב כך התגלעה מחלוקת בין הצדדים ובין הורי האשה, ולאחר דין ודברים הושג הסכם פשרה דלהלן:

"הואיל: המלווים הינם הורי הלווה 2,

והואיל: המלווים נתנו ללווים הלוואה אשר שימשה את הלווים,

והואיל: בין הצדדים נתגלעו מחלוקות בענין,

והואיל: הצדדים מעוניינים להסדיר את זכויותיהם וחובותיהם ברוח טובה באופן של פשרה,כפי האמור בהסכם זה,

לפיכך, הוצהר, הותנה והוסכם כפי האמור להלן,

1. המבוא להסכם זה, לרבות ההצהרות הכלולות בו, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו.
2. המלווים הינם הורי הלווה 2.
3. הצדדים מסכימים כי  יתרת ההלוואה שנתנו המלווים ללווים הינה 1,300,000 ש"ח נכון ליום עריכת הסכם זה, לאחר שהלווים שילמו למלווים 4,000 ש"ח לחודש ע"ח קרן ההלוואה.
4. הלווים מתחייבים לפרוע לידי המלווים סכום של 800,000 ש"ח, בתוך 7 ימים ממועד חתימת הסכם זה.
5. בנוסף, הלווים מתחייבים לפרוע לידי המלווים סכום נוסף של 500,000 ש"ח כפי המפורט להלן.
6. הלווים נמצאים כיום בהליך רישום זכויות בחברה משכנת בענין דירתם הידועה יחידה… בבנין המגורים הבנוי על מגרש… מבנה… בגוש… חלקה… ברח' א' … דירה … בעיר אשדוד.
7. לאחר קבלת אישור הזכויות יפנו הלווים לבנק על מנת לקבל מהבנק הלוואת משכנתא לשם פרעון יתרת ההלוואה למלווים.
8. עם קבלת כספי ההלוואה מהבנק יפעלו הלווים לפרעון ההלוואה למלווים.
9. המלווים מצהירים כי פרט לעניין הלוואה זו אין להם טענות כלפי הלווים או מי מילדיהם וכי בכפוף לפרעון ההלוואה הם מוותרים, בעצמם ו/או בשם מי שיכנס בנעליהם, על כל טענה שהיא כלפי הלווים.
10. הצדדים מצהירים כי הסכם זה נחתם על ידם ברוח טובה והם ימשיכו לשמור על יחסים טובים ביניהם."

על פי ההסכם, הועברו להורי האשה שני סכומים, אחד ע"ס 800,000 ש"ח, למחרת אישור ההסכם. ושני שנה וחצי לאחר מכן ביום 06.07.2020, בשיק בנקאי. אישור על סילוק התביעות בין הצדדים, הוגש לתיק. להלן כצורתו:

"הואיל: בין הצדדים נחתם הסכם מיום 30.1.2019.

והואיל: הלווים מעוניינים לפקוע את ההלוואה האמורה בהסכם הנ"ל, כפי האמור בנספח זה,

לפיכך הוצהר הותנה והוסכם כפי האמור להלן:

1. המבוא לנספח זה, לרבות ההצהרות הכלולות בו, מהווים חלק בלתי נפרד ממנו,
2. עם חתימת הסכם זה ע"י המלווים יעבירו להם הלווים שיק בנקאי מספרו… ע"ס 500,000 (חמש מאות אלף) ש"ח משוך על בנק מזרחי טפחות סניף… חשבון…, המצוי בידי עו"ד… שיק זה הינו לפרעון מלוא ההלוואה האמורה בהסכם הנ"ל.
3. בכפוף לפרעון השיק המלווים מוותרים ללווים על כל טענה ו/או תביעה. 

ולראיה באו על החתום …"

הצדדים אישרו בדיון שהמקור של הסכום הראשון הגיע מכספי מכירת הדירה בלוד, שעל פי הסכם הממון שייכת באופן בלעדי לאשה. הסכום השני שולם באמצעות שיק בנקאי שהתקבל מהבנק למשכנתאות.

נכון למועד הדיון, על הדירה יש הלוואת משכנתא בסכום של כמיליון וחצי ש"ח. מדי חודש צריכים הצדדים לשלם סכום של 10,000 ש"ח.

האשה תובעת לחייב את האיש להשיב לה מחלקו בתמורת הדירה סכום של 400,000 ש"ח, ששולמו באמצעות מכירת נכס שהינו בבעלותה הבלעדית, ואיננו בר איזון. האיש מתנגד וטוען שהאשה נתנה לו מרצונה החופשי את הכספים, במסגרת עסקה לרכישת הזכויות בדירה, שהיתה אמנם בבעלות בנם, אך נרכשה במקור על ידי הורי האשה ממקורותיו (שהוגדרו אחר כך כהלוואה לצדדים), ועל ידי הלוואה המובטחת במשכנתא. וכראיה מציין האיש, שהאשה לא התנתה את השימוש בכספי תמורת הדירה בהתחייבות שלו לשלם לה את הכספים הללו לעת מכירת הדירה, או בהסכמתו להעביר לה חלק גדול יותר מהדירה. אף שבעבר לא נמנעה מלדרוש מהאיש שיאשר הסכם ממון שמבטיח את זכויותיה בדירה בלוד.

האיש טוען גם ביחס לדירה בלוד, על אף שהוא לא חולק על ההסכמות שאושרו בביהמ"ש, הוא טוען שהיות וההון שאבי האשה העמיד לטובת העניין נמוך מאד, לא מתקבל על הדעת שהתחייבותו שלא לקבל דבר מהנכס תתקיים גם במקרה כזה של מכירת הנכס לצורך מימון נכס אחר, שלא הוזכר בהסכם.

אלו עיקרי טענות הצדדים בעניין זה. במהלך הדיון, קיים ביה"ד דיון לא פורמלי עם ב"כ הצדדים בעניין זה ובעניינים נוספים. ב"כ האיש בקשה שביה"ד יעכב את החלטתו עד שיאפשר לה להגיש סיכומים בעניין.

ביה"ד נעתר לבקשה, אך מדגיש שהדיון איננו בשאלה האם זכויות בנכסים נקבעות לפי הרישום או ההשקעה, כי עניין זה כבר הוכרע באין ספור פסקי דין והחלטות, לרבות של הח"מ אבה"ד שנתנה כאן באשדוד. אלא בשאלה האם לנוכח הנסיבות שבהם שולמו אותם 800,000 ש"ח, לאחר שהדירה עברה לצדדים מבנם, ובמסגרת התדיינות (שהיקפה לא ברור) בין הצדדים לבין הורי האיש, יש יסוד לטענה שהאשה פרעה חוב משותף מכספיה וויתרה על לאיש על השבת הסכום ששולם עבור חלקו בחוב.

הפרשנות שנתן האיש להסכם הממון, לפיה ההסכם מותיר לו זכות בנכס במקרה שלא נזכר בהסכם, כמו זה שלפנינו, נדחית על אתר. ההסכם ברור וחד משמעי ושולל כל זכות מכל סוג שהוא של האיש בנכס. אי הזכרת סיטואציה כלכלית מסוימת אינה משמרת את הזכות שהיתה לאיש לרכוש את הדירה בהנחה מעמידר, שהכל מודים שהצדדים לא יכלו לממש, ועל כן נזקקו לסיוע של הורי האשה, שהתנו אותו ברישום הנכס על שם האשה בלבד."

עד כאן מתוך החלטת ביה"ד.

להלן עיקרי הטענות והטיעונים שנוספו בסיכומים:

האשה טענה בסיכומיה:

• ביה"ד הניח בהחלטתו את התשתית העובדתית לפסיקה בעניין הכספים ששולמו על ידי האשה, כשקבע שהסכם הממון תקף, וטענת האיש באשר לדירה בלוד נדחית. וכן, שהכספים ששימשו לפירעון ההלוואה היו כספים של האשה, שמימנה ממקורותיה פירעון חוב משותף.
• לנוכח קביעות אלו, על מנת להיפטר מן החיוב, האיש לא יכול להסתפק בטענה בעלמא שמבוססת על אומד דעת האשה ושתיקתה לאורך השנים, אלא עליו להביא ראיה חד משמעית שהאשה ויתרה לא על החוב שנוצר עת פרעה חוב משותף ממקורותיה.
• הודגש שדרישת הורי האשה שמימנו את רכישת הדירה עבור האשה, לא באה בחלל ריק או מתוך רצון לפגוע באיש, אלא עקב מצבו הכלכלי מאז תחילת הקשר בין הצדדים, שכלל חובות והליכי הוצל"פ. על כן נערך הסכם ברור וחד משמעי שקובע שהאשה תהיה בעלת זכויות בלעדית, גם אם הדירה תרשם על שם שני הצדדים.
• החשש שהכתיב את דרישת הורי האשה לערוך הסכם ממון לא נמוג לאורך השנים, ולאחרונה האיש שב להסתבך כלכלית ומתנהלים נגדו הליכי הוצל"פ.
• שימוש בכספים של האשה לצורך פירעון חוב משותף, אינו לכשעצמו הוכחה על כוונת שיתוף בכספים, מפני שכוונה כזו נבחנת לפי מכלול נסיבות המקרה וחיי הצדדים. ובמקרה זה, הצדדים החריגו במפורש את הדירה בלוד ותמורתה מההון המשותף בנסיבות שהיו תקפות גם במועד שבו נפרעה ההלוואה מכספי תמורת הדירה. בנסיבות אלו, לא היה גם צורך לערוך הסכם חדש שיבהיר שהאשה לא מוותרת על זכותה, הואיל והיה ברור וידוע שמקורם של הכספים ממכירת הדירה שכבר הוסכם שהיא ותמורתה יהיו בבעלותה המוחלטת של האשה. ונכון לאותו מועד, לא היו לאיש מקורות להשיב את הכספים ששולמו לצורך הבטחת זכויותיהם של הצדדים בדירה המשותפת.
• העובדה שהאשה לא עוררה את התביעה להשבת הכספים לאורך השנים, לכשעצמה אינה מהווה ראיה לויתור, היות וזהו אופי היחסים בין בני זוג, שאינם מעוררים מחלוקות בענייני רכוש בטרם עת. בהקשר זה, מציינת האשה לחוק ההתיישנות שקובע שתקופת הנישואין אינה נכללת בתקופת ההתיישנות.
• האיש טען בסיכומיו:
• מקורם של הכספים ששימשו לפירעון ההלוואה ממכירת הדירה בלוד, כאמור. הדירה נרכשה מכספים ששולמו על ידי הורי האשה ונרשמה על שמה, והיתה בבעלותה הבלעדית, על כך אין חולק. אך לרקע של האירוע הזה יש משמעות ביחס לפירעון ההלוואה. הואיל ולפי טענת האיש, הדירה לא נרשמה על שמו, לא רק בגלל חסרון כיס, אלא בגלל חובות במאות אלפי ש"ח שהוא היה חייב לגורמים שונים, שהיו תובעים ובצדק להעמיד את חלקו בדירה למכירה. עובדה זו שהיתה ידועה לאשה, היתה גורם מכריע בהחלטתה להעביר את תמורת הדירה לקופה משותפת ולשלם באמצעותה חוב משותף. האשה הכירה למעשה בכך, שלאיש היתה זכות גמורה ושווה בדירה בלוד שלא מומשה בגלל קושי חיצוני. ועל כן, כשקבלה את התמורה, גמרה בדעתה לתקן את העוול שנגרם לאיש, ולשלם באמצעותה את החוב להוריה שבין שבאמצעותו נרכשה דירתם הנוכחית.
• כראיה לכך, מציין האיש את העובדה שהאשה לא עשתה איתו הסכם הלוואה או הסכם אחר שיבטיח לה את השבת החלק שלו בכספים ששימשו לפירעון ההלוואה. האשה לא בקשה גם לרשום על שמה חלק גדול יותר מן הנכס, שווה ערך לחלקו של האיש בהלוואה. בהקשר זה טוען האיש, שעל פי הפסיקה, הצד שנותן את הכספים צריך לעשות הסכם הלוואה או פעולה אחרת שתוכיח שהמקבל התחייב להשיב את הכספים שקיבל. ואם לא עשה כן, יש 'חזקת מתנה' על הכספים.
• מעשי האשה מבססים טענה נוספת, משפטית, שהתקיימה בתמורת הדירה כוונת שיתוף ספציפי, מעצם העובדה שהכספים הופקדו בחשבון משותף של הצדדים, טרם העברתם להורי האשה, לצורך תשלום שנועד להבטחת זכויותיהם בדירה שהיתה בבעלותם המשותפת. האיש מציין בהקשר זה, שיתרת הסכום (ההפרש בין הסכום ששולם להורי האשה לסכום שהתקבל תמורת הדירה) בסך של 130,000 ש"ח שימש לצרכים משפחתיים שונים.
• חל שינוי לטובה ביחסים בין הצדדים מאז הסכם הממון שבמסגרתו נרשמה הדירה בלוד על שמה בלבד, ועד ההסכם המשותף עם הוריה שבמסגרתו הסכימה האשה לפרוע את ההלוואה המשותפת בכספי תמורת מכירת הדירה. פעולה זו, ופעולות נוספות שנעשו באותה תקופה הוכיחו כוונה לבנות קן משפחתי משותף. גם הורי האשה שבעבר התנגדו לשיתוף האיש בדירה בלוד, משכו את ידם מן העניין, והצהירו בהסכם שמעבר לאמור בו אין להם כל טענה כנגד הצדדים.
• שיהוי קיצוני בדרישה לתשלום חוב לאחר שש שנים שהעניין לא עלה אפילו ברמז.
• לא ניתן לדון בכספי פירעון ההלוואה במנותק ממערכת היחסים האישית והכלכלית שהצדדים קיימו במשך למעלה מ 32 שנה, שכללה הקמת משפחה, פעילות כלכלית ענפה שכללה חופשות משותפות, רכישת מתנות בסכומים גבוהים ועוד.
• האיש הסתמך על מעשי האשה ושתיקתה, והיה סמוך ובטוח שהיא לא התכוונה מעולם לתבוע השבה של הכספים, ועל כן המשיך להתנהל כרגיל, להפקיד את הכנסותיו לחשבון המשותף, ולהשקיע את אונו והונו במשפחה. אילו סבר שהאשה מתכננת לתבוע בחזרה את הכספים היה מתגונן מפני תביעה עתידית כזו ונוהג אחרת.

דיון

תביעה זו, היא חלק ממארג של תביעות הדדיות שמתבררות בבית דיננו. האירוע המדובר של פירעון החוב הוא יחודי מכמה היבטים: א. העובדה שפירעון ההלוואה לא נעשה במסגרת רכישת הדירה מהורי האיש, כי באותו מועד הבן כבר העביר את זכויותיו בדירה להוריו, אלא במסגרת דין ודברים עם הורי האיש. ב. העובדה שלאורך השנים האשה לא תבעה אף לא ברמז השבה של הכספים. ג. העובדה שבמשך השנים האשה לא ויתרה על אף לא ברמז על השבת הכספים. ד. העובדה שלא נעשה הסכם נוסף שמבטיח את השבת הכספים לאשה, על אף שהורי האשה היו מעורבים גם בפרק הזה בחיי הצדדים.

עובדות אלו מוסכמות על הצדדים, כמו גם הנסיבות שבגינם הורי האשה עמדו על כך שהדירה בלוד תירשם על שמה בלבד, עקב חובותיו של האיש.

להלן ידון ביה"ד בכל אחד מן המרכיבים של המקרה, ובמשמעותו ההלכתית, עד הכרעת הדין.

הפקדת הכספים שהתקבלו מתמורת הדירה בלוד בחשבון המשותף אינה מוכיחה שיתוף

האיש ציין את העובדה שהכספים שהתקבלו ממכירת הדירה הופקדו בחשבון הבנק המשותף, טרם העברתם להורי האשה לצורך פירעון ההלוואה. האיש נוגע בסוגיה מורכבת של קביעת בעלות בכספים שנמצאים בחשבון בנק משותף של בני זוג ושותפים אחרים, שנדונה בהרחבה בפסק דין שניתן בבית הדין באשדוד בתיק מס' 1206228/2. בפסק הדין נבחנה סוגיה זו מכל צדדיה, ובמסקנה שעוסקת בכללי ההלכה ובמקרה הפרטי שנדון שם נכתבו הדברים הבאים:

• שותפים שמערבים את ממונם אינם מוכיחים במעשה זה שרצונם לשתף זה את זה בממון.
• בחוק ובפסיקה האזרחית אין כללים ברורים בעניין הבעלות על כספים שאינם ברי איזון ולא חלה עליהם הלכת השיתוף, שהופקדו בחשבון משותף. וכל מקרה נדון לגופו, על פי נסיבות ההפקדה, ואופן השימוש בחשבון. נטל הראיה עובר מצד לצד בהתאם לנסיבות פתיחת החשבון. ובאופן שנטל הראיה מוטל לפתחו של הצד המקבל, עליו להוכיח שהתקיימו בהפקדה התנאים שמחמירים שנקבעו בחוק המתנה, בדגש על הדרישה להוכחה של הסכמה מעין חוזית בין המפקיד לבעלי החשבון, שהכספים יינתנו לבעלי החשבון, והמפקיד מוותר על זכותו בהם.

……

• הדעה הרווחת בין דייני ישראל היא שהפקדת כספים בחשבון משותף, היא לכשעצמה אינה מוכיחה כוונת שיתוף.
• הדעה הרווחת בין דייני ישראל שהפקדה בחשבון משותף איננה מעשה קניין, אף לא מדין סיטומתא. אולם לענ"ד העיקר להלכה שהפקדה בחשבון משותף לשם הקנאה נחשבת למעשה קניין מדין סיטומתא.
• הדעה הרווחת בין דייני ישראל שבעל חשבון יחיד או משותף נחשב מוחזק בכספים שנמצאים בחשבונו. ולענ"ד הטעם משום שהפקדה היא מעשה קניין, שלדעת כל הפוסקים יוצר מוחזקות. או שבעל החשבון נחשב תפוס ומוחזק, והמוציא מידו הוא מאן דכאיב ליה כאיביה ועליו הראיה.   

מן ההלכה למעשה

רוב מהלך דברינו הוביל למסקנה שהאשה אינה נחשבת מוחזקת בכספים שאם האיש הפקידה בחשבונם המשותף. עירוב הכספים בחשבון אינו מוכיח שיתוף. על כספים של בן זוג אחד שנמצאים בחשבון בנק משותף לא נאמרה החזקה שכל מה שתחת יד אדם שלו, שאין בן הזוג השני חושש להחזיק את הכספים הללו בחשבונו. רישום מוכיח בעלות כאשר לפי החוק והנוהג האדם שהנכס רשום על שמו הוא הבעלים, ובחשבון בנק משותף אין חוק או נוהג ברור. יש אומדנא גמורה שאם האיש לא היתה מוכנה להיכנס לספק שמא האשה תקבל מחצית מן הכספים אילו היתה יודעת שהצדדים נמצאים בסכסוך גירושין.

עד כאן מתוך פסק הדין.

ובנדון דידן, ברור שהעברת הכספים באמצעות החשבון המשותף אינה מוכיחה דבר. החשבון שימש אמצעי טכני לביצוע פעולה כספית. הא ותו לא. גם מוחזקות מכח ה'חניה' של הכספים בחשבון אין כאן. ומכל מקום, לאיש שמוחזק בממונו, לא נוספה זכות בדין מכח ה'חניה' הזו.

פירעון החוב להורי האשה מכספי האשה, מחייב את האיש לשלם לאשה עבור חלקו בפירעון החוב

האיש טען שמלכתחילה האשה לא התכוונה לתבוע ממנו להשיב לה את הכספים ששלמה עבור חלקו בפירעון ההלוואה. טענת האיש מבוססת על אירועים שונים לאורך השנים, כאמור. טרם נדון בטענותיו, יש להכריע בשאלה, האם שותף בחוב חייב להשתתף עם שותפו שפרע את כל החוב ממקורותיו, או שיכול לטעון ששותפו פרע את החוב על דעת עצמו, בבחינת 'מבריח ארי מנכסי חברו', ועל כן הוא לא חייב לשלם לו דבר.

דהנה איתא בשו"ע חו"מ (סי' ע"ז סעי' א'):"שניים שלוו כאחד… ואם פרע אחד מהם כל החוב, חוזר וגובה מחברו חלקו". ובש"ך (שם ס"ק ה') כתב דטעמא דהאי דינא, ששניים שלוו הם כערבים זה לזה, וערב שפרע חוב, חוזר ותובע מהלווה. והני מילי למאן דאמר שיש רשות לערב לפרוע את החוב בלי לקבל רשות מן הלוה, דלמאן דאמר דאין לו רשות, אין הלוה חייב להשיב לו את חלקו במה ששילם בלי ידיעתו. ובשו"ע חו"מ (סי' ק"ל סעי' ב') הביא את שתי הדעות ולא הכריע, והוי ספיקא דדינא, והמוציא מחברו עליו הראיה. והני מילי למאן דאמר ששניים שלוו הם כערבים זה לזה, דלמאן דאמר שהם כקבלנים זה לזה, שפיר יכול כל אחד מהם לפרוע את החוב בלי לקבל רשות מחברו. ואנן קיי"ל כמאן דאמר שהם ערבים זל"ז, ועל כן יכול הלווה לומר לחברו קים לי כמ"ד דאינך אלא ערב, ושערב אינו יכול לפרוע את החוב בלי רשות הלוה. ובתומים (שם ס"ק ד') ובאורים (שם ס"ק ו'), הביאם הנתיבות (שם, ביאורים ס"ק ג') כתב שגם למ"ד ששניים שלוו הם כערבים זה לזה, הלוה חייב להשיב לחברו את חלקו במה ששילם בלי ידיעתו, שדרך שותפים לשלם אחד בעד חברו.

ולגבי איש ואשה שלוו, מפורש בשו"ע (שם סעי' י') וברמ"א שם שדינם כדין שני לווים דעלמא לכל דבר ועניין.

ובנדון דידן, לכולי עלמא, פירעון החוב להורי האשה מכספי האשה מחייב את האיש, הואיל והפירעון נעשה על דעתו ובשיתופו המלא.

חוב האיש לשלם לאשה מדיני ערב אינו חוב בשטר

להלן נדון בנאמנות האיש בטענה שהאשה מחלה לו על הכספים ששילמה להוריה.

נאמנות לפי ההלכה תלויה בסוג החוב. במלוה בשטר, הלוה אינו נאמן אלא במיגו שיכל לכפור בחוב. במלוה על פה הלוה נאמן בלא מיגו. דינים אלו מפורשים בגמ' ובדברי הפוסקים באריכות ובפירוט רב. עיקרם בשו"ע חו"מ סי' ל"ט. ובמקרה של ערב שפרע חוב בשטר, שדומה לנדון דידן שבו האשה שהיא שותפה בחוב פרעה את החוב ממקורותיה, ודינה לפי דברי הפוסקים הנ"ל הוא כדין ערב שפרע חוב של הלווה – נחלקו הראשונים האם החוב שחייב הלוה לערב הוא חוב בשטר, אותו שטר שנפרע על ידי הערב, ונמסר לו על ידי המלוה. או שהחוב אינו אלא חוב בעל פה. דעותיהם הובאו בשו"ע חו"מ (סי' ק"ל סעי' ד'). ומכל מקום פשוט, שחוב שאינו בשטר, אף על פי שיש מסמכים שתומכים בטענת התובע, כמו בנדון דידן שהורי האשה החזיקו במסמכים שתומכים בטענתם ששילמו על הדירה שנרכשה על שם הבן, שהעבירה על שמם, והצדדים אישרו את קיומו של החוב בהסכם שנערך עם הורי האשה, אין להסכם זה דין של מלוה בשטר. עי' חו"מ סי' ל"ט, איזה מעשה נותן לחוב דין של מלוה בשטר. ועי' חו"מ סי' כ"ח סעי' י"א וי"ב וסי' ס"א סעי' ב' ובאחרונים שם מה מגדיר שטר. ולכל השיטות שם, לחוב של הצדדים להורי האשה אין דין של מלוה בשטר. לא מבעיא לפני שנערך הסכם בין הצדדים להורי האשה, אלא אף לאחר עריכת ההסכם שהוצג בבית הדין, שאינו שטר בהגדרתו ההלכתית, אלא לכל היותר שטר בכתב יד, דאיתא בשו"ע חו"מ (סי' ס"ט סעי' א' ו-ב') שאינו כשטר לעניין גביה מנכסים משועבדים ולעניין נאמנות החייב בטענת פרעתי בלא מיגו, כנגד השטר שביד התובע. 

נסיבות רכישת הדירה בלוד ורישומה על שם האשה בלבד

האיש בסיכומיו מנסה לבסס טענה, שהוויתור על זכותו לרכוש את הדירה בלוד יחד עם האשה נעשה מתוך החלטה מושכלת ומשותפת של שני הצדדים, שנועדה להגן על הנכס המשפחתי מפני נושיו. לשיטתו, האשה סברה אז ומאז ועד מכירת הדירה בלוד ופירעון ההלוואה המשותפת, שמדובר בנכס משותף שנרשם על שמה למראית עין בלבד, משיקולים שאינם קשורים למערכת היחסים הכלכלית בין הצדדים והורי האשה.

האיש מנסה לדחוק בדרך זו את הטענה שנשמעה בדיון, שהורי האשה לא סמכו עליו, ולא הסכימו להוציא כספים לטובתו, ועל כן עמדו על עריכת הסכם ממון שיבטיח שלא תהיה לו זכות כלשהיא בדירה בלוד. ממילא, מסתברת פחות טענתו, שבעסקה השניה שנעשתה עם הוריה, האשה היתה סוברנית לוותר לו על החוב שנוצר בשעה שההלוואה נפרעה.

האשה בסיכומיה אישרה שהוריה סירבו לממן את רכישת הדירה בלוד על שם הצדדים עקב כך שהאיש היה מסובך בחובות והתנהלו כנגדו הליכי הוצל"פ. אך טענה שהסכם הממון מוכיח שזכותה הבלעדית בדירה לא היתה מצב זמני אלא מצב קבוע שישתמר גם בעתיד. למעשה, כך נטען, מצבו הכלכלי של האיש שבגינו פעלו הורי האשה כפי שפעלו, לא השתנה באופן מהותי במועד פירעון ההלוואה ועד עתה, ועל כן אין כל סיבה להניח שאומד דעתה השתנה. 

טענת האיש איננה מקובלת. הסכם הממון ברור חד משמעי ומתמשך, ואי אפשר לייחס לו כוונת הברחה והסתרת כספים. גם אם הוסכם שהחשש של הורי האשה באותו מועד היה מפני חובות שצבר, התוצאה של הפעולה שנקטו היא ארוכת טווח, ומתייחסת לאירועים שלא יהיו רלבנטיים למצבו הכלכלי, כמו במקרה של גירושין. גם התוקף המשפטי שניתן להסכם מלמד שלאשה והוריה לא היתה כל כוונה לתת לאיש זכויות בנכס בעתיד.

ויוטעם, שהאיש מדגיש בסיכומיו, שהוא לא חולק על ההנחה שהוסכמה בדיון שהדירה היתה בבעלותה הבלעדית של האשה. בכך מאשר האיש, כי גם לשיטתו לא מדובר ברישום למראית עין, אלא ברישום שמשקף את הזכויות האמיתיות בדירה בלוד. אלא שלדבריו, לאשה היתה מחויבות אישית כלפיו שבאה לידי ביטוי בעת שהצדדים פרעו את החוב להוריה.

מדובר אם כן בדברים שבלב, שלא ניתן להוכיחם בשום דרך. ודאי שלא ניתן על בסיס טענה כזו לבטל חיוב ממוני, ככל שיוכרע שהוא קיים. ונדגיש שהאיש לא טען בשום שלב שהאשה ויתרה לו מפורשות על חלקו בחוב. לא באמירה בינו לבינה, לא בהודעה כתובה, לא במסמך בעל מעמד משפטי כל שהוא, אלא שמהתנהגותה בשעת מעשה ולאורך השנים שחלפו מאז השתמע שלא היתה לה כל כוונה לתבוע מהאיש את השבת הכספים. 

ונציין שסדר האירועים כפי שהוצג לעיל מלמד שהעברת הנכס על שם הצדדים נעשתה באופן חד צדדי על ידי בנם שלא היה צד למחלוקת בינם ובין הורי האשה. ועל כן, לא ניתן ללמוד ממנו דבר על אומד דעת הצדדים בשעה שסיימו את המאבק עם הורי האשה שנה לאחר מכן. 

טענת האיש שהאשה ויתרה לו על הכספים ששימשו לפירעון חלקו בהלוואת הוריה

נותרנו אם כן עם טענת האיש שהוכח ממעשי האשה שהיא ויתרה לו על השבת הכספים ששימשו לפירעון הלוואת הוריה.

ויתור בכלל, זו טענה גרועה, שנתבע אינו נאמן בה אלא אם כן יש לו מיגו. כמו שנפסק בשו"ע חו"מ סי' פ"ב סעי' י"א (עי' קצות החושן שם ס"ק ז') וברמ"א סי' ע' סעי' א' ובסי' ע"ח סעי' א', דאין לוה בשטר נאמן בטענת מחילה אלא אם כן יש לו מיגו. וטענת מתנה היא כטענת מחילה, שמדוע שאדם ייתן מתנה לחברו ללא תמורה. ולגבי טענת מתנה, יש נידון בדברי הפוסקים, האם מוחזק בממון נאמן לומר שבעליו הראשונים (מרא קמא) נאמן שנתנו לו במתנה, או שאינו נאמן בטענה זו עד שיביא ראיה. בפסק דין אחר, יש פרק שעוסק ביחס בין מרא קמא למוחזק בממון שטוען טענה גרועה. נביא את הדברים ואחר כך נרחיב בביאורם ובהקשרם לנדון שלפנינו:

"וביסוד דין זה, יש משא ומתן בפוסקים. בנחל יצחק (סימן ע"ב סעיף י"ח – קונטרס בעניין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר) דן במוחזק בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר וטען שלקחם מהמרא קמא, שאינו נאמן בלי מיגו (עיין חושן משפט שם), ואחר כך אבדם, והמרא קמא תובע את דמיהם. וכתב שהתומים (חושן משפט שם, אורים סעיף קטן פ"ז) הסתפק בזה. והנתיבות (סימן ע"ב חידושים סעיף קטן ס"ה) כתב בפשטות שהנתבע פטור, שאין למרא קמא יתרון על המוחזק אלא כשהכלים בידו. וכתב הנחל יצחק שהקצות (סימן ע"ט סעיף קטן ב') סובר כנתיבות. שביאר שם את מה שכתב השולחן ערוך (חושן משפט שם סעיף ד') בנתבע שקיבל מהתובע מעות בסתם וטוען שקבלם במתנה, שהוא נאמן, על אף שסתם מעות אינן ניתנות במתנה אלא בהלואה, ולא דמי למוחזק בכלים העשויים להשאיל ולהשכיר שעומדים בחזקת המרא קמא, משא"כ מעות שאף אם ניתנו בהלואה כטענת המרא קמא, הן כעת ברשות הנתבע. ובנחל יצחק הוסיף ביאור, שלדעת הקצות והנתיבות מוציאים כלים העשויים להשאיל ולהשכיר מהמוחזק משום שבכלים שהם בעין, חזקת מרא קמא עדיפה על חזקת המוחזק. והביא ראיות שחזקת מוחזק עדיפה על חזקת מרא קמא. וביאר בדרך אחרת, שבכלים העשויים להשאיל ולהשכיר לא אמרינן חזקה מה שתחת יד המוחזק שלו דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן, אלא אמרינן שהכלים של המרא קמא אלא אם כן המוחזק טוען טענה טובה. וטענת לקוח היא טענה גרועה. וכתב שבין הביאורים יש הבדל מהותי, שלפי הקצות והנתיבות אין הכרעה בדיני טוען ונטען שטענת המרא קמא עדיפה על טענת המוחזק וצודקת ממנה, אלא הכרעה בדיני חזקות שחזקת מרא קמא עדיף על חזקת המוחזק, ולפי ביאורו יש כאן הכרעה בדיני טוען ונטען. נפקא מינה בכלים שאבדו, שלפי ביאורו יש הכרעה שהם בודאי של המרא קמא, והמוחזק חייב לשלם. נפקא מינה נוספת בדיני איסור והיתר, שלפי קצות החושן ונתיבות המשפט אין הכרעה עובדתית כטענת המרא קמא, ולפי ביאורו יש הכרעה עובדתית לכל דבר ועניין. ובמסקנת דבריו, שב והסכים עם קצות ונתיבות המשפט ביסוד הדין, וחלק עליהם למעשה ופסק שהמוחזק חייב לשלם עבור כלים שאבדו מטעם אחר, שפסק על הכלים הוא כמו פסק על דמיהן, דמה לי הן מה לי דמיהן (כדאיתא בשולחן ערוך שם סימן קל"ט סעיף ד' לעניין קרקע, שפסק על הקרקע הוא פסק על הפירות)."

ולפי שני הביאורים, הטענה הגרועה אינה מערערת את חזקת המוחזק, אלא אינה מסייעת לחזקת המוחזק כנגד חזקת מרא קמא שעדיפה ממנה.

האחרונים שדבריהם הובאו שם כותבים בצורה ברורה שאדם שהיה בעלים של ממון, שניתן לאדם אחר בהסכמה, לא יכול להוציא את הממון מהמקבל, אם זה טוען שקיבלו במתנה. אעפ"י שאין למקבל מיגו. כי כעת המקבל מוחזק, ואין לנותן יתרון על פניו. באיזה אופן המקבל זקוק למיגו, כאשר יש ביד הנותן שטר חוב שיוצר חזקת חיוב. או כאשר הממון שניתן למקבל קיים בידו, וביחס לממון הזה יש לנותן יתרון כי הוא ממון שדרך העולם להשכיר ולהשאיל.

האחרונים שסוברים שמקבל ממון אינו נאמן שקיבלו במתנה אלא אם כן יש לו מיגו

שו"ר שנחלקו בזה הש"ך והשער משפט. לדעת הש"ך (חו"מ סי' ע"ה ס"ק כ"ב), אדם לא נאמן בטענה שניתן לו ממון במתנה ללא מיגו, שמתנה כמחילה, שאדם לא עשוי לתת את ממונו בחינם. ודלא כמהרנא"ח שהובא שם. דבריו הובאו ללא חולק בבאה"ט (שם ס"ק י"ד) ובנתיבות המשפט (שם, חידושים ס"ק י"ז). וכן משמע באורים (שם ס"ק כ'). ולדעת השער משפט (שם ס"ק ד'), העיקר כדעת מהרנא"ח, וכן דעת המהרי"ט, שאדם נאמן בטענת מתנה ללא מיגו. ושאני טענת מתנה, שלדברי המקבל מעולם לא חל עליו חיוב כלפי הנותן, מטענת מחילה, שהמקבל חייב לנותן וטוען שהחוב נמחל, ודמי לכלים העשויים להשאיל ולהשכיר, שהמחזיק בהם אינו מוחזק בהם, וידו של המ"ק על העליונה. ועיי"ש, שכשיש ריעותא במעשה הנותן, שהיה לו לפרש ולא פירש, הש"ך מודה שנאמן בלי מיגו. כדאיתא בדינא דסטראי, שמובא בשו"ע חו"מ סי' נ"ח (סעי' ב'), שנתן הלוה מעות למלוה בפני עדים בסתם, נאמן המלוה בטענה שהמעות נתנו בשביל חוב אחר (סטראי), במיגו שהיה טוען שקיבלם במתנה. ובטענת מתנה, נאמן בלי מיגו, כדאיתא בגמ' בשבועות ל"ד ע"א, ובשו"ע חו"מ סי' ע"ט (סעי' ד'), שנתן בפני עדים, והיה לו לפרש בפניהם שנותן לשם פירעון ולא לשם מתנה.

סברא דומה נמצאת בתשובת שו"מ (תניינא ח"ד סי' קפ"ו) בשם מהר"ל מפראג שהשיב לב"ח על המקרה הבא, וז"ל:

"בדבר שאחד אמר לחברו שב על מקומי בבהכ"נ והוא היה לו מקום אחר לישב שם והוא תובע ממנו אחר שנה שכירות, וזה אומר כי כוונתו היה בתורת שאלה ולא בתורת שכירות, והשיב בפשיטות כי הדבר ברור כי האומר שב על מקומי בתורת שאלה משמע ולא בתורת שכירות דאל"כ היה לו לפרש."

והשו"מ בהמשך דבריו כותב שדין זה שהיה פשוט למהר"ל, שנוי במחלוקת ראשונים שנדון בה בהרחבה להלן, באומר לחברו אכול עמי ודור עמי. מכל מקום נמצא מקור נוסף לכך, שלנותן שהיה צריך לפרש ולא פירש, אין נאמנות יתירה. ולמעשה, סברא זו מוכרחת לדעת הש"ך, שכתב שמקבל ממון שטוען שקיבלו במתנה אינו נאמן אלא אם כן יש לו מיגו. שלהלן יובאו דברי הפוסקים שדנו באדם שמהנה את חברו ומרשה לו לדור בחצרו, שיש פוטרים מתשלום ויש מחייבים. ואף לא אחד כתב שהדייר אינו נאמן אלא אם כן יש לו מיגו. והיינו משום שבעל החצר שהציע לדייר לגור שם, היה צריך לפרש שהמגורים הם בשכר.

ובנדון דידן, בסכומי כסף גדולים כל כך, ליכא מיגו דפרעתי או להד"ם שהכספים הגיעו מתמורת מכירת הדירה, אלא ממקורות אחרים, כוון שתנועות הון כאלה מתועדות, ובמציאות החוקית הקיימת היום, לא ניתן להעביר כספים בהיקף כזה במזומן. ועל כן לכאורה, לדעת הש"ך וסיעתו, האיש לא נאמן בטענתו שהאשה פרעה עבורו את החוב שלא על מנת שישיב לה את הכספים. מאידך יש לומר, שיש ריעותא במעשה האשה שלא פירשה שמשלמת את הכספים על מנת שהאיש ישיבם לה. דומיא דמש"כ השער משפט לדעת הש"ך, בלוה שפרע בפני עדים, וה"ה בנדון דידן, שהחוב להורי האשה נפרע במסגרת הליך משפטי מתועד וממוסמך. אף שיש לחלק בין המקרים, שבנדון דידן, האשה שילמה להוריה ולא לאיש, ושפיר יש לומר שאת ההתחשבנות איתו הותירה לזמן אחר. ובדין הנ"ל בשער משפט, הלוה היה צריך לומר מיד בפני עדים שנותן את הכספים למלוה עבור פירעון החוב ולא בתורת מתנה.

חילוק בין ממון שניתן בדרך מחייבת לממון שניתן שלא בדרך מחייבת

מכל מקום, לדעת רבים מן הפוסקים, אדם שקיבל ממון מחברו וטוען שקבלו במתנה, נאמן. אלא שיש לחלק בין נדון דידן לדברי הפוסקים שנחלקו במקבל ממון בסתם, ובתרתי: 

ראשית, במקרה שבו דנו הפוסקים, אין לנו ידיעה שנתינת הממון היתה בדרך של הלוואה – שהוא מעשה מחייב, או בדרך של מתנה – שאינו מעשה מחייב. ובנדון דידן, הכל מודים שהפעולות שהאשה ביצעה בכספי תמורת הדירה, דהיינו העברתם לחשבון הבנק המשותף, ומשם להוריה, נועדו לפירעון החוב המשותף. ולעיל התבאר, שפירעון חוב משותף על ידי אשה, מחייב את בעלה להשיב לה את חלקו בחוב שנפרע. אלא שהאיש טוען שהמהלך כולו נועד לשתפו בתמורת הדירה, כפיצוי על זכותו לרכוש יחד עם האשה את הדירה בלוד. טענה זו, דומה לכאורה לטענה של לווה שטוען שהמלוה מחל לו על החוב ללא מיגו, שאינו נאמן הואיל ויש כנגדו חזקה שהוא חייב לחברו, שלא ניתן לסותרה בטענה גרועה כזו ללא מיגו.

אולם, לאחר עיון בשער משפט שם נראה דליתא, ובכל מקרה שהמקבל טוען שמלכתחילה לא נוצר חיוב, הוא נאמן בלא מיגו. להלן לשונו שם:

"ויותר נראה דהא דאינו נאמן בטענת מחילה אלא במיגו היינו משום כיון דאיכא עדים שהלוהו ועדיין לא פרע לו הוי כמו מטלטלין ואיכא עידי פקדון וראה, דאינו נאמן לומר שחזר ולקחם אלא במיגו כמבואר בסי' ע"ב (סי"ח) וקל"ג (ס"ב), והוא מטעם כיון שידוע שבתורת פקדון אתא לידו מוקמינן ליה בחזקת מרא קמא, דבשלמא כשאינו ידוע שבתורת פקדון בא לידו נאמן לומר שמתחילה במכר אתא לידו, דכיון שהוא מוחזק בו חזקתו מוכחת עליו דחזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו, אבל כשידוע שבתורת פקדון אתא לידו, א"כ ליכא ראיה כלל שהוא שלו במה שהוא תחת ידו, לכך אינו נאמן לומר שחזר ולקחם כמו בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואומן וגודרות דאין להם חזקה כיון דאין חזקתם מוכחת עליהם, וא"כ הכא נמי לכך אינו נאמן לומר מחלתו לי משום כיון שידוע שהיה חייב לו אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, ואף דלענין הלואה לא שייך גביה כל כך חזקת מרא קמא דלהוצאה נתנה ובחזקת הלוה קאי, מ"מ כיון דאין ג"כ שום חזקה להלוה וטענת מחילה טענה גרועה היא דלא שכיחא, מוקמינן החוב בחזקה קמייתא שעדיין חייב לו."

ובנדון דידן, אף שמיד עם פירעון החוב להורי האשה נוצר חיוב, ודמי לכאורה להלוואה שלהוצאה ניתנה, הן האיש טוען טוען שמלכתחילה האשה התכוונה לפרוע את חלקו בהלוואה בדרך של ויתור ומתנה, שלא על מנת לתבוע ממנו שישיב לה את הכספים.

בדומה לזה כתב החת"ס בתשובה (חו"מ סי' קי"ט) שהובאה בפת"ש (חו"מ סי' שס"ג ס"ק ז'), במקבל טובת הנאה שמקובל לשלם עבורה שכר, שטוען שמלכתחילה היא נתנה לו בחינם:

"לכאורה ה"ל איני יודע אם פרעתיך וחייב לשלם, אך כיון דליכא עדים על זה ה"ל איני יודע אם נתחייבתי לך, דילמא תחילה בתורת מחילה ומתנה דרתי בתוכו ולא נתחייבתי מעולם".

מאידך, בתשובת שו"מ שם מפורש שגם כאשר המקבל טוען שמלכתחילה לא חל עליו חיוב, הנותן נקרא מוחזק. שיישב שם את קושיית האחרונים על הרמ"א שבכמה מקומות פסק כדעת הראשונים שסוברים שנותן ממון או טובת הנאה לחברו, מסתמא אינו נותן בחינם ורשאי לתובעו, ובמקום אחר משמע מדבריו שפוסק כדעת הראשונים שסוברים שנותן בחינם (המקורות והרחבה להלן), ותירץ וז"ל:

"ולפענ"ד נראה דבאמת פלוגתא דרבוותא הוא אי באמר דור בחצרי או אכול עמי אם הכוונה בחנם או בשכר, ולפ"ז לכאורה הו"ל ספק בממון דהמע"ה, אלא גבי אמר בא ואכול עמי א"כ עיקר הספק אם הכוונה בחנם או בשכר הוא על האוכל הלז שנתן לו והמאכל הלז היה לו חזקת בעליו הראשונים עד שיתנו בעליו לאחד בחנם, וא"כ כל שהוא ספק הו"ל חזקת ממון לבעליו והו"ל של הבעלים, וא"כ ממילא נתחייב לשלם דלא שייך חזקת ממון, דאטו אנו דנין על זה אם צריך להוציא ממון הוא נותן ממונו בעד שווי המאכל, ומה לי דמים ומה לי המאכל, הכל בכלל ממונו שאנו דנין אם לא נתן לו המאכל וע"ז הוה לו חזקת ממון לבעליו הראשונים… אבל בדר בחצרי, החצר באמת לבעליו הראשונים, ועיקר אנו דנין על השכירות אם הוא נתחייב או לא, וא"כ לא שייך לומר שבחזקת בעליו הראשונים הוא עומד, דמה בכך דהחצר בחזקת בעליו, מכל מקום אנו דנין על השכירות היוצא ממנו, ובפרט דשכירות אינה משתלמת רק לבסוף, ואנן מסופקים אם התחיל החיוב עליו, ובזה שוב הו"ל ספק ממון ולקולא לנתבע ולכך ספק פטור."

השו"מ מחלק בין ספק שנוצר בזמן שהממון היה בבעלות הנותן, שמוכרע לטובת הנותן, לספק שנוצר לאחר שהממון יצא מחזקת הנותן, שמוכרע לטובת המקבל. וקל וחומר בנדון דידן, שהכספים שולמו להורי האשה לצורך פירעון חוב משותף, פעולה שיוצרת חיוב מיידי על האיש להשיב לאשה את חלקו בכספים ששימשו לפירעון החוב.

מכל מקום מידי ספק לא יצאנו, הואיל ולדעת רוב האחרונים שלא יישבו את הסתירה בדברי הרמ"א על פי דרכו של השו"מ, אין הבדל בין המקרים. והאיש יכול לטעון קים לי כוותיהו. 

שו"ר שיש לחלק בין נדון דידן לדברי השער משפט והחת"ס, שם טען המקבל בבירור שקיבל את הממון או את טובת ההנאה מלכתחילה במתנה, ובנדון דידן, טענת האיש שהאישה ויתרה לו על הכספים לא התגבשה מיד עם תשלום ההלוואה, כעולה מתוך כתבי טענותיו, שלמד על כוונת האשה מתוך מעשיה לאורך השנים, ובשעת מעשה, מסתבר שגם האיש עצמו לא היה בטוח שזו כוונתה, ודמי לטענת שמא. אלא שלהלן בקטע הבא נברר שלדעת כמה מן האחרונים, גם נתבע שקיבל ממון בסתם וטוען שמא הממון ניתן לי במתנה, פטור. וכך גם בנדון דידן, בשעה שהאשה פרעה את ההלוואה, לא נוצר חוב של האיש כלפיה. 

חילוק בין מקבל שטוען ברי שהממון ניתן לו במתנה למקבל שטוען שמסתבר שהממון ניתן לו במתנה

שנית, במקרה שבו דנו הפוסקים הנתבע שקיבל את הכספים טען טענת ברי שקבלם בתורת מתנה. ובנדון דידן, האיש לא טען שהאשה ויתרה לו מפורשות על החיוב שנוצר בזמן שהחוב נפרע, אלא טוען שהדבר מסתבר מאד לאור התנהגותה והתנהגות הוריה ממועד פירעון החוב ואילך.

ומצאנו בדברי הפוסקים שדנו בשאלה זו ממש, האם אדם שקיבל ממון יכול לטעון שהנותן התכוון לתת לו את הממון במתנה על בסיס אומדנא בעלמא. דבריהם הובאו בהרחבה בספר שער משפט (סי' ע"ט ס"ק ב') על דברי השו"ע (שם סעי' ד'). להלן דבריו:

"משמע דמיירי שהעדים לא שמעו אם נתן לו בתורת הלואה או בתורת מתנה אזי מהימן לומר שבמתנה ניתן לו בפירוש, דליכא למימר דכיון שנתן לו בסתם לפני העדים אמרינן מסתמא לשם מתנה נתנו לו… אלא ודאי דמיירי שהעדים לא שמעו הענין אי היתה הלואה או מתנה, והנתבע אומר שנתנו לו בפירוש לשם מתנה והתובע מכחישו, או אף שהעדים שמעו שנתנם לו בסתם, מ"מ י"ל דמיירי שהנתבע טוען שמקודם הבטיחו ליתן לו מתנה כך מעות, ולכך כשנתן לו אח"כ בסתם, מסתמא לשם מתנה נתן לו, והתובע מכחישו, לכך צריך הנתבע היסת דהא מטעם נאמנות אתינן עליה, וכן משמע מלשון הר"ן… הרי משמע להדיא דמטעם נאמנות אתינן עלה, שאומר שנתנו לו בפירוש לשם מתנה, אבל כשנתנו לו בסתם והמקבל אינו טוען ברי, י"ל דמסתמא על דעת הלואה נתנם לו ולא לשם מתנה.

וראיה לדבר ממה שכתבו הרשב"א והר"ן בכתובות בפק שני דייני גזירות (קז, ב) גבי מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, דמי שזן את חבירו בסתם חייב לשלם לו דמסתמא לא על דעת מתנה נתנו לו, וכ"כ הרב המגיד פי"ב מהלכ' אישות (הי"ט), וכן מוכח מדברי הרב רמ"א באה"ע סי' ע' ס"ח בהגה וכמו שכתב הב"ש שם (סקכ"ח), וא"כ הכא נמי כשנתן לו מעות בסתם מסתמא לא על דעת מתנה נתנו לו… וכן לקמן בסי' קל"ג ס"ב גבי פקדון כשנתנו לו סתם דנאמן לומר מכר או מתנה הוא מיירי נמי בכהאי גוונא.

אמנם ראיתי להר"ן בפ"ק דקדושין (ג, א מדפה"ר ד"ה תן) גבי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך, דהוכיח דהא דאמרינן לענין קדושין נתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין, דמיירי שאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא, וכתב וז"ל: וכל שכן הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפרק שבועת העדות (לד, ב), דאמרינן התם אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואים אותו מאי הוי, דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאו כלום הוא, עכ"ל. הרי להדיא דהר"ן ס"ל דנתינה בסתם מסתמא מתנה היא אף בלא טענת המקבל. וכן הרשב"א בחידושיו לקדושין… וכן כתב הרב המגיד פ"ג מהלכ' אישות (ה"ח) בשמו, אלא שלא ביאר טעם הדבר. וכן פסק הרב רמ"א באה"ע סי' כ"ז ס"ג בהגה, והט"ז (סק"ו) והב"ש (סקי"ב) תמהו שם על זה ולא ראו דברי הרשב"א בחידושיו. וכן מצאתי בתשו' מוהרי"ט בחלק אה"ע סי' מ"ג… אלא דלפ"ז קשיין דברי הרשב"א והרב המגיד והר"ן אהדדי… שוב ראיתי להרב בעל משנה למלך פ"ג מהלכ' אישות שם שהאריך להשיג על מוהרי"ט מההיא דהזן את חבירו בסתם, וגם הוא לא ראה דברי הרשב"א בחידושיו, שמבואר בדבריו להדיא כמוהרי"ט. אך מ"מ הקושיא אלימתא היא וצריכה רבה.

והנראה בזה דודאי אף הרשב"א והר"ן והרב המגיד מודים דבנותן לחבירו מעות בסתם מסתמא לאו מתנה נינהו, ומ"מ כתב הר"ן שפיר דכל שכן אי נתן בשתיקה ואח"כ אמרה היא דאינה מקודשת ודאי כיון דמדינא הרי הן שלה במתנה, והוא משום כיון דמוכח בפרק שבועת העדות (שם) דמהימנא לומר דבמתנה יהביניה נהליה, א"כ כיון שנותן לה בפני עדים בסתמא והיא מוחזקת בהן מוקמינן הממון בחזקתה, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו, ואמרינן דמסתמא לשם מתנה יהיב לה, וא"כ אף שאחר הקדושין אמרה האשה שלא נתן לה לשם מתנה ורצתה להתקדש במעות זה לא מהני, דהוי כמקדש בלא עדים…

גם מה שהביא מוהרי"ט שם ראיה לדבריו דמסתמא לשם מתנה נתן מהא דאמרינן בפרק שבועת הדיינים (לד, ב) אי אמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מאי הוי, וכן מדברי ר"י הלוי (שבועות מב, א ד"ה ההוא) והרמב"ם (פי"ד ממלוה ה"ט) והמחבר בסי' נ"ח ס"ב דבנותן לפני עדים בסתם נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה, ותמה עליו המשנה למלך שם דמאי ראיה היא זו דשם איירי שטוען שבפירוש נתנם לו לשם מתנה אלא שהעדים לא שמעו אבל כשהמקבל אינו יודע אמאי נימא דמתנה הוא. לפענ"ד ראיית מוהרי"ט נכונה היא לכאורה, דכיון דחזינן דכשהמקבל טוען ברי דלשם מתנה נתן לו נאמן אף בלא מיגו כלל, דהא מהימן לומר סטראי במיגו דמתנה, אלמא לא אמרינן מסתמא אין אדם נותן שלו במתנה, א"כ אף אי לא ידע המקבל אי נתן לו לשם מתנה, נמי נאמר דילמא לשם מתנה נתנו, והוי כאיני יודע אם נתחייבתי לך דקיי"ל דפטור, והכי נמי כיון דנתן לו בסתמא שמא לשם מתנה נתן לו מדלא פירש, כמו שכתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דף מה, א (ד"ה אבל) דכל היכא דנתן לו חפץ סתם לפני עדים, מסתמא לשם מכר או מתנה נתנו לו מדלא פירש שהוא לשם פקדון ע"ש. אך מ"מ אי משום הא לא איריא, די"ל דדוקא בטוען ברי שבמתנה נתנו לו נאמן ואין מוציאין מידו, משא"כ בטוען שמא י"ל דבכהאי גוונא כו"ע ס"ל דאמרינן ברי ושמא ברי עדיף, דמסתמא אין אדם נותן לו במתנה, והא דכתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דמסתמא לשם מכר או מתנה נתן לו, היינו דוקא בטוען ברי האי טענה מעלייתא, אבל בטוען שמא, אף שהנותן לא פירש, אמרינן דמסתמא אין אדם נותן את שלו במתנה, ועוד כיון שידוע שנטל ממון חבירו ואינו יודע באיזה אופן בא לידו, בכהאי גוונא אמרינן ברי עדיף, ולא דמי לאיני יודע אם נתחייבתי לך שאינו יודע אם בא לידו ממון חבירו כלל, וכמו שהוכחתי סברא זו בסי' ע"ה ס"ט (סק"ו) ע"ש.

אך לפ"ז יש לדון בדבר החדש, דהזן את חבירו בסתם ולא תבעו ומת אין היורשים נפרעים ממנו דכיון דליכא טענת ברי אמרינן דדילמא במתנה נתן לו… אך מדברי הרב רמ"א בסי' רפ"ו ס"ג בהגה יש להוכיח להיפך לכאורה, דפסק שם במי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו אח"כ מחלק ירושתו, ולא אמרינן שאביו נתן לו במתנה אלא בהלואה נתנו אלא א"כ יש אומדן דעתא שאביו נתן לו במתנה. הרי להדיא דאף בלא טענת ברי מוציאין אף מהיורשים, דהא כל היורשים מוחזקים בשוה בירושת אביהם, ואפי' הכי לא אמרינן שבמתנה נתנם לו. אך י"ל דשאני התם, כמו שכתב בתשובת שארית יוסף סי' נ"ה, דכיון שהאב מחויב לפדותו לא שייך לומר דהיה לו לפרש שאינו מתנה, אבל בזן את חבירו בסתם, מדלא פירש שישלם לו, יש ספק דדילמא בתורת מתנה זנו ואינו חייב לשלם אלא באם שטוענו בברי, דבכהאי גוונא ברי עדיף, אבל בלא טענת ברי לא מפקינן מיניה. אך מה שהביאו להרב בעל שארית יוסף שם לסברא זו… לא נהירא לפענ"ד… אך מ"מ סברת השארית יוסף מוכרחת היא לפי מה שהעליתי, דהיכא דנתן לו  בסתם ומת אין היורשים יכולין להוציא ממון מספק.

השער משפט שקיל וטרי בדברי הפוסקים. תמצית דבריו:

• מקבל ממון מחברו נאמן בטענה שקיבלו במתנה, אפילו בלא מיגו. והני מילי כשטוען ברי שקיבל להדיא במתנה, או שקיבל בסתם על פי סיכום קודם שיקבל במתנה, אבל כשקיבל בסתם, וטוען שכוונת הנותן היתה לתת את הממון במתנה, נחלקו האחרונים. לדעת המשל"מ אינו נאמן, שמסתמא הממון לא ניתן לו במתנה. ולדעת המהרי"ט נאמן, דאדרבא, מסתמא הממון ניתן לו במתנה. 
• גם לדעת המשל"מ דליכא סתמא שהממון ניתן במתנה, אשה שקבלה מעות ללא לשון קידושין שמועיל לפי ההלכה, ואחר כך התקדשה לבעל המעות במעות שבידה, אינה מקודשת, כי עדי הקידושין לא יודעים שהמעות לא נתנו לה במתנה.
• לדעת השער משפט, הסתמא תלויה בדברי המקבל, דאם הוא טוען ברי שקיבל במתנה, אעפ"י שהוא מודה שהנותן לא אמר לו במפורש שזו הכוונה, אמרינן שמסתמא כך היה, ונאמן, (ומשמע דווקא דומיא דמש"כ תוס' בנותן בפני עדים ולא פירש). ואם הוא לא טוען ברי שקיבל במתנה, אמרינן שמסתמא לא קיבל במתנה, וברי של הנותן עדיף על שמא של המקבל.
• עוד חילק השער משפט בין מי שקיבל ממון בוודאי מחבירו ולא ידוע אם במתנה או בהלוואה, שברי של הנותן עדיף משמא של המקבל, למי שכלל לא ידוע אם קיבל, דשמא דידיה עדיף, שכלל אינו יודע אם קיבל דבר מהנותן.
• לפי חילוק זה, נותן שטען שמא, אינו מוציא ממון מהמקבל. אולם, כשידוע שהנותן לא שילם מרצונו הטוב אלא בגלל שהוכרח לעשות זאת, כעין מה שכתב הרמ"א חו"מ סי' רפ"ו באב שפדה את בנו, שלאחר פטירת האב, אחיו גובים מחלקו בירושה את דמי הפדיון, אלא אם כן האב אמר במפורש שפדה את בנו שלא על מנת שישיב לו את דמי הפדיון.

אלו עיקרי דבריו. ובהם פתח לנו שער לכמה סוגיות חשובות שהתבררו במקומות אחרים. בתמצית ממש. מחלוקת המהרי"ט והמשל"מ תלויה במחלוקת רבתי בין הראשונים באדם שנותן לחברו ממון או עושה עבורו פעולה או מהנה אותו מנכסיו, האם אמרינן שהנותן עשה את הדברים הללו שלא על מנת לקבל תשלום, או שהמקבל חייב לשלם לו עבורם (עי' קצות החושן סי' שס"ג ס"ק ט' אב"מ סי' כ"ז ס"ק ג', ושער משפט סי' ע"ה ס"ק ו', שדנו בדברי המהרי"ט במאוחד עם דברי הראשונים הנ"ל).

משא ומתן בדברי הראשונים יש בנו"כ השו"ע בכמה מקומות. נפנה למש"כ על דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' רס"ד ס"ד בעושה טובה או פעולה עבור חברו, שהמקבל אינו נאמן לומר שעשה לו בחינם, וחייב לשלם לו שכר. ובסי' רמ"ו סעי' י"ז, באומר לחברו אכול עמי, שצריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה. ובסי' שס"ג סעי' י', באומר לחברו דור בחצרי שאינו צריך להעלות לו שכר. ומש"כ על דברי מרן השו"ע יו"ד סי' קס"ו סעי' ב', בלוה שאמר למלוה הלויני ודור בחצרי, דבחצר דקיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה. ועל דברי הרמ"א סי' רפ"ו סעי' ג' באב שפדה את בנו מן השביה ומת, שאחיו מנכים לו את דמי הפדיון מחלקו, ולא אמרינן שהאב פדאו במתנה, אלא אם כן יש אומדנא שכך היה. ובאה"ע סי' ע' סעי' ח' (וחו"מ סי' רמ"ו שם), באב שזן את בתו וחתנו בסתם, שחתנו חייב לשלם עבור המזונות.

והאחרונים התקשו בדברי הרמ"א, שדבריו בסי' שס"ג סותרים את מה שכתב בשאר דוכתי. ונאמרו כמה תירוצים. ואכמ"ל, לאחר שהש"ך (סי' שס"ג ס"ק י"ג) הביא את דברי הב"ח שכתב שאין להוציא ממון נגד דברי הרמ"א שם. וכ"כ באה"ג (חו"מ שם אות מ'). וקצות החושן (חו"מ שם ס"ק ט') ועוד אחרונים. ודלא כמש"כ הש"ך ביו"ד (שם בנקוה"כ על הט"ז ס"ק ג') שהרמ"א בסי' שס"ג מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא. וכ"כ הגר"א (חו"מ סי' שס"ג ס"ק ל"א). מ"מ לדינא אי אפשר להוציא ממון נגד הש"ך, שכמה מחשובי האחרונים הורו כמותו להלכה. עי' פת"ש (חו"מ סי' רמ"ו ס"ק ג' וסי' שס"ג ס"ק ז').

ולדברי הראשונים שסוברים שסתם נתינה אינה לשם מתנה אלא לשם הלוואה, קשה הא המקבל לא הסכים לקבל את הממון בתורת הלוואה. אלא עיקר הדבר הוא, שהנותן לא מוחל על ממונו, ולכן כשהמקבל משתמש בממון או מזיקו חל עליו חיוב מדין נהנה או מדין מזיק. עי' משל"מ (הל' הלוואה פט"ז ה"א), ונתיבות המשפט (סי' רמ"ו, ביאורים ס"ק ה'), וקצות החושן  (סי' רמ"ו ס"ק א'), ורדב"ז (ח"ג סי' תרט"ו), ומחנ"א (נז"מ סי' ג').

ולדברי האחרונים הללו, גם כשהנותן לא טוען שהמקבל התחייב לשלם עבור הממון שקיבל, הוא חייב לשלם מדין נהנה לפי שיעור הנאתו. כדמוכח מדברי המחנ"א שם שכתב שגם כשהנותן מת, ויורשיו אינם טוענים ברי שהממון ניתן בתורת הלוואה, המקבל חייב לשלם. וכך נראה גם מדברי הרמ"א בסי' רפ"ו שם דמיירי באב שפדה את בנו ומת, שהבן חייב לשלם אף על פי שהאב אינו כאן לטעון ברי שפדה את הבן על דעת כן שיתחייב להשיב לו את הממון.

אולם, בשער משפט (סי' ע"ה ס"ק ו') נראה שסבר שהטעם הוא מפני שברי דנותן שהתכוון לתת לשם הלוואה ולא לשם מתנה עדיף משמא דמקבל. שדן שם על מה שכתב השו"ע (שם סעי' ט') בתובע טוען ברי ונתבע טוען שמא, דברי ושמא לאו ברי עדיף, אם הדין כך רק כשהנתבע מסופק אם קיבל את הממון, אבל כשקיבל את הממון בודאי ומסופק אם קיבל במתנה או בהלוואה ברי דתובע עדיף. וכתב שלדעת הש"ך הנ"ל שמקבל ממון לא נאמן בטענה שקיבלו במתנה אלא אם כן יש לו מיגו, פשוט דלא מהני מיגו לטענת שמא. ולדעתו הנ"ל שהמקבל נאמן בלא מיגו, הסתפק בדבר, ופשט שברי דנותן עדיף, והביא ראיה לדבריו מדברי הראשונים הנ"ל, וז"ל:

"ובאמת מהאי טעמא נראה לי הא דפסקו רוב הפוסקים ה"ה הרשב"א והר"ן בס"פ שני דייני גזירות (קז, ב) והרב המגיד בפי"ב מהלכ' אישות (הי"ט) והרב רמ"א בסוף סי' רמ"ו ובאה"ע סי' ע' ס"ח בהגה דהזן ומפרנס את חבירו בסתם צריך לשלם לו דמסתמא לא על דרך מתנה נתן לו, ולכאורה יש לתמוה, כיון דחזינן דהנותן מעות לחבירו בפני עדים בסתם נאמן לומר שבמתנה נתנם לו אף היכא דליכא מיגו להמקבל, כמו שהוכחתי לעיל בסק"ד משיטת ר"י הלוי והרמב"ם (פי"ד ממלוה ה"ט), א"כ אף אם המקבל אינו יודע אם הוא במתנה או לא, ליהוי כאיני יודע אם נתחייבתי לך דפטור, ובסי' ע"ט ס"ד (סק"ב) כתבתי שזהו כוונת הרב מהרי"ט בתשו' (אבהע"ז סי' מ"ג) ע"ש."

מבואר בדבריו שלדברי הראשונים הללו, הנותן נאמן שנתן למקבל בתורת הלוואה משום שברי דנותן עדיף. ופשוט, שאינו חולק על מה שכתבו האחרונים שהחיוב בפועל הוא מדין נהנה, דהא המקבל לא קיבל את הממון בתורת הלוואה, אלא שלדעתו, הא דמקבלים את דברי הנותן הוא משום שברי דידיה עדיף. להרחבת העיון בחידושו זה, עי' אמרי בינה (טו"נ סי' ז') שחילק בין מקבל שאינו יודע אם קיבל את הממון כדין, למקבל שיודע שקיבל את הממון כדין, ואינו יודע אם קבלת הממון מחייבת אותו בתשלום או לא, שהוא מוחזק בממונו כנגד הנותן.

ומוכח מדברי השער משפט, שלדעת המהרי"ט הנ"ל שפוטר את המקבל מהשבת הממון, גם אם הנותן טוען ברי והמקבל שמא כמו בדינא דסטראי, שהמקבל נאמן במיגו שיכל לטעון שקיבל את הממון במתנה, אעפ"י שאינו יודע שזו היתה כוונת הנותן, מכל מקום מהניא טענתו כנגד טענת ברי של הנותן שהתכוון לפרוע את החוב שבשטר.

אולם, בסוף דבריו כתב שיש חולקים על חידושו. להלן לשונו:

"שוב מצאתי בכנסת הגדולה בסי' ע"ט בהגהות הטור אות י"ז, שכתב על מה שכתב הטור אבל אם טען מתחלה אמת שקבלתי ממך מנה אבל במתנה היו או בפרעון חובי נאמן, דלאו דוקא בטענת ברי אלא הוא הדין בטענת שמא, הרשד"ם בחח"מ סי' ס', עכ"ל. ולפענ"ד צ"ע טובא בזה. גם מה שכתב הש"ך בסי"ב (סקל"ד) בשם תשובת מוהרשד"ם בסי' ס' על הא דכתב המחבר שם מנה לי בידך שהלויתיך והלה אומר איני יודע ועד אחד מעיד שהלוהו הוי מחויב שבועה ואינו יכול להשבע משלם, דדוקא כשהעיד שהלוהו בוודאי אבל לא כשהעיד שמנה לו מעות, וסיים הש"ך דפשוט הוא… והדברים צע"ג לדינא לפענ"ד."

מבואר בדברי השער משפט, שחידושו שנותן בסתם נאמן מפני שברי דידיה עדיף על שמא דמקבל, נאמר רק לדעת הראשונים שסוברים שסתם נתינה אינה לשם מתנה. וגם לשיטתם, חידוש זה איננו מוסכם, דיש חולקים וסוברים שגם בתובע טוען שמא, הנתבע חייב לשלם, וצ"ע לדינא. ולעיל בדבריו בסי' ע"ט מבוארים דברי הרמ"א בסי' רפ"ו שמחייב גם ביורשים הטוענים שמא על פי דברי השארית יוסף הנ"ל.

סיכומו של דבר, חידושו של השער משפט שמקבל שקיבל ממון בודאי ואינו יודע אם קיבל בתורת מתנה או בתורת הלוואה חייב לכו"ע, נאמר לדעת הראשונים שסוברים שנותן ממון או טובת הנאה בסתם אינו נותן לשם מתנה, ולדעת הראשונים החולקים, גם מקבל שמודה שקיבל וטוען שמא פטור.

מן הכלל אל הפרט

והדרינן לנדון דידן, שהוא דומה לכאורה לנדון שבו נחלקו המשל"מ והמהרי"ט. לדעת המשל"מ, כל עוד האיש לא טען בבירור שהאשה אמרה לו באותו מעמד או קודם לכן שהיא נותנת לו את הממון במתנה, הסתמא שהיא נתנה לו את הממון בתורת הלוואה וחיוב. ולדעת המהרי"ט, גם כשלא נאמרו דברים מפורשים, תשמע טענת האיש שמסתבר שהממון ניתן לו במתנה, אף על פי שטענה זו אינה אלא טענת שמא.

ולעיל כתבנו שמחלוקת המהרי"ט והמשל"מ תלויה במחלוקת הראשונים באכול עמי ודור בחצרי, ולמעשה אין להוציא ממון מספק. והבאנו את דברי השער משפט שכתב שלמשל"מ והראשונים שסוברים שמקבל בסתם חייב לשלם לנותן, דאין אדם נותן את ממונו במתנה, הני מילי בנותן שטוען ברי ומקבל שטוען שמא, דברי דנותן עדיף. וביאר בשתי דרכים. א. על פי מה שכתבו תוס' שנותן בסתם, מוכר או נותן במתנה, מדלא פירש שנותן בתורת הלוואה. וכשנותן טוען ברי ומקבל טוען שמא, ליתא להאי סברא. ב. על פי החילוק שכתב שם ובסי' ע"ה (ס"ק ו') בין ברי דתובע ושמא דנתבע שטוען איני יודע אם נתחייבתי, שפטור מפני שהוא מוחזק בממונו, לבין ברי דתובע ושמא דנתבע שמודה שקיבל ממון, וטוען איני יודע אם קיבלתי בתורת התחייבות או במתנה, דאיתרע חזקת ממונו, שקיבל ממון חברו בודאי, ואינו יודע אם התחייב, ואין ספק מוציא מידי ודאי.

ובנדון דידן, האשה טענה ברי שלא ויתרה על כספה כאשר פרעה את חובו של האיש. והאיש טוען שמסתבר שמחלה לו בלבה, וטענתו היא בבחינת טענת שמא. ועל כן, הן לשיטת המחנ"א המשל"מ הקצות והנתיבות, והן לשיטת השער משפט – בדעת הראשונים שסוברים שמקבל ממון בסתם חייב לשלם לנותן, האיש שטוען שמא חייב להשיב לאשה שטוענת ברי את מה ששלמה עבור חלקו בהלוואת הוריה.

ולדעת המהרי"ט והראשונים שסוברים שמקבל ממון בסתם אינו חייב לשלם לנותן, גם כשהנותן טוען ברי והמקבל טוען שמא, האיש פטור מלהשיב לאשה את מה ששלמה עבור חלקו בהלוואת הוריה. אולם, כתב השער משפט על פי דברי השארית יוסף, דהני מילי באופן שהיה לו לנותן לפרש שאינו נותן במתנה, אבל בנדון דידן, שהאשה לא נתנה את הכספים מרצונה הטוב אלא נאלצה לעשות זאת עקב מהלך משפטי שיזמו הוריה, דמיא לאב שפדה את בנו, שכו"ע מודים שגובים מהבן את מה ששילם האב, ולא אמרינן שהאב היה צריך לפרש שאינו נותן לבנו במתנה.

ואין לומר שסברת השארית יוסף נכונה כאשר מעשה הנתינה נעשה כלפי המקבל בלבד, אבל בנדון דידן המעשה נעשה כלפי הורי האשה שקיבלו את כספם וכלפי האיש שחובו נפרע, דשפיר יש לומר שכלפי האיש, האשה היתה צריכה לפרש שאינה נותנת את הממון במתנה. דמהיכי תיתי לומר כך. אדרבא יש לומר שהאשה שהיתה שותפה בהלוואה, שלפי דין היא חייבת מחצית וערבה על מחצית, ביצעה בעצם מעשה הפירעון שתי פעולות, סילוק חלקה בחוב, ותשלום חלקו של האיש מדין ערב, שיוצר חיוב של האיש להשיב לה את מה ששילמה.

והדברים קל וחומר מדברי הרמ"א הנ"ל באב שהיה מחויב לפדות את בנו, שאהבתו ודאגתו עליו – כמו שכתב שער משפט (סי' ע"ט שם) בעניין אחר, ובכל זאת לא אמרינן שהיה לו לפרש שאינו מוחל על כספו.

בנוסף, לדעת הש"ך וסיעתו שמקבל ממון אינו נאמן בטענה שקיבלו במתנה אלא אם כן יש לו מיגו, בנדון דידן, האיש שאין לו מיגו חייב לשלם. ומסתברא דליכא למימר שהיה לה לאשה לפרש, מן הטעם שכתבנו לעיל.

בנוסף, לדעת השו"מ, גם את"ל שמחלוקת הראשונים בנותן ממון או טובת הנאה לחברו בסתם לא הוכרעה, באופן שהספק נולד בזמן שהממון היה ברשות הנותן, ידו של הנותן שהיה מוחזק בממונו עדיפה, והמקבל חייב להשיב את הממון.

ועל אף שמדובר בהעברות כספיות בתוך המשפחה, אין יסוד בהלכה לפטור את האיש מכוח הסברא הכללית, שבני משפחה אינם מקפידים זה על זה ונותנים זה לזה במתנה. גם אלמלא הרקע של הצדדים שתואר לעיל בהרחבה. כפי שמוכח מהדין שהובא בשו"ע אה"ע סי' ע' וחו"מ סי' רמ"ו שם, באב שאירח בביתו את בתו וחתנו, שלדעת הראשונים שסוברים שמסתמא אדם לא נותן את ממונו במתנה, גם אב אינו מוחל לחתנו שמתגורר בביתו בסתם על תשלום עבור השימוש והמזון.

מחילה בלב

בפרק הקודם עסקנו בשאלה האם האשה מחלה לאיש על הכספים ששימשו לפירעון חלקו בחוב להוריה. הנחת ביה"ד בפרק זה היתה, שאילו היה ברור שהאשה מחלה לאיש, הוא היה פטור מהשבת הכספים. אולם, הנחה זו אינה ברורה כלל ועיקר. עי' קצות החושן (סי' י"ב ס"ק א') ונתיבות המשפט (סי' י"ב ביאורים ס"ק ה'), ובאורך בספר מילואי משפט ומילואי חושן על דבריהם שם, שנחלקו האחרונים אם מחילה בלב, בדבר שאינו ידוע לכל, מועילה.

ואין כאן המקום להאריך בסוגיה זו, כי בנדון דידן האיש טוען שמלכתחילה האשה גמרה בדעתה שלא לתבוע ממנו את השבת הכספים, וכתב נתיבות המשפט שם שויתור מעיקרא של נותן שמלכתחילה לא התכוון לתבוע תשלום עבור הממון שנתן לחברו או עבור חברו, מועיל לכו"ע. דומיא דמש"כ הפוסקים בחו"מ סי' רמ"ו וסי' שס"ג שם באומר לחברו אכול עמי ודור עמי. ועי' מילואי חושן על קצות החושן שם, שקצות החושן מסכים לסברא זו, כדמוכח ממש"כ לגבי סילוק בלב דמהני לכו"ע.

אומדנא דמוכח שהאשה ויתרה לבעלה

בפרק הקודם, הנחת ביה"ד היתה שטענת האיש אינה מבוססת על ידיעה אלא על הערכה ואומד דעת האשה. אף על פי שבפנינו טען בבירור שהוא פטור מהשבת הכספים שהאשה שלמה עבורו, זו אינה טענת ברי שמבוססת על דבר ברור וחד משמעי שניתן על פיו לפסוק לטובת האיש, אלא על בסיס ההנחה ששתיקתה ארוכת השנים של האשה, ושיתוף הפעולה שלה עימו במסגרת המשא ומתן עם הוריה, והיעדר דרישה לרשום של חלק נוסף בדירה על שמה, ולחלופין דרישה לקבלת מסמך כל שהוא שמתעד את החוב, מוכיחים באופן ברור וחד משמעי שהאשה לא התכוונה מעולם לתבוע מהאיש שישיב לה את הכספים.

ומצאנו בדברי הפוסקים, בעל דין שטוען טענת ברי שאינה מבוססת על ידיעה אישית שלו, אלא על אומדנא או על מידע שבידו. עסקנו בעניין זה בפסק דין אחר. להלן מתוך פסק הדין:

"דהנה בשולחן ערוך (חושן משפט סימן ע"ה סעיף י"ז) נפסק שתובע שמצא תיבה פרוצה לאחר שהנתבע יצא מביתו, אף שאינו יודע שהנתבע נטל ממון מהתיבה, יכול להשביעו על כך. והסמ"ע (חושן משפט שם סעיף קטן מ"ט) כתב שהתובע יכול לתפוס ממון של הנתבע. והש"ך (חושן משפט שם סעיף קטן ס"ד) חלק וכתב שאפשר להשביע על פי טענה זו אך לא להוציא ממון. וכתב שה"ה בתובע שטוען על פי מה ששמע מאביו, ועל פי מה ששמע מצד ג', דכל עוד הוא לא יודע שחברו חייב לו הוא אינו יכול להחזיק בממונו. ופשוט שהוא הדין שאינו יכול לתבוע ממון על פי טענת שמא, דהא הוא אינו יודע שחבירו חייב לו. ואולם, בפתחי תשובה (חושן משפט שם סעיף קטן י"ח ו-כ') כתב בשם הרדב"ז והשבות יעקב והתומים שחילקו בין תובע שטוען ברי על פי אומדנות, שיכול להחזיק בממון הנתבע על פי טענתו, לתובע שמודה בעצמו שהוא אינו יודע אם חברו חייב לו, שאינו יכול להחזיק בממון הנתבע על פי טענתו. ולנוכח מחלוקת הפוסקים פשוט שאין להוציא ממון כנגד דעת הש"ך.

אמנם נראה שבאופן שיש אומדנות מספיקות להוציא ממון, יכול התובע לטעון ברי על פי האומדנות. שכן פסק הש"ך (שם סעיף קטן ס"ב ו-פ"ג) בתובע שאין לו ידיעה עצמית וטוען על פי הודאת הנתבע או על פי שני עדים או על פי אנן סהדי, דמיקרי טוען ברי. ומההשוואה של טוען על פי הודאה לטוען על פי עדים מבואר שלא לענין שבועה בלבד כתב הש"ך שטענה על פי בירור שמספיק להוציא ממון נחשבת לטענת ברי, אלא אף לענין הוצאת ממון."

ובנדון דידן, האיש מוחזק בממונו, וטוען ברי שהאשה ויתרה לו על הכספים ששילמה עבורו. אלא שזה אינו, שטענת ברי בהגדרתה, מבססת את הקו המשפטי של בעל הדין, שטוען שהדין עמו הואיל ולטענתו אלו הן העובדות שעל פיהן בית הדין צריך לדון את דינו. ובנדון דידן, האיש אינו יכול לדעת מה בליבה של האשה, אלא לשער ולהעריך. וזו אינה טענת ברי כלל. הראיה שהביא האיש מהתנהלותה של האשה לאורך השנים, אינה מבססת אומדנא שעל פיה מוציאים ממון, אף לא קרוב לכך. אלא אומד דעת וסברא ששתיקתה ארוכת השנים, והעובדה שלא תבעה לערוך הסכם שיבטיח את זכויותיה בכספים ששולמו, מלמדים שלא התכוונה לתבוע ממנו את השבת הכספים.

הדברים מבוארים היטב בפת"ש (חו"מ סי' ע"ה שם), שהביא את דברי האחרונים שהסכימו עם הסמ"ע שכתב שתובע יכול לתפוס ממון בטענת ברי כשיש רגלים לדבר שטענתו אמת, דומיא דדין תיבה פרוצה שהובא ברמ"א (חו"מ שם סעי' י"ז). להלן דבריו:

"הנה מצאתי בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קס"ח שחולק על הש"ך בזה והסכים להסמ"ע, וכתב שם דוודאי אין כונת הסמ"ע בטוענו ספק ע"י הרגלים לדבר, דא"כ יהיו דברי הסמ"ע סותרים זה את זה תוך כדי דיבור… אך כוונת הסמ"ע לחלק בין אם התובע טוען שמא ע"י רגלים לדבר, דאז ודאי שכנגדו נשבע ונפטר, ואין התובע יכול לישבע ולהחזיק, דדומה לדין אבא אמר לי, וכמ"ש המרדכי הובא בש"ך, משא"כ בטוען התובע ברי לי ע"פ האומדנות ורוצה לישבע ע"ז, אז יכול לתפוס, וזהו דעת הרא"ש פרק אלו מציאות (שם) שכתב אם ברור לו… ופסק כן למעשה דאם ברור לו להתובע ע"פ אומדנות ברורות, אף שלא ראה בעיניו, יוכל לתפוס ולקיים מה שבידו ע"י שבועה, אך שצריכין לאיים עליו שלא ישבע אם לא שברור לו בוודאי בלי פקפוק ספק כלל, ע"ש. ועיין בתומים ס"ק י"ז שהסכים ג"כ להסמ"ע דמועיל תפיסה בכה"ג, והביא ראיה מדברי הרא"ש פרק המפקיד (סי' כ"ד) בעובדא דבקרא. אמנם כתב לחלק, דזהו אם תופס ואינו מברר דבריו לב"ד למה תופס, רק אומר שיש לו כנגדו, אזי יכול לתפוס, כי לדעתו ברור לו שזהו חייב לו, אבל אם מברר דבריו לב"ד ואומר שבשביל כך תופס בשביל שקרוב לודאי שגנב ממנו, ודאי דפוסקים לו ב"ד להחזיר, דאין הב"ד פוסקים אלא בדבר ברור, בשלמא הוא לבו אנסו ויכול לתופסו לפי דעתו, אבל במברר דבריו לב"ד לא מהני תפיסה זו, ע"ש היטב… ועיין עוד בתשובת ברית אברהם שם, בעובדא באחד שנגנב בביתו חפץ אחד, ולא היו יוצאים ונכנסים רק משרת ומשרתת, והמשרת לא הוחזק לגנב והמשרתת הוחזקה לגנב, והבעה"ב רוצה להמתין עד סוף הזמן ולעכב דמי שכירתה, ועלה בדעת השואל שהדין עם בעל הבית להמתין עד סוף הזמן ולעכב השכירות, דדמי לתיבה פרוצה, ולסמוך על דעת הסמ"ע דמהני תפיסה, שגם התומים הסכים עמו, ודלא כש"ך וט"ז. והוא ז"ל השיב שאין זה דעת תורה, דהא אפילו לענין להשביעו דייק הש"ך ס"ק ס"ג בבאר היטב ס"ק מ"ט ולא היה רק אדם אחד כו', מבואר מזה דאם היה עוד אחד לא הוי כתיבה פרוצה, ואף שזה אינו חושד להשני כלל, מ"מ מבואר מדברי רש"י בב"מ דף כ"ו ע"ב בד"ה אימר שותפי כו', דבכה"ג שאינו חושד לאחד, לא הוי ברי נגד האידך… "

והאריך עוד בזה ומסיים דהדין ברור בנידון דידן דלא מהני תפיסה, רק אם ירצה להשביעה תלוי בראות עיני הדיין, ע"ש עוד.

מדברי האחרונים, השבות יעקב, התומים והברכת אברהם שצידדו בדעת הסמ"ע אנו למדים, שטענת ברי על פי אומדנא או כשיש רגלים לדבר צריכה להיות כזו שברורה לגמרי לטוען, ואין לו ספק בדבר, ולא די בכך שלפי דעתו קרוב לוודאי שחבירו חייב לו, או שלפי היכרותו עם המשרת והמשרתת, ברור לו שהמשרת אדם ישר שאינו שולח ידו בדבר שאינו שלו, שמא הוא טועה. וגם אם 'לבו אנסו' כלשונו של התומים, לחשוב שחברו חייב לו, אם לאחר בירור בבית הדין נודע שהטענה מבוססת על השערה, ביה"ד מורה לו להשיב את הממון שתפס, שזו איננה טענת ברי שניתן להחזיק בממון על פיה.

זאת ועוד, שכל דברי האחרונים הללו מבוססים על דברי המרדכי שהובאו ברמ"א בסי' ע"ה שם. וכתב התומים (סי' ל"א ס"ק ד') שמרן השו"ע חולק על דברי המרדכי, ולדידיה לא מבעיא שרגלים לדבר לא מהני להחזיק ממון בטענת שמא, אלא אף להשביע לא משביעים אלא בטוען ברי להדיא.

אמנם כן, בתשובת החת"ס הנ"ל צירף כמה אומדנות לסברתו שאין להוציא ממון מהחתן שגר בבית חמיו נגד דברי הראשונים שסוברים שנותן טובת הנאה לחבירו בסתם התכוון ליתנה במתנה, וכתב שהחם לא רשם בפנקס את החוב ועוד כהנה. ברם, החת"ס לא היה מסתמך על אומדנות אלו אלמלא דברי הראשונים הנ"ל שסוברים שנתינה בסתם איננה מחייבת.

גם לשיטת האיש, בשעת פירעון ההלוואה לא היתה אומדנא דמוכח

גם אם נניח שבסופו של דבר התברר לאיש מעל ומעבר לכל ספק שהאשה לא התכוונה מעולם לתבוע ממנו את הכספים ששילמה עבורו, וכעת הוא טוען ברי על פי אומדנא זו, בשעת מעשה, כשהאשה פרעה את ההלוואה, לא היה ברור לו לחלוטין שהאשה ויתרה לו, אלא רק לאחר שהושלם הרישום על שם הצדדים, עם קבלת המשכנתא והעברת הסכום האחרון להורי האשה, ולאחר שחלפה תקופה והאשה לא דרשה שיתחייב בדרך כל שהיא להשיב לה את הכספים.

נמצא שגם לשיטת האיש, בשעה שהאשה פרעה את ההלוואה, לא היה ברור לו עצמו שהאשה ויתרה לו על השבת הכספים, ובאותו מעמד חל חיוב השבה מדין שנים שלוו, כמו שכתבנו לעיל. וכשהחיוב הוחזק, יש מחלוקת רבתי בין הפוסקים אם ניתן לערער או להפקיע את החיוב על ידי אומדנא.

הדברים ארוכים וערוכים עלי ספר, במאמר שפרסם הח"מ אבה"ד שכותרתו "תוקפה ההלכתי של התחייבות בסכום גבוה בכתובה". בתמצית בפרק הסיכום סעי' ט"ו ו-ל"ז ואילך. והדברים קל וחומר, שהפוסקים שהובאו שם, דנו בהתחייבות שניתן לפרשה על פי אומדנא באופן שיקל על המתחייב, ובכל זאת, במקרים רבים נפסק שאין בכוחה של אומדנא לערער התחייבות ברורה. וקל וחומר במקום שאין התחייבות מצד אחד לצד שני שניתנת לפרשנות, אלא מעשה מחייב גמור, ונשמעה טענה על פי אומדנא שהאשה שעשתה את המעשה לא התכוונה מעולם שהמעשה יחייב את האיש.

למעשה, חזקת חיוב קובעת מצב הלכתי של ודאי חיוב, ואין ספק מוציא מידי ודאי, גם במקרים שבהם יש ספק גמור אם החיוב בתוקפו. הרחבה בסוגיא זו יש בפסק דין שניתן בביה"ד הגדול בהרכב מורנו הראש"ל הגר"י יוסף שליט"א (תיק מס' 1407834/1) שעוסק בחיוב כתובה ומזונות אשה במקום שהתעוררו ספקות בזכאותה של האשה. והנוגע לענייננו, דברי הפוסקים בפרק הראשון בפסק הדין שמהם עולה בבירור שכשנוצר חיוב, לא ניתן לערערו בטענה בעלמא. 

שתיקת האשה אינה מבססת טענת מחילה

האיש טען כאמור, ששתיקת האשה לאורך השנים מבססת טענה שמלכתחילה לא היתה לה כוונה לתבוע ממנו להשיב לה את הכספים ששילמה עבור חלקו בחוב להוריה.

טענה זו נדחתה מהנימוקים דלעיל שנכונים גם לגבי שני לווים דעלמא. ובמקרה של בעל ואשה, הטענה דחויה עוד יותר, שהלכה פסוקה היא בשו"ע אה"ע סי' צ' (סעי' ט"ז ו-י"ז) שאשה שוויתרה לבעלה על זכויותיה בנכסי צאן ברזל או על שעבודים שיש לה בנכסים שונים עבור חוב כתובתה, יכולה לחזור בה אפילו אם קיבלה בקניין על הוויתור, בטענה שלא הסכימה לוותר אלא כדי לעשות נחת רוח לבעלה, מפני שחששה שאם תסרב יאמר לה שנתנה עיניה בגירושין ובמיתה, ושלום הבית יופר.

וברמ"א (שם סעי' י"ז) ובח"מ (שם ס"ק נ"ז) כתבו שנחלקו הראשונים האם גם מחילה ישירה לבעל אינה מועילה, או רק מחילה אגב מכירה של הנכסים לאחרים, אבל מחילה ישירה על זכויותיה בנכסי צאן ברזל או על שיעבוד בנכסי הבעל, מועילה, שהבעל אינו מצפה מהאשה לוותר לו על זכויותיה אלא אגב מכירת הנכסים לאחר. ובחוב של האיש לאשה שהוא בבחינת נכסי מלוג השייכים לה לגמרי, וויתור של האשה מועיל לכו"ע, כי האיש לא מצפה מהאשה לוותר על זכויותיה בנכסים אלו. 

מכל מקום ברור, שמחילה של אשה לבעלה צריכה להיות מפורשת וברורה, גם כשמדובר בנכסי מלוג שלא מצופה מהאשה לוותר על זכותה בהם. ואין לומר שמסתמא מחלה. אלא אדרבא, מסתמא נמנעה מלעורר מריבות על דברים שאין להם משמעות מעשית עד לאחר הגירושין.

הדין שאשה מגלגלת עם בעלה נאמר רק במכירה של נכסי מלוג לצורך מזונות.

אמנם מצאנו בדברי הפוסקים, שאשה עשויה לוותר על נכסים ששייכים לה לטובת משק הבית.

הר"ן בכתובות (נ"ה ע"ב מדפי הרי"ף) כתב בשם הרמב"ן, וז"ל:

"אבל אשת איש, אפי' שהתה שעה אחת ולא תבעה מזונותיה הפסידתן, דבאלמנה דוקא אמרו משום דאפשר דמתזנה מדידה כגון ממציאתה, אבל אשת איש דכל נכסיה לבעלה מדידיה קא מתזנא, ואפי' מכרה נכסי מלוג שלה בטובת הנאה ולא תבעה הפסידה, לפי שדרכן של נשים לגלגל עם בעליהון לסייעם."

והר"ן השיג על מה שכתב הרמב"ן שגם כשמכרה נכסי מלוג, אינה יכולה לחזור ולתבוע מהאיש את מזונותיה. להלן לשונו:

"ודינו ז"ל במכרה מנכסי מלוג צריך לי עיון, דכיון דמפליגינן בין עשירה לענייה ובין צנועה לפרוצה, אדרבה איכא למימר דדוקא באלמנה הוא דהפסידה, לפי שאם לא מחלה המזונות לא היתה בושה לתבוע היורשים, אבל באשת איש שעושה נחת רוח לבעלה, איכא למימר שלא הפסידה לעולם, ומש"ה נקט אלמנה."

דברי הר"ן הובאו בב"י אה"ע סי' צ"ג, שהוסיף והביא את דברי הריטב"א (כתובות צ"ו ע"א):

"וז"ל הריטב"א (צו. ד"ה מעשה) אומר רבינו בשם רבו ז"ל דדוקא אלמנה לא הפסידה עד ב' וג' שנים, אבל באשת איש, כל זמן שלא תבעה מזונותיה אבדה אותן למפרע, שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן, וכל שלא לותה או שהיה בידה משכון מחלה אותן."

הריטב"א השמיט את הדין הנוסף שכתב הרמב"ן באשה שמכרה נכסי מלוג לצורך מזונותיה.

וברמ"א באה"ע (סי' ע' סעי' ח') פסק:"לא לותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה, אין לה עליו כלום ומעשה ידיה שלה". ונאמרו כמה ביאורים באחרונים בדברי הרמ"א. בח"מ (שם ס"ק ל"ב) כתב שברמ"א מיירי באשה שאינה זכאית למזונות, שהיא בת מלאכה שיכלה להצטמצם ולהסתפק במעשה ידיה, ועל כן אם מכרה משלה הפסידה. אבל אשה שזכאית למזונות, שאינה בת מלאכה, או שמעשי ידיה לא מספיקים למזונותיה, בעלה חייב להשיב לה את מה שמכרה. וברמב"ן מבואר שגם אשה שזכאית למזונות שמכרה משלה הפסידה, מהטעם הנ"ל שמחלה לבעלה. והר"ן הניח דבריו בצ"ע. ובפשטות משמע שמפרש את דברי הרמ"א באשה שאינה זכאית למזונות. אולם בסי' פ', על דברי הרמ"א בסעי' י"ח באשה ששתקה ולא תבעה מזונות, שמעשה ידיה שלה, ומה שאינו מספיק לה, הבעל לא צריך לשלם לה, דודאי מחלה, ציין הח"מ (שם ס"ק ל"ב) לדברי הרמ"א בסי' ע' סעי' ח', וכתב שדבריו הם כדברי הרמב"ן, שהר"ן הניחם בצ"ע. משמע שבמסקנה הח"מ חזר בו ממה שכתב שברמ"א מיירי באשה שאינה זכאית למזונות, ופירש את דבריו על פי הרמב"ן. ובב"ש (סי' ע' ס"ק כ"ט, הובאו דברי בבאה"ט שם ס"ק כ"ג) פירש את דברי הרמ"א בפשטות על פי הרמב"ן, דמיירי באשה שזכאית למזונות, שמחלה לבעלה. וכן משמע מדבריו בסי' פ' (ס"ק כ"ה). ובביאור הגר"א (שם ס"ק ל"ז) ציין בקצרה למה שכתב ע"ד השו"ע שם סעי' ה', על פי הגמ' בכתובות (ק"ז ע"א) לגי' הראשונים: מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות, ואם בא ואמר יצאו מעשה ידיה במזונותיה, רשאי. לפי הפירוש השני, דמיירי באשה שמכרה מנכסיה ואכלה, והאיש אומר שהיה לה להתפרנס ממעשי ידיה. פירוש זה דומה לפירוש הח"מ, דמיירי באשה שאינה זכאית למזונות, ומכרה מנכסיה ואכלה.

ובחזו"א (אה"ע סי' ס"ח אות ד') הוסיף ביאור, שלפי הר"ן, האיש זכאי לקזז לאשה את המעשי ידים שלא עשתה. לכן, כשמכרה מנכסיה, האיש חייב להשיב לה את מה שמכרה בקיזוז מה שיכלה להרוויח ממעשה ידיה, ופליג על הרמב"ן שסובר שהאשה מוחלת על נכסיה. ובהמשך (שם אות ח') ביאר את דברי הרמ"א בסי' ע' על פי הר"ן שחילק בין אשה שיכולה לעשות מעשה ידים ומכרה מנכסיה ואכלה, שאפילו אמרה שאינה מוחלת על נכסיה, האיש רשאי לקזז את מעשי ידיה, לאשה שאינה יכולה לעשות מעשה ידים שמכרה מנכסיה ואכלה, שהבעל חייב להשיב לה את מה שמכרה. ולזה כוון הרמ"א כשכתב: לא לוותה, רק מכרה נכסיה ופרנסה, אין לה עליו כלום, דמיירי באשה שלא עשתה מעשה ידים, שאינה יכולה לתבוע מבעלה להשיב לה את מה שמכרה כנגד מעשה ידיה. אולם, התקשה במש"כ הרמ"א בסו"ד: ומעשה ידיה שלה. דמשמע דמיירי באשה שיש לה מעשה ידים. וכתב שזה א"ש לפי הרמב"ן שכתב שאשה שמכרה מנכסיה, מחלה לבעלה. ובר"ן מפורש שגם אשה שאינה יכולה לעבוד, מוחלת לבעלה, כנ"ל בח"מ ובב"ש. וכ"ש אשה שיש לה מעשה ידים, שמוחלת לבעלה על הנכסים שמכרה, ומעשה ידיה שלה.

וכתב החזו"א שדברי הח"מ והב"ש סתומים. והגר"א מפרש את דברי הרמ"א על פי דברי הר"ן. אולם גם הוא התקשה בביאור מש"כ הרמ"א בסוף דבריו. ועי' אוצה"פ (סי' ע' ס"ק נ"ב אות א' הע' ר"ג) בשם האב"מ שכתב שגם לדעת הרמב"ם שסובר שאין מחשבים עם אשה על מעשי ידיה, באופן שמכרה מנכסי מלוג ואכלה, האיש רשאי לקזז את מעשי ידיה מתביעת מזונות העבר.

ולמעשה, פשוט שאי אפשר להוציא ממון נגד הרמב"ן, שלפירוש הח"מ והב"ש, הרמ"א הכריע כמותו. וגם לפירוש הגר"א, יש הכרח שהרמ"א בסו"ד מכוון לשיטתו. וכ"כ באוצה"פ שם בשם שו"ת שואל ונשאל (ח"ה סי' ל"ח).

ובנדון דידן, האשה השתמשה בכספים שנמצאים בבעלותה הבלעדית, ועדיפי מנכסי מלוג, ופרעה חוב משותף. ויש לעיין האם אמרינן בכה"ג שאשה מגלגלת עם בעלה ומוחלת לו. ונראה בפשטות שאשה מוחלת לבעלה כדי לסייעו בכלכלת הבית, ולא כדי לסייע לו לצבור נכסים ולקדם את עסקיו. ראיה מוכחת יש מסוגיית הגמ' בב"ב (נ' ע"א) באיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג, שמכרם קיים. ובאשה שמכרה לבעלה נכסי מלוג, שמכרה קיים, והיא אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי. וכן פסק השו"ע אה"ע (סי' צ' סעי' ט"ז). ואם נאמר שאשה מגלגלת עם בעלה ומוחלת לו על נכסיה, גם אלמלא טעם זה המכר קיים. יתר על כן, באותה סוגיא, ובשו"ע (שם סעי' י"ז) איתא, שאשה שמחלה לבעלה על זכות שיש לה בנכסיו או בנכסי צאן ברזל, יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי, שלא יאמר נתת עיניך בגירושין ובמיתה, והמחילה בטלה, ומדוע לא אמרינן שאשה מגלגלת עם בעלה, ומאפשרת לו לסחור בנכסיו ובנכסי צאן ברזל. על כרחך, לא נאמרה סברא זו במכירה של נכסים לצרכיו של האיש, אלא במכירה לצורך מזונות אשה בלבד.

היעדרו של הסכם הלוואה

האיש טען שעל פי הפסיקה האזרחית, בן זוג שטוען שקיבל כספים בתורת הלוואה צריך להציג הסכם הלוואה, אחרת ההנחה היא שהכספים נתנו במתנה. דרישה כזו קיימת רק בהעברת כספים בין בני משפחה. ובעלמא, אדרבא על הטוען שקיבל כספים במתנה לעמוד בדרישות המחמירות של חוק המתנה, ובעיקר להוכיח הסכמה של מעביר הכספים לוותר על זכותו בהם.

חזקת המתנה המדוברת אינה חלה בכל מקרה, אלא כלשונו של כב' הנשיא שמגר בפסק הדין אליו ציינה ב"כ האיש (ע"א 3829/91):

"לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה ,hayton and marshall, supra 271bogert, suprat, at; 434at). . יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4] (1955) scanlon v. Scanlon), , והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה. אין ספק שהקשר המשפחתי שמדובר בו בענייננו – הן עם המשיבה והן עם אביה – אינו יוצר הנחה שמדובר במתנה (ראה בעניין זה ע"א 34/88 ג' ר' רייס ואח' נ' עיזבון המנוחה חוה אברמן ז"ל ואח' [1], בעמ' 286).

ובנדון דידן, מערכת היחסים בין הצדדים אינה תומכת בכך ש'טבעי להניח שמדובר במתנה' שנתנה האשה לאיש, הן לנוכח מערכת היחסים הסבוכה ביניהם, הן לנוכח חוסר האמון בינו לבין הוריה, שגם באותה עת קיימו עם האיש מאבק משפטי, הן לנוכח ההכרח שהיה קיים באותה עת לשלם להורי האשה את ההלוואה על מנת לסיים את הסכסוך בינם לבין הצדדים ולאפשר את רישום הדירה על שם הצדדים, והן לנוכח קיומו של נכס משותף, שחלקו של האיש בו עולה כמה מונים על חלקו בכספים ששימשו לפירעון ההלוואה.

טענת האיש שבאותה עת הצדדים היו עסוקים ב'קינון מחדש' של התא המשפחתי אפשרית אך אינה מוכחת, ודאי שאין לומר שפירעון חלקו בהלוואה הוא מהלך טבעי שמצופה מהאשה לעשותו.

שיתוף ספציפי והסתמכות על הכספים

האיש בסיכומיו עורר טענות משפטיות נוספות, מאותה 'משפחת טיעונים' יחודית לדיני משפחה, שבה מתקיים קשר כלכלי יחודי בין בני זוג.

שיתוף ספציפי בנכס שאיננו בר איזון הוא חידוש שנתחדש בבית מדרשם של שופטי ביהמ"ש העליון בשורה של פסיקות שנסקרו בפסק דין שניתן בבית דיננו בהרכב קודם (תיק מס' 1194209/3 (פורסם). בדרך כלל, חידוש זה מיושם בנכס ששימש במשך שנים כדירת המגורים העיקרית של בני הזוג, בה הקימו משפחה וניהלו את משק הבית. וגם בזה לא סגי, וצריך שיהיה דבר מה נוסף שיוכיח כוונת שיתוף, שלפי הפסיקה היא יוצרת מצב מעין חוזי בין בני הזוג.

ובנדון דידן, הפעולה שביצעה האשה בכספי תמורת מכירת הדירה בלוד, בנסיבות שבהן היא בוצעה, אינה יוצרת את אותו מצב מעין חוזי שקיים אצל בני זוג שמתגוררים במשך שנים בדירה של אחד מהם. השתיקה ארוכת השנים של האשה, אינה הוכחת שיתוף ב'קום עשה', ואדרבא יש לומר שהאשה בחרה בשתיקה מפני שהעדיפה שלא לעורר מחלוקת ולערער את יחסי הצדדים.

לאור כל האמור והמפורט לעיל ביה"ד פוסק:

האיש חייב להשיב לאשה את הסכום ששילמה עבור פירעון חלקו בהלוואת הוריה.

הרב עידו שחר – אב"ד

עיקרי דברים אלו נכתבו טרם שראיתי דברי כבוד האב"ד שליט"א, ואחר כך ראיתי דבריו הנעימים והמאירים שאינם זקוקים להסכמה וודאי לא להסכמה שלי, אך למרות דבריו אני סבור שאי אפשר להוציא ממון מיד הבעל, ואבאר דברי בס"ד.

הנידון

כפי העולה מהמקרה הנ"ל, הנידון הוא תביעת האשה להשבת מחצית מסכום של 800.000 ש"ח אשר היו שלה לבד, אותם שילמה לפרעון החוב המשותף לה ולבעלה.

כאשר האיש טוען כי האשה שיתפה ומחלה על חוב זה בעוד האשה טוענת כי לא היתה כוונת שיתוף או מחילה על סכום זה.

על מנת להכריע בשאלה זו יש לבאר כמה נידונים:

• פורע חובו של חבירו.
• שניים שלוו יחד ופרע אחד מהם.
• אשה שהכניסה מעות משלה לבית.
• נותן מעות לחבירו וספק אם נתנם לו לשם הלוואה או לשם מתנה.

פורע חובו של חבירו

דין פורע חובו של חבירו התבאר בשולחן ערוך חושן משפט סימן קכח', ומקורו מדברי המשנה והגמ' בכתובות קז: כדלהלן. במשנה שם נחלקו חנן ובני כהנים גדולים בבעל שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, האם חייב הבעל כשיחזור לשלם לו מה שפרנס את אשתו במקומו, דעת חנן שאיבד מעותיו, ובני כהנים גדולים אומרים שחייב להחזיר לו מה שהוציא. ובדף קט. פוסקת הגמ' שהלכה כחנן.

ובגמ' שם הביאה את המשנה בנדרים לג. שאומרת שהמודר הנאה מחבירו יכול לפרוע לו חובו ואין זה נחשב שמהנה אותו, ואומרת הגמ' שהמשנה שם היא כמו חנן שסובר שמי שפרנס אשת חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי. ופרש"י בד"ה "חנן" שכיוון שס"ל לחנן שאין המפרנס אשת חבירו יכול לתבוע מחבירו את מה שהוציא עבור מזונות האשה אפי' שהתכוון לשם הלוואה, ה"ה בכל שאר חוב שיש על אדם ועמד חבירו ופרע חבירו אפי' אם כוון לשם הלוואה לא חייב הלוה ששילמו עבורו להחזיר לו מה שפרע עבורו, וכיוון שאפילו אם מכוון לפרוע לחבירו על מנת שיחזיר לו לא חייב הלווה להחזיר לו, ה"ה אם פרע חוב חבירו בתורת מתנה, זה לא נחשב שנתן לו הנאה שיהיה אסור בה במודר.

והרי"ף שם סג: בדפי הרי"ף הביא דברי הירושלמי שאומר שפורע חובו של חבירו פטור חבירו מלהחזיר לו מה שפרע עבורו.

ובירושלמי שם יש שני דעות האם דין זה הוא כדעת חנן שאומר שמי שזן אשת חבירו פטור הבעל להחזיר לו, וה"ה גם פורע חוב חבירו פטור הלוה להחזיר לו, ויש דעה בירושלמי שבפורע חוב חבירו כ"ע מודו שפטור הלוה לשלם לו, כי דווקא בזן אשת חבירו, דעת בני כהנים גדולים שחייב הבעל להחזיר לו מה שזן את אשתו, משום שיש אומדנא שאין אדם רוצה שתמות אשתו ברעב, אבל פורע חוב חבירו לא שייך טעם זה, ומבואר בירושלמי שהטעם שהפורע חוב חבירו פטור זה משום שיכול הלווה לומר שהיה יכול לפייס את המלוה שימחל לו על חובו. ובירושלמי מבואר עוד שאפי' אם יש למלוה משכון של הלוה בידו ואפי' בבע"ח דוחק, אפ"ה פטור הלוה לשלם לזה שפרע עבורו.

והרמב"ם פכ"ו ה"ו מהלכות מלוה ולוה פסק כדברי הירושלמי שפורע חובו של חבירו פטור מלשלם לו, וכתב הטעם הנ"ל משום שמא היה מפייס הלוה את המלוה והיה מוחל לו.

אמנם תוס' קח. בד"ה "הא מני" כתבו בשם ר"ת שדווקא במי שזן אשת חבירו, רק בזה ס"ל לחנן שאין הבעל צריך להחזיר לו מה שהוציא, משום שיכול הבעל לומר לו שהאשה היתה יכולה לצמצם משלה ולאכול ולא היתה רוצה ללוות מאחרים כדי שלא יקראו לה רעבתנית, אבל פורע חוב חבירו חייב לשלם לו כיוון שזה הנאה גמורה שההנהו, וכתב ר"ת שאע"פ שבירושלמי מבואר להדיא שבכל פורע חוב חבירו ס"ל לחנן שפטור הלוה להחזיר לו מה שפרע עבורו, מ"מ הגמ' שלנו חולקת על הירושלמי, עי"ש שהוכיח כן מדברי הגמ'. והתוס' הביאו שם דעת ריב"א שחולק על ר"ת וס"ל שכל פורע חובו של חבירו (ולא רק מי שזן אשת חבירו) פטור הלוה מלשלם לו.

והרא"ש שם סימן ח' הביא ב' הדעות ולא כתב להדיא כמאן ס"ל.

והטור כתב שמסקנת הרא"ש כדעת ר"ת שרק בזן אשת חבירו פטור הבעל לשלם לו, אבל פורע חוב חבירו חייב הלוה לשלם לזה ששילם עבורו חובו, אבל הב"י השיג על הטור וכתב שאדרבה מסקנת הרא"ש כדעת רש"י והרי"ף והרמב"ם שס"ל שכל פורע חוב חבירו פטור לשלם לו.

ועל פי זה פסק מרן בש"ע סימן קכח' ס"א שפורע חוב חבירו פטור מלשלם לו, וכתב הרמ"א במקום שכן נראה לו עיקר ודלא כדעת החולקים.

וכתב הסמ"ע שם ס"ק ג' שדעת החולקים זו דעת ר"ת הנ"ל שס"ל שרק זן אשת חבירו פטור הבעל מלשלם לו, אבל פורע חוב חבירו חייב הלוה לשלם לזה שפרע עבורו, וכתב הסמ"ע שהרמ"א פסק כן על פי מש"כ בד"מ להסכים עם הב"י, שהרא"ש ס"ל עיקר כדעת החולקים על ר"ת ודלא כפי שפירש הטור בדעתו, וציין הסמ"ע למש"כ בדרישה שהעיקר בדעת הרא"ש כפי שפירש הטור בדעתו שס"ל כדעת ר"ת, וסיים הסמ"ע שלכן נ"ל עיקר להלכה כדעת ר"ת, ובפרט שכן פסק מהרי"ו שהוא בתראי.

וכן פסק הב"ח שדעת הרא"ש כר"ת, וכתב הב"ח שלכן נידון זה של פורע חובו של חבירו אם חייב לשלם לו מה שפרע עבורו הוא ספיקא דדינא, ואם תפס הפורע מהלוה אין מוציאים מידו. (וזה דעה שונה מדעת הסמ"ע, כי הסמ"ע נראה שפסק כר"ת ואילו לדעת הב"ח הדבר ספק אם הלכה כר"ת או לא).

והש"ך שם ס"ק ה' חולק על הסמ"ע והב"ח, וכתב שהעיקר כדעת המחבר והרמ"א שפורע חובו של חבירו פטור הלוה לשלם לזה שפרע עבורו, ודלא כדעת ר"ת, וכתב שלכן אפי' אם תפס הפורע מוציאים מידו.

וכתב שכן נראה עיקר בש"ס שלנו וכן דעת למעלה משלושים פוסקים.

עוד כתב המחבר שם שדין זה שפורע חוב חבירו פטור הלוה להחזיר לו מה שפרע עבורו, הוא אפי' אם היה המלוה דוחק את הלוה לשלם לו, ומקור הדין מהירושלמי הנ"ל שכתב כן להדיא.

והש"ך ס"ק ג' האריך להביא את הדעות במקרה כזה שמלוה דוחק, האם גם בכה"ג נאמר הדין שפורע חובו של חבירו פטור. וגם בדעת הירושלמי עצמו, הש"ך רוצה לומר שהירושלמי בנדרים נראה שס"ל שבכה"ג חייב לשלם לו.

ואחרי שהביא דעות הפוסקים שנחלקו בזה, מסיק הש"ך שהדבר ספיקא דדינא האם גם בכה"ג פטור הלוה לשלם לזה שפרע עבורו, ואם תפס זה ששילם מהלוה אין מוציאין מידו.

ואם כן, במקרה שלנו שהאשה שילמה מכספה גם עבור חלק בעלה בחוב, אין לחייב את הבעל לשלם לה בגלל שפרעה חובו, כי פורע חובו של חבירו פטור, ואפי' אם נאמר שבמקרה שלנו דומה לבע"ח דוחק, מ"מ הרי גם הש"ך כתב שהדבר ספק ומספק א"א לחייבו לשלם.

אלא שבאמת נראה שנידון דידן שלוו שני בני הזוג יחד, בזה הדין שונה מדין פורע חובו של חבירו, דשניים שלוו יחד ופרע אחד מהם חלק חבירו חייב חבירו לשלם לו, וכפי שיתבאר בעז"ה.

שניים שלוו ופרע אחד מהם חלק חבירו

דין זה נתבאר בשולחן ערוך חו"מ סימן ע"ז ס"א וז"ל:

"שנים שלוו כאחד או שלקחו מקח אחד שניהם ערבים זה לזה אע"פ שלא פירשו, ואם אין נכסים לאחד מהם גובה מחבירו הכל, אבל אם יש לו נכסים לא יתבע הערב תחילה וגובה מכל אחד החצי שהוא מוטל עליו, ואם פרע אחד מהם כל החוב חוזר וגובה מחבירו חלקו".

מקור הדין מהירושלמי שבועות פ"ה ה"א הביאו הרא"ש שם פ"ה סימן ב'. וז"ל הירושלמי:

"א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אף על פי דלא כתבו זה לזה אחראין וערבאין זה לזה".

ונחלקו הראשונים בדין זה, דעת בעל העיטור שהדין הזה שיכול לגבות מכל אחד מהלווים את הכל ואין צריך לגבות דווקא חצי מכל אחד, היינו דווקא כשאינו מוצא לגבות מכל אחד כגון שאין לאחד מהם לשלם, אבל אם יש לשניהם לשלם, גובה מכל אחד חצי ולא יגבה הכל מאחד מהם, והטור בשם הרמב"ם כתב שאפי' אם יש לשניהם יכול לגבות הכל מאחד מהם, וכתב שכ"ה מסקנת הרא"ש.

והרא"ש הביא דברי הירושלמי והאריך בהם, והביא דעת האבי עזרי שס"ל שלא יכול המלוה לגבות לכתחילה מאחד מהם את הכל, אלא לכתחילה יגבה מכל אחד חצי, ורק אם אין לאחד מהם יכול לגבות מחבירו את הכל כדין ערב, וכתב שדעת הרמב"ן שיכול לכתחילה לגבות מאחד מהם הכל, וכתב שכן נראה הלכה למעשה.

והב"י כתב שברמב"ם שלפנינו לא כתוב כמש"כ הטור בשמו, אלא מבואר ברמב"ם שגם הוא ס"ל שלכתחילה גובה מכל אחד חצי ורק אם אין לאחד גובה מחבירו כנגד חלק חבירו, וכתב עוד הב"י שגם דעת הרמב"ן בפרק המפקיד כדעת בעל העיטור, ודלא כמו שכתב הרא"ש בשמו.

וברמב"ן שבועות לז. בד"ה "פרט למודה" הביא דברי הירושלמי, וכתב תחילה שיכול לתבוע מאחד מהם הכל, ובסוף דבריו כתב שיש מי שהורה שכל אחד ערב על חצי חבירו ולא יתבעו תחילה, וציין למש"כ בזה בב"מ לד: ושם בד"ה "שותפי" הביא דעת הסוברים כן שלכתחילה יגבה מכל אחד חצי, אלא שאם אין לאחד מהם יכול לגבות מחבירו כדין ערב. וכתב שכ"ה דעת מקצת המורים, וכתב שכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם.

העולה מהנ"ל. מדברי הירושלמי מבואר שב' שלוו יחד יכול לגבות מאחד מהם הכל ולא אומרים שכל אחד לווה רק על חצי ואין לו קשר לחלק חבירו.

אלא שנחלקו הראשונים בביאור דין זה, י"א שנחשב כל אחד מהם לווה על הכל ולכן יכול לכתחילה לגבות מאחד מהם הכל, וי"א שכל אחד נחשב לווה על חצי, אלא שמ"מ כל אחד ערב על חצי חבירו (אפי' שלא כתבו להדיא שנעשים ערבים זל"ז), ולכן לכתחילה יגבה מכל אחד חצי ורק אם אין לאחד מהם לשלם יגבה מחבירו כדין ערב שהנפרע לא יפרע מן הערב תחילה.

ולהלכה, הטור פסק כדעת הסוברים שיכול לגבות לכתחילה מאחד מהם את הכל, והמחבר פסק שלכתחילה יגבה מכל אחד חצי ורק אם אין לאחד מהם יגבה מחבירו הכל.

וביאור הנידון הנ"ל נראה שנחלקו בגדר הדין של ב' שלוו, שהדין שיכול לגבות הכל מאחד מהם, דהרי"ף והרמב"ם ובעל העיטור וסייעתם ס"ל שכל אחד לווה על חצי כיוון שההלוואה מתחלקת ביניהם, אלא שמ"מ אמרינן שכיוון שלוו שניהם יחד כוונתם שיהיו ערבים זל"ז אפי' שלא פירשו כן להדיא, אמנם כיוון שבאמת כל אחד נעשה לווה רק על החצי ורק ערב על חצי חבירו, לכן לכתחילה לא יגבה מאחד את הכל כדין כל מלוה עם ערב שאין נפרעים מהערב תחילה, אבל הרא"ש וסייעתו ס"ל שכל אחד נעשה לווה על הכל, ולכן יכול לכתחילה לגבות הכל מאחד מהם, וכביאור זה נראה בדברי הרא"ש הנ"ל, שהביא תחילה את דברי הירושלמי שכתב שיכול לגבות הכל מאחד מהם, ואח"כ כתב "וכ"כ רבינו אבי העזרי, אלא שכתב שנתחייב האחד בכל מדין ערב ולא יגבה מן אחד הכל אא"כ לא ימצא לגבות מחבירו חלקו", נראה מדבריו שהוא ס"ל שדין כל אחד מהם שהוא לווה על הכל, ועל זה הביא דברי אבי העזרי שס"ל שאין כל אחד לווה על הכל אלא רק שכל אחד נעשה ערב על חלק חבירו.

(ויש להעיר בזה, שלשון הירושלמי הנמצא לפנינו הוא "אמר רבי יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, אחראין וערבאין זה לזה", ומלשון זה משמע שבאמת כל אחד לווה על חצי אלא שהוא ערב גם על חלק חבירו", אמנם הרמב"ן הרא"ש הנ"ל הביא תחילה לשון הירושלמי כפי שהוא לפנינו, אך בהמשך דבריו הביא את לשון הירושלמי בנוסח קצת שונה:"א"ר יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד, אף על פי שאין כותבין אלא פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה, חייב כל אחד לשלם הכל". ולפי נוסח זה, לא כתוב שהם ערבים זה לזה אלא שכל אחד חייב לשלם הכל, ומזה משמע שאין הם ערבים אלא כל אחד לווה על הכל, וכן הרמב"ן הנ"ל הביא הדברים כפי שהם ברא"ש. ויל"ע בזה כי לא מצאתי לע"ע מי שעמד בשינויי הלשון).

ובביאור הגר"א סימן ע"ז ס"ק ז' וט' נראה שביאר באופן אחר, שלכ"ע כל אחד ערב על חלק חבירו, אלא שנחלקו האם דינו כערב רגיל שבו הדין שלא יפרע מהערב תחילה, או שדינו כמו ערב קבלן, שבו הדין שיכול לתבוע מהערב תחילה, וכן נראה מלשון הש"ך ס"ק ה'.

ובמקרה כזה, שלוו שניים ונפרע המלוה מאחד מהם, הדין הוא שחוזר זה שפרעו ממנו הכל וגובה החצי מחבירו, כ"כ המחבר הנ"ל וכ"כ הרמ"א שם (ועיין בסמ"ע ובש"ך במקום מה הוסיף הרמ"א על דברי המחבר).

והש"ך ס"ק ה' תמה על דין זה, וכתב שמקור הדין הוא מבעה"ת ושו"ת הרא"ש וכ"כ הטור, אך כתב הש"ך שהם לשיטתם ס"ל שמי שאמר לחבירו שיהיה ערב בעדו, אם נפרעו מהערב, חוזר וגובה הערב מהלוה (כשיהיה ללווה מעות), ואין זה כמו פורע חובו של חבירו שנתבאר שפטור לשלם לו, אבל יש ראשונים שחולקים וס"ל שכל שלא אמר לו הלוה להדיא "ערבני ושלם", גם אם פרע הערב אין חוזר הערב ונפרע מהלוה, ונתבארו ב' הדעות במחבר סימן קל' ס"ב, וא"כ מדוע כאן סתם המחבר שחוזר וגובה מחבירו מה שפרע עבורו. עוד כתב הש"ך שהרא"ש לשיטתו שס"ל שב' שלוו נעשים כערבים קבלנים זל"ז, ודינם כדין ערב קבלן שיכול להפרע מהערב תחילה, ומי שאמר לחבירו שיהיה ערב קבלן עבורו, כ"ע מודו שחוזר הערב ונפרע מהלוה, כמבואר בסימן קל' ס"ב הנ"ל, אבל המחבר שפוסק שלא יפרע מאחד הכל אא"כ אין לחבירו מה לשלם, כי ס"ל שדינו כדין ערב רגיל ולא כמו ערב קבלן, תלוי בב' הדעות הנ"ל במי שאמר לחבירו שיהיה ערב עבורו ולא אמר לו להדיא "ערבני ושלם", האם חוזר ונפרע מהלוה מה שפרע עבורו, ולכן כתב הש"ך שדין זה צ"ע למעשה, די"ל שגם אם פרע אחד מהם לא חוזר וגובה מחבירו.

והנתיה"מ ס"ק ג' הביא דברי התומים, שכתב לבאר על פי דברי המרדכי כתובות רלח' שהביא דברי הירושלמי בדין ב' שלוו יחד, ומבואר מדבריו שס"ל שב' שלוו לא יפרע מאחד הכל אא"כ אין לחבירו מה לשלם, ובכל זאת כתב המרדכי שאם פרע אחד מהם הכל חוזר ונפרע מחבירו מה שפרע עבורו, הרי מבואר להדיא שלא כדברי הש"ך, אלא שאפי' שס"ל שדין כל אחד כערב על חלק חבירו ולא כקבלן, אפ"ה אם פרע אחד הכל חוזר ונפרע מחבירו, וביאר המרדכי הטעם משום שכן דרך השותפים שאחד פורע עבור חבירו. וביאר התומים, שכיוון שדרך השותפין כן, ה"ל כאומר כל אחד לחבירו ערבני ושלם, שבזה לכ"ע חוזר הערב ונפרע מן הערב, כמבואר בסימן קל'.

וא"כ מבואר שב' שלוו יחד כל אחד נעשה ערב על חלק חבירו, ואם נפרעו מאחד מהם הכל, חוזר וגובה מחבירו החצי שפרע עבורו, ואין זה כפורע חובו של חבירו, וא"כ בנידון דידן לכאורה הדין עם האשה, שכיוון שהחוב היה חוב משותף לה ולבעלה ופרעה מחלקה גם עבור חלק בעלה, יכולה לחזור ולהפרע ממנו מה שפרעה עבורו.

אלא שיש מקום לדון בזה, שכפי האמור האשה פרעה את החוב המשותף מחלקה בלי לעשות הסכם הלוואה עם בעלה, אלא פרעה כן בסתם, ולא תבעה מבעלה אלא רק אחר כמה שנים כשעלו היחסים ביניהם על שרטון, ויש מקום לדון שהדבר מוכיח שמחלה, או שמלכתחילה לא היתה דעתה לתת לשם הלוואה לבעלה, ולכן לא יצטרך לשלם לה מה שפרעה עבור חלקו, וכפי שיתבאר בעז"ה.

אשה שהכניסה מעות משלה לבית

כפי שהזכרנו, במקרה שלנו מדובר באשה שפרעה את חלק חוב בעלה בשתיקה ולא עשתה הסכם הלוואה עם בעלה עבור מה שפרעה את חלקו בחוב, ויש לדון האם מחמת כן נאמר שמסתמא נתנה ע"ד מתנה ולא ע"ד הלוואה.

והיינו שי"ל שכל מה שנתבאר לעיל ששותפין שפרע אחד מהם חלק חבירו חייב השני לשלם מה שפרע חבירו עבורו, היינו דווקא במקרה שפרע בסתם חוב חבירו, באופן שאין לנו סיבה להניח שלשם מתנה פרע עבורו, ולכן חייב חבירו לשלם לו ואין בזה דין פורע חובו של חבירו כפי שנתבאר.

אבל במקרה שלנו, שמדובר בזוג שחיו בשיתוף יחד, י"ל שאנו אומרים שמן הסתם לא לשם הלוואה פרעה עבורו אלא לשם מתנה, וכמו שברור שאשה שהכניסה כסף שלה לצרכי הבית ואחר כמה שנים באים הזוג להתגרש, לא תוכל לתבוע מה שהכניסה לבית, (אפי' באופן שברור שכל צרכי הבית היו מכספי האשה, כגון בעל שלא עובד ולא מכניס כלל לצרכי הבית והאשה היא זו שמשלמת כל צרכי הבית כולל חובות חשמל ואחזקה שוטפת), כי אנו מניחים בהנחה פשוטה שלשם מתנה הכניסה, גם במקרה שלנו, שפרעה חוב שלה ושל בעלה, יש מקום לומר שלשם מתנה עשתה כן.

ומקור הסברא לומר כן, שאשה שמכניסה לבית, מן הסתם אנו תולים שלשם מתנה נתנה, נתבאר בדברי הרמב"ן בכתובות צו. על דברי הגמ' שם שאומרת שאלמנה ששהתה ב' וג' שנים ולא תבעה מזונותיה מהיתומים (שחייבים לזונה) אבדה את זכות המזונות משום שודאי מחלה על חוב זה, וכתב הרמב"ן שם שהיינו דווקא אלמנה, אז אמרינן שרק אחר ב' או ג' שנים מחלה, אבל אשה נשואה שבעלה חייב לזונה ולא תבעה אלא התפרנסה משלה, (ולא גילתה דעתה שרוצה לחזור ולהפרע מבעלה), לא יכולה לתבוע שוב מבעלה (מזונות עבר), וכתב הרמב"ן הטעם משום ש"דרך נשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם", וכ"כ הריטב"א שם בשם רבו, שאפי' אם הלכה לבית אביה מחמת מריבה שהיה לה עם בעלה וזנה שם את עצמה, כל שלא גילתה דעתה בפני עדים שדעתה לחזור ולהפרע ממנו, לא יכולה לתבוע את המזונות, משום טעם זה שדרך נשים לגלגל עם בעליהן, וכן פסק המ"מ פי"ח הלכה כו' מאישות. וכ"ה ברא"ה כתובות שם. ועיין בר"ן כתובות נה: בדפי הרי"ף שהביא דברי הרמב"ן אלו ונשאר בצ"ע בזה. וע"ע במרדכי כתובות רסז' שכתב שדין א"א כדין אלמנה, שרק אם שהתה ב' או ג' שנים אמרינן שמחלה, אבל בפחות מזה לא אומרים שמחלה.

והרמ"א בסימן ע' ס"ח פסק כדברי הרמב"ן, שא"א שמכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה על בעלה כלום.

וכן המחבר שם סי"ב כתב לגבי אשה שיצאה מבית בעלה מחמת טענה שיש לה שלא יכולה לגור במקום בעלה, חייב בעלה לזונה במקומה, והוסיף המחבר שאם לא תבעה מזונות מחלה על מזונות דלשעבר. ובביאור הגר"א שם ס"ק מ"ז ציין לדברי הרמב"ן הנ"ל, וכתב שזה כדברי הרמ"א ס"ח הנ"ל. (ובדברי המחבר נרמזו דברי הריטב"א הנ"ל, שאפי' אם יש לאשה מריבה עם בעלה, אמרינן שאפ"ה מחלה כי דרך נשים לגלגל עם בעליהן).

הרי מבואר שבאשה שחיה עם בעלה יש סברא מיוחדת לומר שמחלה לבעלה, וא"כ יש מקום לדון ולומר, שגם בנידון דידן, כיוון שהאשה פרעה מכספה עבור חוב בעלה, י"ל שמחלה לו כי דרך נשים לגלגל עם בעליהן.  (ובמקרה שלנו, גם לדעת המרדכי, שס"ל שרק אם שהתה ב' או ג' שנים מחלה שדין א"א כדין אלמנה, הרי עברו יותר מג' שנים ולא תבעה את בעלה בחוב זה).

אמנם יש מקום לומר שכל דין זה שדרך אשה לגלגל עם בעלה הוא רק בחוב מזונות, שזה חוב שחייב הבעל לאשתו, בזה אמרינן שכל שלא תבעה, מסתמא מחלה לו על חוב זה ודאגה לעצמה למזונותיה, אבל בחובות אחרים שפרעה לבעלה, בזה לא מצינו שאם פרעה האשה לבעלה אמרינן שמחלה לו על חוב זה.

אך מצאתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן רלו' שדן באשה שחיה בנפרד מבעלה מחמת קטטה שהיתה ביניהם, וכעת תובעת מבעלה מה שזנה את בנם הקטן כמה שנים, וזה חוב שמוטל על הבעל לבדו. וכתב שם המהרש"ם שכיוון שדרך נשים לגלגל עם בעליהן, ודין זה הוא אפי' כשיש קטטה ביניהם כמשנ"ל מהריטב"א, לכן אמרינן שהאשה מחלה לבעלה את חוב המזונות שזנה את בנם, והוסיף שכ"ש בנידון שלו שעברו כמה שנים ולא תבעתו.

הרי מבואר שס"ל למהרש"ם שסברא זו שדרך נשים לגלגל עם בעליהן היא לא רק בחוב מזונות שהוא חוב שחייב הבעל לאשתו, אלא גם אם פרעה האשה חוב אחר של בעלה, כמו חוב מזונות הקטן, ג"כ אמרינן הכי.

אמנם עדיין הדברים צריכים ביאור, דזה חידוש גדול לומר שכל חוב של בעל שפרעה האשה, נאמר שדעתה היתה לסייע לבעלה ונתנה מתנה. וצריך תלמוד מתי נאמר כן.

עוד יש לעיין בזה, דיש לומר שכל מה שאנו מניחים שהאשה מחלה כי דרך נשים לגלגל עם בעליהן ולסייע להם, זה רק במקום שהאשה מיוזמתה באה ופרעה חוב בעלה או שלא תבעה חוב שבעלה חייב לה, אז אנו מניחים שהסיבה שנהגה כן כי התכוונה לסייע לבעלה ומחלה, אבל כשהאשה פרעה חוב בעלה מכיוון שהיא היתה חתומה כלווה בחוב זה ומחמת כן גבו ממנה, בזה אין סיבה להניח שכוונתה היתה למחול לבעלה, ולכן אפי' אם לא תבעה את חובה כמה שנים לא נניח שמחלה.

וא"כ עדיין יש מקום לדון שבמקרה שלנו יהיה חייב האיש להחזיר לאשה מה שפרעה עבורו.

אמנם נראה לדון שהמקרה שלנו לא דומה לשנים שלוו ופרע אחד מהם חלק חבירו, וכפי שיתבאר. 

נותן מעות לחבירו ויש וויכוח אם נתן לשם הלוואה או לשם מתנה

כל מה שנתבאר לעיל הוא בפורע חובו של חבירו או בשניים שלוו ופרע אחד מהם חלק חבירו, שבזה אין לנו ספק שהפורע לא היתה דעתו לשם מתנה, והנידון הוא רק האם זה שפרעו עבורו חייב לשלם לחבירו שפרע חובו או לא, אבל בנידון שלנו, יש מקום לדון ולומר שמלכתחילה דעת האשה היתה לשלם מחלקה עבור החוב המשותף בתורת מתנה לבעלה. דהרי, כפי שנזכר בתחילת דברינו, במקרה שלנו לא מדובר בחוב שהיה חוב משותף של שני בני הזוג ואח"כ פרעו חוב זה מכספי האשה, אלא מלכתחילה כשעשו בני הזוג את השטר חוב להורי האשה, הם קבעו ש 800,000 ש"ח מתוך החוב השלם ישולמו מכספי האשה שקבלה כתמורה לדירתה בלוד.

וא"כ יש לנו להסתפק ולדון מה היתה כוונת האשה כשחתמה על הסכם הלוואה זה, דיש מקום לפרש שהחוב הוא חוב משותף לשניהם, והורי האשה גבו חלק גדול מהחוב מכספי האשה, והאשה יכולה לחזור על האיש כדין ב' שלוו, שאם נפרע המלוה מאחד מהם, חוזר זה שנפרעו ממנו וגובה מחבירו, אך יש מקום לפרש את הסכם ההלוואה באופן אחר, שמעיקרא דעת האשה היתה לתת מחלקה במתנה עבור בעלה, והסכימה שחלקה בפרעון ההלוואה יהיה גדול יותר משל בעלה. (או באופן אחר, שמראש הסכימו הצדדים שחוב ההלוואה לא יהיה בחלקים שווים, אלא שחוב האשה בהלוואה יהיה גדול יותר, וגם זה בגלל שהסכימה שבעלה ישלם פחות, אלא שלפי הצד הראשון אנו אומרים שהחוב להורים הוא חוב בחלקים שווים אלא שהאשה נתנה מחלקה לפרעון חלק בעלה, ולפי הצד השני אנו אומרים שהאשה הסכימה שחלקה בהלוואה יהיה גדול יותר ומבעלה יפרעו פחות).

וא"כ יש לנו ספק על עיקר הדבר, האם מלכתחילה נתנה האשה עבור בעלה לשם הלוואה או לשם מתנה, ויש לדון מה הדין בכה"ג.

והדברים מפורשים בגמ' שבועות לד: שאומרת הגמ' שאם תבע אחד את חבירו "מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני ועדים רואים אותו מבחוץ מאי", ואומרת על זה הגמ' "א"ל רב המנונא והלה מה טוען, אי אמר להד"ם הוחזק כפרן, אי אמר אין שקלי ודידי שקלי, כי אתו עדים מאי הוי".

דהיינו, עדים ראו שראובן הביא מנה לשמעון, ואחר זמן תובע ראובן מנה זה משמעון, אם שמעון כופר בדבר ואומר להד"ם הוחזק כפרן, אבל אם אומר אכן נטלתי אבל את שלי נטלתי נאמן.

והתוס' שם בד"ה "ועדים" וכ"ה בר"י מיגש ועוד ראשונים, שמדובר שהעדים ראו שראובן נותן מנה לשמעון אבל לא יודעים אם נתן לשם הלוואה או לשם מתנה או פרעון חוב, ובזה נאמר הדין שנאמן שמעון לומר "דידי שקלי", דהיינו היה זה במתנה או בפרעון חוב שהיה חייב לי ראובן, וכן נראה שפירש הרמב"ם פ"ו ה"ב מטוען ונטען.

אמנם בספר התרומות (שער יא' ח"ב ס"ג) כתב שאפי' אם שמעו העדים שאומר לו ראובן לשמעון הא לך מנה בהלוואה, נאמן שמעון לומר שהיה חייב לו ראובן חוב ישן וזה היה הדרך שלו להוציא מעותיו מידו במה שלקח ממנו בתורת הלוואה, וכן פסק השולחן ערוך חו"מ סימן ע"ט ס"ד. (ועי"ש בש"ך ובאו"ת).

ועיין בקצה"ח שם ס"ק ב' שהקשה מה שונה זה מדין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, שנתבאר בסימן ע"ב סי"ח ובסימן צ' סי"א שאם נתן ראו עדים שנתן ראובן חפץ שלו לשמעון, ואומר ראובן שנתנו בהשאלה, ושמעון אומר שנתן לו במתנה או במקח, שאם זה כלים העשויים להשאיל ולהשכיר, נאמן ראובן לומר שנתנו לו בתורת שאלה ומוציאים מיד שמעון המוחזק, וא"כ מדוע כאן, כשראו עדים שנתן ראובן מעות לשמעון, ושמעון טוען שנתנם לו בתורת מתנה וראובן מכחישו, אין מוציאים משמעון, ותי' הקצה"ח שבכלים שהם דבר שחוזר בעין לבעליו, כשיש ספק האם באו ליד שמעון בתורת שאלה או בתורת מתנה, אמרינן שמעמידים הכלים בחזקת מר"ק וחוזרים הכלים לראובן, משא"כ במעות שיש ספק אם ניתנו בתורת הלוואה או בתורת מתנה, הרי גם אם האמת כדברי ראובן שנתנם בתורת הלוואה, הרי מלוה להוצאה ניתנה, וא"כ מעות אלו עצמם ודאי לא אמורים לחזור לראובן, והספק הוא האם שמעון חייב מעות אחרים בפרעון המעות שקיבל או שקבלם במתנה ולא חייב מעות תמורת המעות שקיבל, וכשיש לנו ספק כזה, אז שמעון הוא המוחזק, כי יש לנו ספק האם נוצר עליו חוב מחמת קבלת המעות, עי"ש.

הרי מבואר להדיא שבמקרה כזה ממש כשיש ודאי נתינת מעות ויש ספק אם המעות ניתנו לשם מתנה או לשם הלוואה, נאמן המקבל לומר שקיבל את המעות לשם מתנה.

ואם כן גם בנידון שלנו, אם טוען האיש בברי שהאשה נתנה את הכסף לשם מתנה נאמן.

אמנם כפי העולה מכתבי הטענות, האיש לא טוען בברי שאמרה לו האשה שנתנה את הכסף לשם מתנה, אלא שהוא עצמו מפרש כך לנוכח הנסיבות שהאשה נתנה את הכסף לשם מתנה ולא לשם הלוואה, והאשה מכחישתו, וא"כ י"ל שדווקא במקרה שטוען המקבל שבשעת נתינת המעות אמר לו הנותן להדיא שנותן לו בתורת מתנה רק אז נאמן, אבל כשמודה שנתן לו הנותן בשתיקה, אלא שהוא מפרש להבנתו שכוונת הנותן היתה למתנה, בזה י"ל שאין זה טענת ברי ולא נאמן לומר שלשם מתנה ניתן לו.

אך יש מקום לדון ולומר שלמרות שהאיש לא טוען בברי שהאשה אמרה לו בפירוש שלשם מתנה נתנה לו אלא כך הוא "תופס" את הדברים, מ"מ גם זה נחשב לטענת ברי, דכיוון שהוא מכיר וחי עם האשה ומכיר את התנהגותה, והוא טוען שברור לו שאם היתה כוונתה לשם הלוואה היתה מפרשת את הדברים ועושה הסכם הלוואה, ולכן טענתו היא טענת ברי שלשם מתנה נתנה לו, וביותר, שהרי במקרה שלנו כפי שנתבאר, האשה והוריה ידעו להחתים את הצדדים על הסכמים ברורים שמבהירים את חלקו של הבעל בנכסים, וא"כ יש מקום לומר שטענת האיש שבהלוואה זו ששלמה האשה מחלקה ולא החתימה אותו על שטר חוב כנגד מה שפרעה עבורו, זה עצמו נחשב כברי, אך למעשה צ"ע אם טענה כזו שהיא טענה מכח הנסיבות נחשבת לטענת ברי.

אך באמת, גם אם נאמר שאין זה טענת ברי, יש מקום לדון אם אפשר לחייב את האיש במעות אלו, וכפי שיתבאר בעז"ה.

נותן מעות לחבירו בשתיקה ויש ספק אם לשם מתנה נתן לו או לשם הלוואה

הנה המקרה שהתבאר בקטע הקודם עוסק במקרה שראובן נתן לשמעון מנה ולא ידוע לנו אם לשם הלוואה נתן לו או לשם מתנה, והנותן אומר שנתן להדיא לשם הלוואה, והמקבל אומר שנתן לו להדיא לשם מתנה, ובזה נאמר הדין שנאמן שמעון לומר שאמר לו להדיא שנותן לו לשם מתנה.

אבל  יש לדון מה הדין במקרה כמו המקרה שלנו, שידוע לנו שהאשה שילמה את חלק בעלה מהחוב בלי לפרש להדיא אם זה לשם הלוואה לבעל או לשם מתנה, וזה דומה למקרה שאנו רואים לפנינו נתינת מעות בסתמא, ויש לנו ספק האם המעות ניתנו לשם הלוואה או לשם מתנה, האם מוציאים מיד המוחזק ומניחים בפשטות שלשם הלוואה ניתנו, או שיש לנו להסתפק שמא לשם מתנה ניתנו וא"י להוציא ממנו.

(ונידון זה הוא אפי' אם כעת טוען הנותן בברי שכוונתו היתה לשם הלוואה והמקבל אינו יודע, דעל הצד שנאמר שנותן בסתם יש לפרש נתינתו בתורת מתנה, אז גם אחר הנתינה יאמר שלא לכך היתה כוונתו והמקבל עצמו גם לא יודע, מכל מקום כיוון שנתינה בסתם יכולה להתפרש כמתנה, שוב אין יכול הנותן להוציא ממנו, משום שאנו אומרים שכל שלא פירש להדיא שנותן בתורת הלוואה, המעות הם מתנה, דכיוון שנתינת מעות לצד זה יכולה להתפרש כמתנה, א"כ כשנותן בסתם יש כאן ודאי מתנה, דאם היה רוצה שהמעות יהיו בתורת הלוואה, היה לו לפרש בשעת נתינת המעות שלשם הלוואה נותנם, ויתבאר בעז"ה בהמשך הדברים.)

ובאמת הדברים מפורשים בדברי הראשונים, דיעויין בר"ן על הרי"ף כתובות סג: בדפי הרי"ף, שכתב שם על המבואר במשנה במי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו, שדעת חנן שאבד מעותיו, וכתב ע"ז הר"ן בשם הרשב"א בנדרים לג: שמה שאמר חנן שאבד מעותיו, היינו דווקא במקרה שזה שפרנס את האשה לא היתה דעתו להלוות לאשה אלא לבעלה, ובזה הדין שבעלה פטור מהלחזיר לו את מה ששילם עבור חוב מזונות שלו, משום שה"ל פורע חובו של חבירו שפטור כמשנ"ל, אבל אם פרנס את האשה בסתם ולא פירש שמפרנסה עבור חוב בעלה, אז אנו אומרים שדעתו היתה להלוות לאשה, והאשה חייבת לו, ואז בעלה חייב לשלם לו משיעבודא דר"נ, (כיוון שהיא חייבת למי שפרנס אותה והלווה לה ובעלה חייב לה). וכתב הרשב"א להוכיח שכשנתן לה בסתם לא אמרינן שלשם מתנה נתן לה אלא לשם הלוואה, מהמבואר בב"מ קא. שמי שיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות חייב חבירו לשלם לו, ואין חבירו יכול לומר לו במתנה נתת לי, וכן הוכיח מהירושלמי בב"מ פ"ה ה"א, שם מבואר שמי שנתן לחבירו לדור בביתו, יכול לחזור ולגבות ממנו שכרו ואין הלה יכול לומר במתנה נתת לי לגור בביתך.

והר"ן שם הביא דברי הרשב"א, והסכים עמו בדין זה שהנותן לחבירו בסתם א"י לומר לו לשם מתנה נתת לי, אלא בסתם אנו מניחים שלשם הלוואה נתן לו ודעתו שישלם לו אח"כ. (אלא שהר"ן חולק שם על הרשב"א במש"כ שסתם זן א"א אמרינן שדעתו היתה להלוות לאשה, אלא ס"ל שמן הסתם דעתו היתה להלוות לבעלה, וממילא גם כשזנה בסתם, אמרינן שפטור הבעל לשלם לו כדין פורע חובו של חבירו).

אבל הנ"י בנדרים לג: הביא דעת הריטב"א שחולק וס"ל שמפרנס חבירו או אומר לו שידור בחצירו בסתם אמרינן שמא לשם מתנה נתן לו וא"י לחזור ולגבות ממנו שוב. (ועי"ש שחילק בין זה לבין יורד לשדה חבירו שלא ברשות שחוזר וגובה ממנו, משום ששם נשאר שבח בעין, ולכן אומר היורד, אם יתרצה בעל השדה במה שעשיתי לו אחזור ואתבע ממנו, משא"כ במאכיל חבירו או אומר לו דור בחצירי, בזה אם דעתו היתה לשם הלוואה היה לו לפרש כן להדיא).

וכן בתוס' רי"ד כתובות קז: על המשנה מבואר לכאורה כדברי הריטב"א, שכתב התוס' רי"ד שטעם דינו של חנן שהמפרנס אשת חבירו הניח מעותיו על קרן הצבי, זה משום ש"הוא אומר לו רצונך היה לכבד את אשתי או משום כבודה או משום כבודי ולא ע"מ שתתבע אותה עשית, אבל היכא דלוותה ממנו, כיוון שבתורת הלוואה נתן לה חייב לפרוע כדכתבינן לעיל". הרי מפורש בתוס' רי"ד שהוא מפרש הטעם של חנן (שקי"ל כוותיה) שהמפרנס אשת חבירו בסתם הניח מעותיו על קרן הצבי, זה משום שאנו תולים שלשם מתנה נתן לה ולא לשם הלוואה. (ומשמע קצת מלשונו שבזה גופא נחלקו שם במשנה חנן ובני כהנים גדולים, שהחולקים ס"ל שבסתם לא אמרינן שלשם מתנה נתן, אך מ"מ הרי קי"ל כחנן, וא"כ מוכח לדעת התוס' רי"ד שנותן לחבירו בסתם י"ל שלשם מתנה נתן לו).

ולהלכה לא ברורה הכרעת הפוסקים בנידון זה, וכפי שיתבאר בעז"ה.

ברמ"א סימן רמ"ו סי"ז כתב: "האומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה", ומקורו מת"ה שיז'.

וכן בסימן רס"ד ס"ד כתב: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו", ומקורו מדברי הר"ן בכתובות הנ"ל.

אמנם בסימן שס"ג ס"י כתב הרמ"א: "האומר לחבירו דור בחצרי אי"צ ליתן לו שכר", ומקורו מהב"י בשם הרשב"ץ.

ולכאורה פסקי הרמ"א סותרים אהדדי, דמה שונה אומר לחבירו דור עמי מאומר לחבירו אכול עמי.

ועיין בש"ך רמ"ו ס"ק ט' שציין לסתירת דברי הרמ"א שם מדבריו בסימן שס"ג ס"י ונשאר בצ"ע.

ובסימן שס"ג ס"ק יג' הביא הש"ך דברי הב"ח שכתב גם הוא שנידון זה הוא מח' הפוסקים, וכתב שלכן דין זה נשאר בספק והממע"ה, וכן הבאה"ג שם ס"ק מ' הביא דברי הב"ח ונראה שפסק כמותו.

וגם הט"ז שם סעיף י' כתב על דברי הרמ"א שם שזה סותר לדבריו בסימן רמ"ו, אך כתב שהעיקר כדבריו בסימן רמ"ו.

(ובקצה"ח שם ס"ק ט' הביא נידון זה וסתירת דברי הרמ"א בפסקיו, וציין שגם דברי הרשב"א והר"ן סותרים לכאורה, שהר"ן בכתובות ס"ל כדברי הרשב"א, שנותן לחבירו בסתם חייב לשלם לו כנ"ל, ואילו הר"ן קדושין ג. בדפי הרי"ף כתב לגבי הנידון של קדושין שנתן הוא ואמרה היא, שהיינו דווקא שאמרה בשעת נתינה שהיא מתקדשת בכסף זה, כי אם אמרה כן לאחר זמן, כיוון שנתן לה את הכסף בסתם, ומן הדין הם שלה, כי יכולה לומר שבמתנה ניתן לה, לכן לא מקודשת בכסף זה, והוכיח הר"ן דבריו מהגמ' בשבועות לד: שאם עדים רואים שנתן אדם לחבירו מעות ואינם יודעים אם נתנם לשם הלואה או לשם מתנה, נאמן המקבל לומר שקבלם לשם מתנה, ונזכרו הדברים לעיל. ומזה מוכח שנותן לחבירו בסתם, אנו אומרים שמא לשם מתנה נתן לו, וזה סותר לכאורה לדברי הר"ן בכתובות שהסכים לדברי הרשב"א, שהנותן לחבירו בסתם לא אמרינן שלשלם מתנה נתנם לו, וגם הרשב"א בקדושין כתב כן בסוגיא של נתן הוא ואמרה היא, וא"כ זה סתירה בדברי הרשב"א והר"ן. וע"ע מש"כ בזה באבני מילואים סי' כ"ז ס"ק ט'.

וגם הרעק"א בשו"ת קמא סי' קמ"ז נשאר בצ"ע בסתירת דברי הרשב"א והר"ן בזה.

וע"ע בשער משפט סי' ע"ט ס"ק ב' שעמד גם הוא בסתירת דברי הר"ן בזה ומש"כ ליישב סתירת דבריו, ויובאו דבריו בהמשך בעז"ה.

ועי"ש עוד בקצה"ח שכתב שבמקום שהיה חייב לחבירו ונתן לו מעות בסתם, אז י"ל שכ"ע מודו שלא אמרינן שלשם מתנה נתנם לו, אלא מן הסתם לשם פרעון חובו נתנם, משא"כ נותן לחבירו שלא היה חייב לו, בזה י"ל שלשם מתנה נתנם, ובזה נחלקו הראשונים).

ועיין בפת"ש שם ס"ק ז' שהביא דברי החת"ס חו"מ סי' קי"ט שכתב ג"כ שנידון זה הוא ספק והממע"ה.

והפת"ש בסימן רמ"ו ס"ק ג' הביא דברי הנוב"י תנינא ס"ס ל"ד שכתב שנידון זה הוא מן ההלכות העמומות והדברים סותרים זל"ז בכמה מקומות ולכן א"א להוציא במקרה כזה.

אמנם בביאור הגר"א סי' שס"ג ס"ק ל"א כתב שיש חילוק בין המקרים, שבסימן שס"ג מדובר שגר בחצר חבירו שלא קיימא לאגרא, שבזה הדין שאף אם לא היה נותן לו רשות לגור פטור לשלם כדין זה נהנה וזה לא חסר המבואר בסימן שס"ג, וכ"ש כשאמר לו דור עמי, שודאי אי"צ לשלם לו, אבל אם זה חצר שקיימא לאגרא חייב לשלם לו. וכ"כ הש"ך בנקודות הכסף יו"ד קס"ו על הט"ז ס"ק ג'. ולפי דרך זו אין סתירה בדברי הרמ"א, והכרעת הרמ"א היא כדעת הרשב"א שס"ל שנותן לחבירו בסתם א"י המקבל לומר שלשם מתנה נתן לו.

וע"ע ברמ"א סימן רפ"ו ס"ג שכתב שמי שפדאו אביו מן התפיסה מנכים לו אח"כ מה שהוציא אביו עליו לפדותו מירושת האב, ולא אמרינן שאביו נתן לו במתנה אא"כ יש אומדן דעת שלשם מתנה נתן לו.

ועי"ש בביאור הגר"א ס"ק ג' שכתב על דברי הרמ"א אלו שהם כדבריו בסי' רמ"ו הנ"ל שהם כדברי הרשב"א. והגר"א לשיטתו, שס"ל שהרמ"א פסק והכריע כדעת הרשב"א.

אמנם בפת"ש שם ס"ק ג' הביא דברי שער המשפט סי' ע"ט ס"ק ב' שהביא משו"ת שארית יוסף סימן נ"ה שכתב שדווקא לגבי פודה בנו מן השבי שהיה חייב האב לפדות את בנו לא אמרינן שלשם מתנה נתן לו, אבל מה שנותן האב מדעתו ולא היה חייב, אמרינן שלשם מתנה נתן.

והפת"ש שם ציין לדברי הפנים מאירות שהסכים לדברי השארית יוסף, (אף שחלק על הוכחתו), שרק היכא שהיה חייב לתת עבורו אז לא נאמן המקבל לומר שלשם מתנה נתן לו, אבל אם נתן בסתם ולא היה חייב לתת לו, אי אפשר לחייבו להחזיר מה שנתן לו מספק.

והשער משפט סי' ע"ט ס"ד הנ"ל האריך בנושא זה בנותן לחבירו בסתם ולא פירש, האם אמרינן שמסתמא לשם הלוואה נתן וחייב המקבל לשלם או שאמרינן שמא לשם מתנה נתן לו וא"א להוציא מיד המקבל.

וציין לדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל, שס"ל שנותן ממון בסתם לא אמרינן שלשם מתנה נתנם לו, והביא את הסתירה לכאורה בדברי הרשב"א והר"ן, ממה שכתבו בסוגיא של קדושין באופן שנתן הוא ואמרה היא, שמדובר במקרה שאמרה האשה מיד בשעת נתינה שזה לשם קדושין, דאל"כ אפשר לומר שלשם מתנה נתן לה וודאי אינה מקודשת בממון זה, וזה סותר לדברי הרשב"א והר"ן שנותן בסתם לא אמרינן שלשם מתנה נתן, וכבר נזכר לעיל שהקצה"ח סי' שס"ג ס"ק ט' הקשה כן ולא תירץ.

וציין השער משפט לדברי מהרי"ט אה"ע סי' מ"ג, שכתב שנותן בסתם אמרינן שמא לשם מתנה נתנם לו, וביאר בזה כוונת הרשב"א והר"ן הנ"ל לגבי נתן מעות לאשה בשתיקה, וכתב השער משפט שא"כ זה שלא כדברי הרשב"א והר"ן הנ"ל לגבי מי שזן חבירו בסתם שאין אומרים שלשם מתנה נתנם לו, וציין לדברי המשנה למלך פ"ג ה"ח מאישות שהקשה כן על המהרי"ט.

והשער משפט עצמו יישב דברי הרשב"א והר"ן בקדושין, שכיוון שהאשה היתה יכולה לומר שנתן לה את המעות להדיא לשם מתנה, שהרי במקרה שאומרת שאמר לה במפורש שנותן לה לשם מתנה ודאי נאמנת, כמבואר בשבועות לד: ונפסק בשולחן ערוך סי' ע"ט ס"ד והובא לעיל, ממילא גם כשמודה שלא לשם מתנה ניתן לה אלא ניתן לה בסתם, מ"מ ה"ל כמקדש בלא עדים, כיוון שהעדים לא ראו לפניהם קדושין ברורים, עי"ש שהאריך בזה.

ובשו"ת חת"ס אבן העזר סי' פ"ב ובשו"ת רעק"א תנינא סי' מ"ה כתבו לתרץ סתירת דברי הרשב"א והר"ן באופן אחר, שרק במקום שהמקבל צריך למה שנתן לו הנותן, כמו מי שמאכיל את חבירו או מפרנסו, אז אמרינן שנאמן הנותן לומר שלא לשם מתנה נתן אלא לשם הלוואה, אבל במקום שהמקבל לא צריך את מה שנתנו לו והנותן נתן לו בסתם, אז כ"ע מודו שיכול המקבל לומר שלשם מתנה ניתן לו, כיוון שלא אמר להדיא שנותן לשם הלוואה, ולכן בנותן מעות לאשה בסתם, שלא מדובר באשה היתה צריכה למעות, כיוון שנתן לה בסתם, י"ל שלשם מתנה נתן לה.

וע"ע בב"י יו"ד סימן רנג' שהביא מבעה"ת שכתב ג"כ כדעת הרשב"א שמפרנס חבירו  בסתם חייב לשלם לו, והיינו דווקא אם יש לו ממון, אבל אם אין לו, מן הסתם אמרינן שלשם צדקה נתן לו, וכתב עוד שאם היה המקבל יתום עני אין לו עליו תביעה אפי' אם יש לו נכסים, והטעם שמן הסתם הזן יתום דעתו למתנה, ועיין בפת"ש חו"מ סי' רמ"ו ס"ק ג' שהביא דברי הרעק"א בדין זה, וכתב הרעק"א שם, שבפרט אם דרכי העשירים בעיר לזון ליתומים קרוביהם דרך מתנה, אינם נאמנים אח"כ לומר שמה שנתנו לשם הלוואה נתנו, ואין יכולים להוציא מיד היתומים מה שנתנו עבורם.

מבואר מכל זה, שגם דינו של הרשב"א וסייעתו לא נאמרו בצורה גורפת, שבכל מקרה אנו אומרים שהנותן בסתם נאמן לומר שלא לשם מתנה נתן, אלא הכל תלוי לפי הענין, שאם נתן לעני שאין לו נכסים, אנו אומרים שמן הסתם נתן לשם מתנה, וכן אם נתן ליתומים, אפי' אם יש להם נכסים, גם אמרינן שמסתמא לשם מתנה נתן, וכן אם דרך עשירי המקום לזון יתומים קרוביהם, גם אמרינן שמן הסתם לשם מתנה נתנו.

ובעיקר טעמו של הרשב"א וסייעתו מצינו שני הסברים כדלהלן:

השער משפט הנ"ל כתב שהטעם של הרשב"א והר"ן שנותן בסתם לא אמרינן שלשם מתנה נתן לו, זה משום שנאמן הנותן לומר שלא לשם מתנה נתנם לו, וכיון שהמקבל לא טוען בברי שלשם מתנה נתן לו אלא נתן לו בשתיקה, נאמן הנותן לומר שלא לשם מתנה נתנם, ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף, דמן הסתם אין אדם נותן לשם מתנה, אמנם כל זה רק כשהנותן טוען בברי שלא לשם מתנה נתן והמקבל שמא, אבל אם המקבל טוען בברי שלשם מתנה נתן לו, אי אפשר להוציא מיד המקבל.

עוד כתב השער משפט שלפי טעם זה אם נתן אדם ממון לחבירו בשתיקה ובסתמא ואח"כ מת אין יורשיו יכולים להוציא הממון מיד המקבל, כיון שאין הם טוענים בברי שלשם הלוואה נתן לו אביהם, ולכן למרות שגם המקבל שמא, מ"מ כיון שאין כאן נותן שטוען בברי שלא לשם מתנה נתן, אי אפשר להוציא מיד המקבל. (וכתב שלא אמרינן שנטען ליתומים בברי שאביהם נתן לו שלא לשם מתנה, מכיון שלא טוענים ליתומים באופן שהטענינן הוא להוציא).

והקשה השער משפט על עצמו מהמבואר ברמ"א סי' רפ"ו ס"ג הנ"ל שפודה את בנו מממונו ומת מנכים לבן זה מירושת אביו כי אמרינן שמסתמא לא לשם מתנה נתן לו, וזה שלא כדבריו שרק כשהנותן טוען ברי אז מוציאים מיד המקבל משום שבכה"ג ברי ושמא ברי עדיף, ותי' על פי דברי השארית יוסף סי' נ"ה הנ"ל, ששאני התם שהיה האב מחויב לפדות את בנו, וכל מקום שהנותן היה מחויב לתת את הממון לא אמרינן שלשם מתנה נתנם גם אם אין כאן נותן שטוען כן בברי.

העולה מדברי השער משפט, דעת הרשב"א והר"ן שנותן ממון לחבירו בסתם ואח"כ טוען הנותן שלשם הלוואה נתנם והמקבל שמא, נאמן הנותן לומר שלשם הלוואה נתנם לו ומוציא מיד המקבל משום שבכה"ג ברי ושמא ברי עדיף, אמנם אם המקבל אומר בברי שלשם מתנה נתנם לו, נאמן המקבל ואין מוציאים מידו, וכן אם מת הנותן ויורשיו לא יודעים אם אביהם נתן לשם מתנה או לשם הלוואה, גם אם המקבל שמא אין מוציאים מידו, אמנם במקום שהיה הנותן חייב לתת את הממון, אז גם כשמת הנותן מוציאים יורשיו מיד המקבל, דכיון שהיה הנותן חייב לתת, אין סיבה להניח שלשם מתנה נתנם אלא מסתמא לשם חובו נתן.

אמנם במחנה אפרים הל' נזקי ממון סי' ג' ביאר דברי הרשב"א והר"ן באופן אחר, שכל נותן לחבירו מן הסתם אנו מניחים שלא לשם מתנה נתן, ולכן גם אם מת הנותן ואין היורשים טוענים בברי שלשם הלוואה נתן אביהם, מ"מ יכולים להוציא מיד המקבל, כיון שאנו מניחים שלשם הלוואה נתן אביהם, וא"כ לדעתו טעם הרשב"א והר"ן, אינו בגלל שבכה"ג אמרינן שברי ושמא ברי עדיף, אלא משום שבסתמא אנו מניחים שנותן לחבירו ולא אמר לו בפירוש שלשם מתנה נותן לו, אנו מניחים שלא לשם מתנה נתן לו, ולכן אם בלי טעם זה של ברי ושמא מוציאים מיד המקבל.

(אמנם המחנ"א עצמו בסו"ד כתב שברבינו ירוחם משמע שרק אם הנותן טוען בברי שלא לשם מתנה נתן רק אז מוציאים מיד המקבל, וזה לכאורה כדברי השער משפט הנ"ל).

וגם באמרי בינה טוען ונטען סי' ז' כתב שטעם דין הרשב"א והר"ן הוא משום שה"ל כחזקה שאין אדם נותן דבר במתנה אא"כ מפרש להדיא שזה לשם מתנה.

(אמנם כתב שם האמרי בינה שדין זה הוא רק במקום שידוע לנו שנתן הנותן בסתם בלי לפרש אם לשם מתנה נתן או לשם הלוואה, אז אמרינן שכל שלא אמר להדיא שלשם מתנה נותן, מן הסתם לשם הלוואה נתן, אבל אם אין ידוע לנו אם אמר הנותן בשעת הנתינה או לא, כגון מי שנתן מעות לחבירו והמקבל היה ישן כשקיבל את המעות, ואומר המקבל שמא אמרת להדיא בשעת הנתינה שאתה נותן את זה לשם מתנה, או כגון שמודה שקבל מעות מחבירו אך אומר שלא זוכר אם לשם מתנה נתנו לו או לשם הלוואה, אז אין לחייב את המקבל, כי ה"ל איני יודע אם נתחייבתי. ולכאורה צ"ב דבריו, שכיוון שאמרינן שאדם מן הסתם לא נותן לשם מתנה, מדוע בכה"ג פטור המקבל, והרי אנו מניחים בפשיטות שאדם לא נותן לשם מתנה.

ונראה לי ביאור דבריו, שלדעת האמרי בינה אין הנחה פשוטה שאדם לא נותן מתנות, כי הרי אנו רואים מעשים שבכל יום שאנשים נותנים מתנות, אלא שההנחה היא שאדם שנותן מתנה מודיע למקבל שלשם מתנה נותן לו, ולכן כל שידוע לנו שנתן בשתיקה אנו אומרים שמן הסתם לא לשם מתנה נתן, כי אם היה נותן לשם מתנה היה אומר להדיא שלשם מתנה נותן ולא היה נותן בשתיקה, אבל כשלא ידוע לנו אם אמר בשעת הנתינה, אז שפיר יש להסתפק שמא אמר להדיא שלשם מתנה נתן, ולכן מספק אין לחייב את המקבל, כי הממע"ה וה"ל כאיני יודע אם נתחייבתי שפטור לשלם.

ולפי"ז מיושב מה שראיתי מקשים על דעת הרשב"א, מדוע ס"ל בפשיטות שכל נותן לחבירו בסתם לא לשם מתנה נתן אלא לשם הלוואה, והרי חזינן שאם אומר המקבל שהנותן נתן לו להדיא לשם מתנה נאמן כמבואר בשבועות לד: ונפסק להלכה בשולחן ערוך סי' ע"ט ס"ד כנ"ל, וכיוון שחזינן שנאמן המקבל לומר שלשם מתנה נתנו לו, גם כשלא טוען כן בברי צריך להיות הדין כן, דכל שנאמן לטעון שכך היה, בע"כ שאין זה טענה גרועה או טענה שיש חזקה שאינה נכונה, וא"כ גם מספק אין להוציא מיד המקבל.

ובשלמא לדעת השער משפט שכל דינו של הרשב"א מבוסס על דין ברי ושמא, שבכה"ג שנתן וא"י לשם מה נתן אמרינן שברי ושמא ברי עדיף, מובן שכשהמקבל טוען בברי שלשם מתנה נתנו לו אין להוציא מידו, כיון שאין זה ברי ושמא אלא ברי וברי, אבל לדעת המחנ"א והאמרי בינה שטעם הרשב"א הוא משום שאנו מניחים בפשטות שכל נותן לא נותן לשם מתנה, ובגלל הנחה זו אנו מוציאים ממון מיד המקבל, מדוע כשטוען בברי שלשם מתנה נתנו לו נאמן.

אמנם להנ"ל הדברים מבוארים, כי באמת אין הנחה כזו שאנשים לא נותנים מתנות, אלא החזקה היא שאדם שנותן מתנה מודיע למקבל שלשם מתנה נתן לו, וכל שנותן בסתמא בלי לפרש להדיא שלשם מתנה נותן, מן הסתם לא לשם מתנה נתן, ולכן היכא שהמקבל אומר שהנותן כן פירש ואמר שנותן לו לשם מתנה, ודאי שאין להוציא מיד המקבל, כי אין כזו חזקה שאנשים לא נותנים מתנות.

ובעיקר הדברים במקבל ואומר שאינו יודע אם לשם מתנה או לשם הלוואה נתנו לו, עיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק ו' שדן בזה באריכות).

וע"ע בנתיה"מ סי' קנ"ג ס"ק ג' שכתב שכל הדין שנותן לחבירו בסתם חייב המקבל להחזיר לו, היינו דווקא כשהנותן הוא זה שהתחיל והזמין את המקבל, אבל אם המקבל הוא זה שהשתמש בשל חבירו וחבירו שתק לו, ודאי שאין המקבל צריך לשלם לו, משום שאנו אומרים שוודאי המקבל שעשה בשל חבירו היתה דעתו שיהיה בחנם, וממילא חבירו ששתק לו הסכים למחול לו.

אמנם כפי שנתבאר לעיל באריכות, כל זה הוא בדעת הרשב"א והר"ן (שגם השער משפט פוסק כשיטתם), אבל לדעת התוס' רי"ד והריטב"א ועוד פוסקים, כל נותן בסתם חיישינן שמא לשם מתנה נתן, ולכן גם אם הנותן אומר בברי שכוונתו בנתינה היתה לשם הלוואה ולא לשם מתנה והמקבל אינו יודע, לא חייב המקבל לשלם. (שהרי כפי שביאר השער משפט, הרשב"א והר"ן דיברו במקרה כזה שהנותן טוען בברי שלא נתן לשם מתנה נתן אלא לשם הלוואה, ובכזה מקרה אמרו שנאמן הנותן והמקבל צריך להחזיר, וא"כ החולקים על דעה זו ס"ל שגם במקרה כזה יהיה הדין שפטור מלהחזיר), וכפי שנתבאר לעיל, דעת הרבה פוסקים שלהלכה דבר הוא ספיקא דדינא וא"א להוציא מיד המקבל.

העולה מהנ"ל,

נחלקו הראשונים והפוסקים בנותן לחבירו מעות או חפצים בסתם ולא פירש אם לשם הלוואה נתן או לשם מתנה, האם יכול הנותן לתבוע את המקבל שיחזיר לו דמי מה שנתן לו כי לשם הלוואה נתן לו, או שכיון שנתן בסתם ולא פירש לשם הלוואה אין יכול להוציא מיד המקבל (גם אם המקבל לא יודע בבירור שלשם מתנה נתן לו).

וכפי שנזכר לעיל, דעת הרבה פוסקים שהדבר ספיקא דדינא וא"א להוציא מיד המקבל בכה"ג, עוד נתבאר כמה טעמים בדעת הראשונים שס"ל שנותן בסתם אמרינן שלשם הלוואה נתן, ונתבארו נ"מ בין הטעמים, עוד נתבאר שגם לדעת הראשונים שס"ל שבסתם אמרינן שלשם מתנה נתן, אין זה כלל חתום וברור, אלא ישנם מקומות שלפי עניינם נראה שיש לספק שמא לשם מתנה נתן, ובמקרים אלו לכ"ע אין להוציא מיד המקבל.

ונבא לדון הלכה למעשה במקרה שלנו לאור כל האמור לעיל באריכות:

נקדים ונאמר, כלל גדול וידוע בדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן בנידון שלנו על מנת לחייב את האיש להשיב מחצית מהסכום ששילמה האשה מחלקה בדירה בלוד, אנו צריכים שיהיה הדבר ברור ללא כל ספק, וכל שיהיה לנו אפי' צד שאין האיש חייב, אי אפשר להוציא ממנו ממון.

עוד נאמר, למרות שהדירה הראשונה של הצדדים נרשמה ע"ש האשה בלבד, וברור שאם היה הנידון על הדירה או תמורתה היינו פוסקים בוודאות שהכל שייך לאשה כפי שנכתב בהסכם ברור בין הצדדים קודם קניית הדירה בלוד, מכל מקום אי אפשר להתעלם מהרקע של הדברים.

כפי שעולה מדברי הצדדים מדובר בבני זוג שחיו ביניהם בשלום ורעות כדרך רוב הזוגות, הסיבה שהדירה בלוד נרשמה ע"ש האשה בלבד היתה  משום שזו היתה דרישת הורי האשה שעזרו לזוג לקנות את הדירה והסכם זה נעשה על פי בקשתם, חשדנות וחוסר אימון זה של הורי האשה המשיכו גם בהמשך חייהם המשותפים של הזוג, ולכן גם שקנו דירה חדשה באשדוד, ההורים, שנתנו סכום הגון לעזרה בקניית הדירה, דרשו שהדירה לא תהיה רשומה ע"ש הצדדים אלא ע"ש בנם. עוד התברר לנו כי בעקבות יחס זה של הורי האשה לאיש, התגלעו חילוקי דעות חריפים בין בני הזוג להורי האשה, ואחר שרישום הדירה עבר על שמם במקום על שם בנם כפי שדרשו הורי האשה, החלו הליכים משפטיים, בהם תבעו הורי האשה את הצדדים להשיב להם את הסכום בסך 1,300,000 ש"ח שהביאו לרכישת הדירה.

בעקבות הליכים אלו, נחתם כאמור הסכם הלוואה בין הזוג להורי האשה, בו הם מקבלים על עצמם את הסכום הנ"ל כהלוואה, ובו פירטו שפרעון ההלוואה יהיה חלקו באמצעות תמורת הדירה בלוד והחלק השני באמצעות הלוואה שיקחו הזוג מהבנק. הרי כי בעת חתימת הסכם זה בני הזוג היו בחזית אחת נגד הורי האשה.

ולכן כשנבוא לדון מה היתה דעת האשה שחתמה על הסכם הלוואה יחד עם בעלה והסכימה ש – 800,000 ש"ח ישולמו מתמורת הדירה בלוד שהיתה רשומה על שמה בלבד, יש מקום גדול להסתפק שהאשה שחיה עם בעלה באהבה ואחווה, לא היה בדעתה שהיא "מלווה" לבן זוגה מחצית מהסכום, ולכן גם לא דרשה ממנו שטר או התחייבות אחרת להשבת סכום זה, כי היא מבחינתה ראתה את עצמה כשותפה מלאה עם בעלה דאז, וכיוון שכאמור גם הרישום של הדירה בלוד על שם האשה לבדה נכפה על בני הזוג ולא נעשה לבקשת האשה, אז למרות שאם היה וויכוח על הדירה בלוד האם יש לבעל זכות בה, לא היינו מזכים את הבעל, כי אין כח בספק זה להוציא מיד הסכם ברור שנחתם בין הצדדים, אבל כשאנו דנים על תמורת הדירה שניתנה עבור פרעון הלוואה משותף ללא כל גילוי דעת שכוונתה להלוות לבעלה סכום זה, יש יסוד סביר עכ"פ להסתפק שלא לשם הלוואה היא נתנה אלא לשם מתנה, ורק כעת, כאשר נפרדו דרכי הצדדים, דורשת האשה השבת סכום זה.

אך הדברים אינם ברורים דיים ונראה להעמיד את הנידון סביב שאלה מהותית אחת: האם הסכום שנתנו הורי האשה בהתחלה היה הלוואה, אלא שהם לא דרשו את פרעון ההלוואה כל זמן שהדירה היתה רשומה ע"ש בנם של הצדדים כדרישתם, או שנאמר שהסכום מלכתחילה ניתן כמתנה ומענק לבני הזוג, אלא שאחר שהזוג הפרו את ההסכמה שהיתה לרישום הדירה ע"ש בנם פתחו ההורים בהליכים להשבת כספם, ובני הזוג הסכימו לקבוע ולהעמיד סכום זה כהלוואה.

ולענ"ד נראה, שאם נאמר כמו הצד הראשון, שהסכום מלכתחילה היה כהלוואה לבני הזוג, אז יש מקום גדול לומר שכל שלא יוכיח האיש בבירור שהאשה נתנה לו את הכספים במתנה, הוא יהיה חייב להחזיר לה את מה ששילמה עבורו, כי זה דומה למשנ"ל מסי' ע"ז בב' שלוו יחד, שכל שנפרע המלוה מאחר מהם את כל החוב, חייב חבירו לשלם לו אח"כ את מה שפרע עבורו, ולא מצינו באף פוסק או מפרש שיגיד שאם יטען הלווה השני שחבירו פרע עבורו לשם מתנה יהיה נאמן.

אבל אם נאמר שהסכום שנתנו ההורים לא ניתן מלכתחילה לשם הלוואה, ורק אחרי חילוקי הדעות הסכימו הזוג לקבוע סכום זה כהלוואה, ובאותו זמן גם הסכימו שפרעון ההלוואה יהיה ברובו מכספה של האשה, אז נראה שאי אפשר להוציא מיד האיש בלי ראיה ברורה שלשם הלוואה נתנה לו האשה, כי אז זה תלוי בנידון הנ"ל באריכות בענין נותן מעות לחבירו בסתם ולא אמר אם נותנם לשם הלוואה או לשם מתנה, ונתבאר שהדברים תלויים במחלוקת הראשונים והאחרונים ומספק אי אפשר לחייב. (דכיוון שבשעת יצירת החוב נכתב מלכתחילה שהפרעון יהיה ברובו מחלק האשה, הרי י"ל שמעולם לא חל החוב על הצדדים בחלקים שווים, אלא הוסכם ביניהם שחלק פרעון האשה בחוב יהיה גדול יותר).

ונבאר הדברים יותר, ידועים דברי החזו"א בליקוטים חו"מ סי' ה' ס"ק ז' שכתב לבאר שדין המוציא מחבירו עליו הראיה לא תלוי דווקא במי ש"מוציא" בפועל, אלא במי ש"מחדש", דהיינו כשיש לפנינו מצב פשוט ובא אחר לטעון כנגד זה עליו הראיה. דוגמא לדבר המבואר שם בחזו"א שסתם מעות שביד האשה הם בחזקת נ"מ, אבל אם תפס הבעל את המעות אפי' אם תפס בעדים נאמן לומר שהמעות שלו הן, וביאר החזו"א הטעם משום ש"סתם מעות של אשה של בעל הן שאין מצוי מעות שלה אלא בסיבה ידועה, והלכך כשהן ביד הבעל נגמרה חזקת הממון דמחזקינן להו שהן של בעל", וציין שם להרבה מקומות כעין זה עי"ש, וכתב שם הכלל:

"וטעמא דכל הני, דהבא בטענה שהיא משנה ומחדשת את הענין חשיב כמוציא והמחזיק בטענה המעמדת את הדבר על ענינו הידוע חשיב מוחזק, וכי היכי דהמוחזק בממון שאין לאחד טענה מחוורת מחבירו מהני חזקת המוחזק להעמיד הממון בידו, ה"נ כל הני שהממון ידוע טפי לאחד חשיב כמוחזק ואידך חשיב כמוציא".

דוגמא נוספת לכלל זה, דברי הט"ז בחו"מ סוף סי' ע"ה שדן במקרה שפרע הלוה למלוה מעות שהיה חייב לו ולאחר מכן הגיע המלוה ללוה ואמר לו שמטבע אחת מהמטבעות שפרע לו היתה מזויפת, והלוה אינו יודע שלא בדק את המטבעות קודם שהביאן למלוה, וכתב הט"ז שנחלקו בזה הדיינים, שיש שדימו זה לאיני יודע אם פרעתיך ויש שדימו לאיני יודע אם נתחייבתי, ועי"ש בפת"ש ס"ק כ"ז שהביא דעות הפוסקים בזה.

והרי בפשטות ברור שזה נחשב לאיני יודע אם פרעתיך, כיוון שהיה חוב ברור ולא יודע אם פרע כל חובו, שהרי אם באמת הביא לו מטבע מזויפת לא פרע כל חובו, ומה הצד שיהיה כאיני יודע אם נתחייבתי. וביאר שם הט"ז, שהלוה טוען "הלא כבר אני מסולק ממך בשעת הפרעון בחזקת מעות טובות ועכשיו איני יודע", וביאור הדברים כנ"ל, שכיוון שבשעה שפרע לו המעות הוחזק חוב זה כפרוע, כעת כשמתעורר ספק שמא היתה מטבע אחת מזויפת, זה ספק האם להעמיד עליו חיוב אחרי שהוחזק שאינו בחיובו, ולכן למרות שעל הצד שפרע במטבע מזויפת לא נפרע חובו מעולם, מ"מ כיוון שעד שהתעורר הספק החזקנו את החוב בחזקת פרוע, כשמתעורר כעת ספק על הפרעון זה כמו איני יודע אם נתחייבתי.

ולפי זה נראה לבאר בנידון שלנו, חוב של שניים שלוו ופרע אחד מהם עבור חבירו, גם אם יטען השני שחבירו פרע לו לשם מתנה נראה שבלי ראיה לא יהיה נאמן, כיוון שבלי טענתו כשאנו רואים לווה אחד שפורע את כל ההלוואה, הסיבה הפשוטה היא משום שכל לווה אחראי על כל החוב, (או כי שנים שלוו כל אחד נחשב ללווה על הכל, ואף אם כל אחד נחשב ללווה על חצי, מ"מ כל אחד ערב גם על חלק חבירו, וכפי שביארו הפוסקים בסימן עז' הנ"ל), ולכן זה שטוען שחבירו שפרע עבורו התכוון לתת לו מתנה הוא ה"מחדש" ועליו הראיה, וכל שלא הביא ראיה אנו מחזיקים כפי המצב הפשוט שלפנינו בלי טענותם, ואנו מחזיקים שהסיבה שפרע את כל החוב, זה בגלל שהיה משועבד ואחראי לפרעון כל החוב וחבירו צריך להחזיר לו מה שפרע עבורו, (ולא דמי לפורע חובו של חבירו כפי שנתבאר לעיל), ולכן גם במקרה שלנו, אם יתברר לנו שהסכום שנתנו הורי האשה עבור קניית הדירה באשדוד היתה מלכתחילה לשם הלוואה, הרי חל על שני בני הזוג החוב לפרוע הלוואה זו בשווה, וכשפרעה האשה יותר מחלקה, על האיש להביא ראיה שלשם מתנה נתנה לו.

אבל אם נאמר שהמעות לא ניתנו תחילה לשם הלוואה אלא כעזרה לזוג לקנות את הדירה, ורק אחרי שעברו על דעתם במה שרשמו את הדירה על שמם, אז התחילו ההורים בהליכים להשבת הכסף שנתנו, ובסוף הגיעו להסכמה שכסף זה יירשם כהלוואה וחוב על הצדדים, אך במעמד ההלוואה נרשם שהחוב לא ייפרע בחלקים שווים, אלא סכום של 800,000 ש"ח ייפרע מחלק האשה, הרי מעולם לא חל על האיש חוב במחצית ההלוואה, כי מראש סיכמו שפרעון החוב יהיה בחלקים לא שווים, ואנו מניחים שבני הזוג הסכימו שחלק האשה בפרעון החוב יהיה גדול יותר. (והסיבה לכך היא אחת מהשתיים, או כי האשה הסכימה לתת לבעלה במתנה את הכסף שהיה שלה, כדרך בני זוג שדרכם לשתף את כספם יחד עם בן זוגם, או כי האשה הבינה גם היא שבאמת הדירה בלוד לא היתה אמורה להיות שלה לבד, ולמרות שרשמו את הדירה רק על שמה בלחץ הוריה, היא מעולם לא התייחסה כך לדבר, ולכן הבינה כדבר פשוט שתמורת הדירה שייכת לשניהם בשווה), והאשה שטוענת שכוונתה היתה להלוות לבעלה את הסכום שנתנה עבורו עליה הראיה, ובלי ראיה אי אפשר להוציא מהאיש.

לצורך בירור עובדה זו ביקש בית הדין מהצדדים להסביר את השתלשלות האירועים שקדמה להסכם הלוואה זה בין הצדדים להורי האשה, וב"כ האשה בתגובתו הבהיר כי הכספים הועברו תחילה ע"י אבי האשה לצורך רכישת הדירה, ואבי האשה שחשש, (לדברי ב"כ האיש), כי הדירה תהיה חשופה לנושים של האיש דאג שרישום הדירה תהיה ע"ש בנם של הצדדים, ובהמשך כשהבן העביר את הזכויות בדירה ע"ש הצדדים בניגוד לעמדת אבי האשה, נוצר סכסוך בינו לבין הצדדים בענין הכספים שהעמיד לצורך רכישת הדירה ואף התנהלו הליכים משפטיים בענין, ובמסגרת הסדרת אותה מחלוקת נחתם הסכם ההלוואה הנ"ל בשנת 2019.

הרי לנו כי האשה מודה שסכום זה לא הועמד תחילה כהלוואה לצדדים, ורק לאחר חילוקי הדעות שנתעוררו בין הצדדים להורי האשה, הסכימו הצדדים לרשום סכום זה כהלוואה על שם שניהם תוך פירוט אופן פרעון החוב.

לאור זאת, נלענ"ד שאי אפשר להוציא ממון מיד הבעל בלי ראיה ברורה שהאשה כשהסכימה לחייב את עצמה בתשלום החוב מחלקה עשתה זאת לשם הלוואה לבעלה ולא לשם מתנה. ובהעדר ראיה לא נחייב את האיש.

וכעת אכתוב מה שיש לי להעיר בדברי כבוד האב"ד שליט"א:

מש"כ כבוד האב"ד שליט"א בנידון של מקבל ממון מחבירו, אם נאמן לומר שקבלם במתנה בלי מיגו, וציין למח' הש"ך והשער משפט בזה, לענ"ד לא יתכן שיחלוק בזה הש"ך, שהרי כפי שנתבאר, דין זה מפורש בסימן ע"ט ס"ד שנאמן המקבל לומר שניתן לו לשם מתנה, ולא חלק שם הש"ך על זה, והש"ך בסימן ע"ה ס"ק כ"ב מדבר במקרה שטוען טענת מתנה אחר שהתחייב, כמו לווה שטוען שהמלוה מחל לו, ובזה ס"ל שלא נאמן בלי מיגו, אבל כשטוען שמלכתחילה ניתן לו לשם מתנה, גם הש"ך מודה שנאמן. (והדברים מוסברים לפי משנ"ל, שכל שהוחזק החוב על הלווה שטוען שהשתנה מצב זה ונמחל חובו עליו הראיה, אבל כשטוען שמעולם לא חל עליו חוב נאמן).

הן אמת שבדברי השער משפט סימן ע"ה ס"ק ב' מבואר שהבין בדעת הש"ך שס"ל כן, שלא נאמן לומר נתת לי במתנה אא"כ יש לו מיגו. ובאמת תמה השער משפט על הש"ך, והוכיח בתו"ד גם מדברי הגמ' שבועות ל"ד שהם מקור דין הש"ע בסי' ע"ט ס"ד הנ"ל שנאמן לומר שנתן לו במתנה, אך באמת דברי הש"ך לכאורה יש לפרש כפי שנתבאר לעיל, במקרה שמודה שבאו לידו תחילה בתורת הלוואה אלא שטוען שאח"כ נתנם לו במתנה, וכן משמע לשון המחבר שכתב "אמת היה לך בידי אבל את מחלתו או נתתו לי במתנה", משמע שמודה המקבל שהיו בידו תחילה בתורת הלוואה אלא שטוען שאח"כ נתנם לו במתנה או מחלם, (וצ"ל שמתנה קאי על תביעת חפצים ומתנה קאי על תביעת מעות), ובזה כתב שפיר הש"ך, שכיוון שהיה ודאי חוב, אלא שטוען שאח"כ היה מתנה או מחילה, לא נאמן בטענה זו בלי מיגו, ובאמת אין כאן מחלוקת לדינא בין הש"ך לשער משפט. (אח"כ מצאתי שכוונתי לדברי האבן האזל בהשמטות להלכות טו"נ פ"א).

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א שמחלוקת הפוסקים באומר לחבירו דור עמי ואכול עמי זה במקרה שטוען המקבל ברי שלשם מתנה ניתן לו, לענ"ד אין כן הדברים, שהרי לא מפורש בשום אחד מהראשונים או האחרונים שדנו בזה שהמקבל טוען בברי, אלא בכל מקום נראה שטענת המקבל היא שכיוון שלא אמר לו הנותן שלשם הלוואה הוא נותן, ממילא ברור שלשם מתנה ניתן לו, וזה לא נקרא טענת ברי אלא פרשנות שלו לנתינה סתמית, ובזה גופא נחלקו הפוסקים האם נתינה סתמית מתפרשת כהלוואה או כמתנה. (ראיה לדבר, הרי נתבאר לעיל מהשער משפט שטעם הרשב"א וסייעתו, שס"ל שבסתם אנו מניחים שלשם הלוואה ניתן לו, זה בגלל שהנותן הוא ברי והמקבל שמא, ובכה"ג ברי ושמא ברי עדיף, הרי להדיא שהמקרה שעליו דנו הפוסקים הוא במקרה שהמקבל שמא).

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א לחייב את האיש על פי דברי השארית יוסף, שכשהיה חייב הנותן לשלם עבור חבירו לא אמרינן שלשם מתנה נתכוון, נראה לענ"ד שדברים אלו נכונים רק במקום שחובו לשלם היה ברור, כמו אב שחייב לפדות את בנו מהשבי, אבל כאן, שלא ברורה לנו השתלשלות הדברים וכמה היו באמת הצדדים חייבים להחזיר את הכסף להורי האשה, מידי ספק לא נפיק.

(וביותר, לפי משנ"ל הכל תלוי בפשטות שאנו רואים לפנינו, ומי שמחדש ומשנה מהפשטות שלפנינו עליו הראיה, ולכן כשאב פודה את בנו מהשבי וחייב לעשות כן, הפשטות שאנו רואים לפנינו אינה שזה מתנה אלא הלוואה, כי אין לנו סיבה להניח שנתן מנדבת לבו אלא כי היה מוכרח לכך, ולכן הבן שיחדש שאביו התכוון לתת לו מעות אלו במתנה עליו הראיה, אבל כאן במקרה שלנו, אין לנו ראיה ברורה שהיתה האשה מחויבת לפרוע להוריה, וודאי שאין לנו ראיה ברורה שהיתה צריכה לפרוע מחלקה, וביותר, הרי היתה יכולה לכתוב הסכם הלוואה עם בעלה על מה שפרעה עבורו, משא"כ בפודה את בנו שאין לו עם מי לכתוב שטר הלוואה שהרי היה בנו בשבי.

וז"ל השארית יוסף הנ"ל:"אבל בנדון דידן שהיה האב מוכרח להלוה לו לפי שהיה הבן בבית האסורים והיה מוכרח לפדות, כדין הבן שהוא תפוס בבית האסורין שאביו חייב לפדותו, לא אמרינן שמחל לו כי סברה נותנת מי שעושה ברצונו בודאי מחל דאם לא כן למה עשה, אבל בבן שנתפס, אף כשהאב אין דעתו לעשות מוכרח לפדות, אם כן במה אנו מוכרחים לומר שמחל".

הרי ביאר דבריו, שכשהיה חייב אין לנו הוכחה שלשם מתנה נתן, משא"כ כשלא היה חייב י"ל שמן הסתם לשם מתנה נתן, ובנידון דידן לא נתברר לנו שהיתה האשה חייבת להסכים לתת מחלקה, וגם אם נאמר שהיתה לחוצה מהוריה ולכן נתנה, היה לה לעשות במקביל שטר התחייבות מול בעלה.)

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א לחייב לשלם על פי דברי השואל ומשיב שחילק בין זן את חבירו בסתם שחייב לשלם לבין אומר לו דור בחצירי שפטור לשלם, וביאר שבזן את חבירו הנידון הוא על האוכל של מי הוא האם הנותן נתנו במתנה או לא, וכיוון שהוכרע הספק מכח חזקת מר"ק שהאוכל של המר"ק, ממילא חייב האוכל לשלם דמי המאכל, משא"כ באומר דור בחצירי, הרי החצר ודאי של בעל החצר, ושורש הנידון הוא לגבי חוב תשלום של הדר בחצר האם חייב או לא, ובזה הדר בחצר מוחזק בממונו ולא מחייבים אותו מספק.

אמנם הרי כבוד האב"ד שליט"א הזכיר בעצמו בתחילת דבריו שדברי השואל ומשיב נכתבו כיישוב לסתירת פסקי הרמ"א, אך הרבה אחרונים ס"ל באמת שאין חילוק בין המקרים ובכל המקרים הדבר ספק וא"א להוציא מיד המוחזק, וא"כ ה"ה בעניינינו.

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א שמבואר בפוסקים שאפי' בזן בן משפחתו אין הנחה פשוטה שלשם מתנה נתן, הרי מקור הדברים מדברי הת"ה בסי' שי"ז, ושם כתב בתו"ד:

"אמנם נראה אם ראובן איניש אמוד הוא בנכסים ורגילות הוא בעשירים שבאותה מדינה שנותנים לחתנם ולבתם שנה או שנתיים מותר על הקצבה שמקבלין עליהם, והדברים נראה שאם לא היה לו כעס ומריבה עם חתנו לא היה תובע ממנו כלום, וא"כ אומדנא דמוכח היא שמחל לו כל המזונות עד שנולדה מריבה ביניהם. כה"ג ודאי פטור שמעון החתן לשלם, דכיון דמחל פעם אחת שוב אינו יכול לחזור ולתבוע".

הרי כי גם הת"ה שהוא מקור הדברים סייג את דבריו בין מקום שהרגילות לזון בן משפחה למקום שאין רגילות כזו, ובנידון דידן שמדובר בבני זוג שדרכם של זוגות לשתף את נכסיהם בשווה, יתכן שגם הת"ה יודה שחייב. (מלבד מש"נ שדברי הת"ה והרמ"א הם כדעת הרשב"א וסייעתו ודעת הרבה ראשונים אחרים שבכה"ג פטור, ומידי ספק לא נפיק).

וביותר, הרי מדובר בבני זוג שחיו במשותף וכל הכנסות הבעל (שעובד ומרוויח משכורת נאה) נכנסו לצרכי הבית המשותפים, וא"כ ודאי מן הסתם גם הכספים שהאשה הכניסה היו לצרכי הבית המשותפים, וכמו שנראה ברור שאם היתה תובעת החזרים עבור חשבונות מכולת ששילמה עבור בעלה, (גם על מוצרים ששימשו בוודאות רק את הבעל ולא אותה), לא היינו נותנים לה, גם כסף זה שנתנה עבור חוב משותף אין סיבה לתת לה.

(וכבר נזכר לעיל את הסברא שדרך נשים לגלגל עם בעליהן, אמנם נתבאר שם שלא ברור באיזה אופן אומרים סברא זו, אך זה נאמר במקום שהיה לבעל חוב ברור לאשתו כמו חוב מזונות שהבעל חייב לזונה וזנה והלך הבעל למדה"י ולכן לא נתן לה את מה שרגיל לתת לה, בזה צריכים לחידוש מיוחד שדרך נשים לגלגל עם בעליהן כדי לומר שגם כסף שהוא רגיל וחייב לתת לה ומכרח הנסיבות לא נתן לה והיה מקום לומר שפשוט שהוא חייב, וגם על זה מחדשים שלא חייב ותולים שמחלה לו, אבל בני זוג שהתנהלותם היא משותפת וכל צרכיהם עושים מכספם המשותף, נראה פשוט שהאשה שטוענת שלא לכך היתה כוונתה עליה הראיה).

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א ששתיקת האשה לאורך שנים לא מהווה ראיה מספיקה למחילתה על החוב, כמו שניים שלוו ופרע אחד מהם שחייב חבירו להחזיר מה ששילם עבורו, ומשמע שאפי' אם חלף זמן מרובה הדין כן, דלא נזכר בשום מקום ששתיקה של זמן מרובה מהווה מחילה על חוב כזה, וא"כ ה"ה כאן שלוו שניהם יחד האיש והאשה, אכן כן הם הדברים במקום שלוו שניהם ופרע אחד מחלקו עבור חבירו, אבל במקרה שלנו, כפי שנזכר לעיל, יש מקום לומר שמלכתחילה קבלה האשה ע"ע שיפרעו מחלקה יותר, ומכלתחילה חייבה את עצמה בחלק גדול יותר בחוב, משא"כ בב' שלוו שברור שחל חוב שווה על שניהם, ולכן הטוען שחבירו החליט לתת מתנה עבורו עליו הראיה.

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א שהסברא שדרך נשים לגלגל עם בעליהן שייכת רק בהוצאות הבית ולא בסיוע לבעל לצבור נכסים, גם אם נקבל הנחה זו, הרי במקרה שלנו הנכס, שהוא הדירה המשותפת, נרשם כבר על שני הצדדים בלי סיוע האשה, אלא שלאחר מכן עקב חילוקי הדעות שבינם להורי האשה נוצר חוב משותף להורים והאשה פרעה מחלקה גם עבור חלק בעלה, וא"כ אין זה צבירת נכסים אלא פרעון חוב, וא"כ י"ל שזה דומה לפרעון חוב במכולת או לחשבון חשמל, שמן הסתם אנו מניחים שלשם מחילה עשתה כן, (אף אם פרעה חובות אלו מכספים ששייכים רק לה).

ומה שהוכיח סברא זו מאשה שמחלה לבעלה על זכות שיש לה בנכסיו או בנכסי צ"ב, שהמחילה בטלה משום שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי, ולא אמרינן שמן הסתם מחלה כי דרך נשים לגלגל עם בעליהן, לענ"ד יש לחלק, כי הסברא של דרך נשים לגלגל עם בעליהן נאמרת במקום שהאשה מיוזמתה משלמת מכספה דברים שהבעל היה אמור לשלם, (כמו מזונות האשה שהבעל חייב בהן והיא שילמה וקנתה מזונות מכספה), בזה אנו אומרים שדרך נשים לגלגל עם בעליהן ולא לשם הלוואה עשתה אלא לשם מתנה, אבל כשאנו רואים אשה שמוחלת לבעלה זכות שיש לה בנכסי צ"ב שהם ברשות הבעל, בזה אנו חוששים שיגיד לה בעלה עיניך נתת בגירושין, שהרי אין לה זכות בנכסי צ"ב אלא בזמן הגירושין, ולכן אם מסרבת למחול על זכותה בנכסים אלו, יכול לומר לה עיניך נתת בגירושין, אבל כשאשה משלמת מכספה שהוא היום ברשותה עבור בעלה בדבר שלא חייבת לעשות כן, בזה מן הסתם אנו תולים שלשם מתנה עשתה, כמו אשה שמכרה לבעלה נכסי מלוג שלה שאינה יכולה לבטל את המכירה בטענת נחת רוח עשיתי לבעלי.

אך בעיקר הדברים נראה שדברי האב"ד שליט"א נכונים מסברא, שאם אשה קנתה מכספה שלה נכס, אין סיבה ויסוד להניח שקנתה נכס זה על דעת שבעלה יהיה שותף עמה, וכל שאין גילוי דעת מפורש לזה לא נאמר כן, וגם במקרה שלנו, אם האשה היתה קונה דירה אחרת מהכסף שקבלה תמורת הדירה בלוד, היינו פוסקים שהדירה שנקנתה מכספי האשה שייכת לאשה בלבד, אך כאמור בנידון דידן לענ"ד אין כן פני הדברים, כי הנכס שהוא הדירה המשותפת נרשם ע"ש שניהם עוד לפני שהאשה פרעה מכספה עבור בעלה, ורק אחר שנוצרו חילוקי הדעות בינה להוריה שילמה מכספה את מה שהתחייבו להוריה, ואין כאן נכס או רכוש שנצבר מכספים אלו.

ומש"כ כבוד האב"ד שליט"א בענין שיתוף ספציפי, אמת ונכון הדבר שבשביל לקבוע שיתוף ספציפי יתכן וצריך אומדנא גדולה יותר ממה שיש במקרה שלנו, אבל הדברים אמורים כלפי נכס שרשום ע"ש אחד מבני הזוג ואין לשני זכות בנכס זה מכח החוק, ובזה חידשו בבית מדרשם של שופטי ביהמ"ש העליון חידושים ואומדנות מתי למרות הכל אנו מניחים שהיתה כוונת שיתוף.

אבל במקרה שלנו אין וויכוח על הנכס שהוא של שניהם בשווה, והוויכוח הוא רק על החוב המשותף שפרעה מכספה, ובזה יש לומר שכמו שאם הוא פרע עבורה מכספו במכולת, (גם אם זה כסף שלא מאוזן בחוק), לא יוכל לבקש בשעת הגירושין החזרים עבור כסף זה, גם היא לא תוכל לבקש החזרים עבור כספים שפרעה עבורו בשעה שהיו נשואים וחיים בשיתוף גמור. (ולענ"ד סברא זו נכונה לא רק לפי החוק האזרחי אלא גם לפי משפטי התוה"ק).

על כן כאמור לעיל, לענ"ד לא ניתן לחייב את הבעל בהשבת הכספים שפרעה האשה עבורו ללא הוכחה ברורה שכספים אלו ניתנו לשם הלוואה.

הרב שלמה גאדיל רוזנטל – דיין

חברי וחבר ביה"ד הגר"ש שליט"א האריך והפליא להביא את דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שדנו בסוגיא רבתא זו, ודעתו להלכה שאי אפשר להוציא ממון מן האיש בחלוף עידן ועידנים מתשלום החוב המשותף להורי האשה.

הנחתי לאורך כל פסק הדין היא, שלא ניתן לבטל חיוב גמור המבוסס על דברי הפוסקים בדיני שותפין וטוען ונטען בסברא בעלמא, אלא על יסוד מוסד בדברי הפוסקים. נגעתי בכך בקצרה בסיפא של הדברים בכלל הידוע שאין ספק מוציא מידי בודאי, ובתוקפה של חזקת חיוב, שאי אפשר לבטלה בטענה בעלמא.

השגות חברי הרה"ג שליט"א, תשובתם בצידן בדברים שכתבתי בפירוט רב למעלה, בכל אחד מצדדי החיוב. כאן אכתוב בקצרה שדברי הגמ' והפוסקים שחברי התייחס אליו בהשגתו, מוכיחים שאיננו יכולים לבטל חיוב גמור על סמך הנחה שישנה נורמה חברתית שבני זוג מוחלים זה לזה על כספים ששילמו זה על זה, ודברי הפוסקים שדנו באשה שמגלגלת עם בעלה ואלמנה שמוחלת על מזונותיה ואב שפודה את בנו וחתן שדר בבית חמיו ואשה שמכרה לבעלה או לאחר עבור בעלה, הן הם הראיה ליחס של חז"ל למעשים מעין אלו.

ניכר אמנם שעיקר השגת חברי מבוססת על התפיסה העובדתית של המקרה, כפי שנדברנו שנינו לא אחת. חברי סבור שיש יסוד סביר להניח שמלכתחילה לאשה לא היתה כל כוונה לדרוש את הכספים מהאיש. בהקשר זה, עורך חברי הבחנה בין האשה להוריה שלא סמכו על האיש כלל. חברי סבור גם שהצהרת הצדדים כי הם חייבים כספים להורי האשה אינה משקפת את המצב העובדתי, כי מעולם לא היה חוב אלא התחייבות של הצדדים לשלם להורים, והשימוש במונח חוב או הלוואה נעשה לצרכים אחרים.

דעתי אינה כן, ולהבנתי לא ניתן לייחס לאותה אשה התנהגות שונה, בזמן רכישת הדירה בלוד, אז שיתפה פעולה באופן מלא עם הוריה ונישלה את האיש מכל זכות מיידית ועתידית בדירה, ובזמן פירעון החוב להוריה, אז ויתרה ביודעין ומחלה לאיש על כספים ששלמה עבורו ובמקומו. אלא הנחת ביה"ד היא, שהאשה לא ויתרה לאיש על דבר, בפרט שהאיש עצמו לא טוען שהאשה ויתרה אי פעם במפורש על דבר מה, אלא מניח הנחה על בסיס היכרותו עימה.

גם החילוק שעשה חברי בין אב שפודה את בנו לאשה שפורעת חוב בסכום גבוה כל כך עבור בעלה, אינו מובן לענ"ד. המחויבות של אב כלפי בנו להצילו מן השביה, גבוהה לעין ערוך מהמחויבות של אשה לתת לבעלה מתנת חינם, ולוותר לו על מאות אלפי ש"ח ששלמה ממקורותיה להוריה, לצורך סילוק תביעה שעשויה היתה להותיר את הצדדים חסרי כל. כספים אלו נזכיר, נטמעו בדירה שערכה רב, ורק מן הטעם הזה הגיוני להניח שהאשה העדיפה שלא לעורר מדנים באותה עת, דמי יימר שהצדדים יגיעו למשבר שיגרום לפירוק השותפות, ויעורר מחדש את העניין בכספי תמורת הדירה.

אשוב ואדגיש שאנן יתמי דיתמי, ואין בידינו להוציא ממון על פי אומד דעתנו, אלא על פי דברי הפוסקים ראשונים כמלאכים. וכל דברי עד כה נועדו להשיב לדברי חברי שסבר שעל אף כל מה שכתבתי, לא ניתן להוציא ממון מן האיש.

סוף דבר, אני על משמרתי אעמודה כפי שכתבתי במסקנת פסק הדין.

הרב עידו שחר – אב"ד

עיינתי בדברי חברי הדיינים שליט"א שהאריכו באורך ובעומק ואין מקום להוסיף נימוקים נוספים, ואני מצטרף למסקנתו של כב' אבה"ד שליט"א שהאיש חייב להשיב לאשה מחצית מהסכום ששלמה לצורך פירעון החוב להוריה.

הרב יצחק לוי – דיין

והלכה כדברי הרוב – ביה"ד פוסק:

• האיש ישלם לאשה מחצית מן הסכום ששלמה לצורך פירעון החוב להוריה, סה"כ 400,000 ש"ח.
• הסכום ישולם מתוך חלקו של האיש בתמורת מכירת הדירה.
• לסכום הנ"ל – שמלכתחילה לא היתה כוונה לתובעו לפני פירוק השיתוף בדירה – לא יתווספו תשלומי ריבית והצמדה.

פסק דין זה מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בתשרי התשפ"ז (22/09/2026).

הרב עידו שחר – אב"ד                        הרב יצחק לוי                           הרב שלמה גאדיל רוזנטל

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה