תיק מספר: 1115609/13, בית הדין הרבני האזורי באר שבע
לפני כבוד הדיינים: הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד, הרב אברהם חשאי, הרב ישועה רטבי

פסק דין

רקע

בסעיף ד' להסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום כ"ט באדר א' תשפ"ב (02.03.2022), נקבע כי האיש יעביר לידי האישה סך של 950,000 ש"ח לצורך רכישת דירה שיירשם על שמה, שישמש בין היתר כבטוחה להבטחת מדור הקטינים.

הצדדים הסכימו שעל הדירה תירשם הערת אזהרה המונעת דיספוזיציה בדירה עד הגיע הבת הקטינה לגיל 20. הכספים הופקדו בחשבון נאמנות ייעודי של ב"כ האיש על שם האישה.

במהלך השנים שחלפו ניתנו מספר החלטות שאיפשרו שימוש בכספי הנאמנות לצורך תשלום חובותיה של האישה:

• ביום ז' בכסלו תשפ"ה (08.12.2024) הוחלט על הפחתת סך של 21,293.35 ש"ח, בגין חובות ששילם האיש במקומה של האישה. בעקבות הפחתה זו, עמדה היתרה על סך של 928,706.65 ש"ח.
• ביום כ"ו בניסן התשפ"ה (24.04.2025) הוחלט להעביר סך של 100,000 ש"ח לטובת סילוק חובותיה של האישה, וזאת כדי לאפשר לה יציבות כלכלית לקראת רכישת הדירה. לאחר משיכה זו, נותר בקרן הנאמנות סך של 828,706.65 ש"ח.
• ביום 19.02.2026 רכשה האישה דירת מגורים בסך של 750,000 ש"ח. בעקבות רכישה זו, נותרה בחשבון הנאמנות יתרה כספית בסך 78,706.65 ש"ח.

בית הדין נדרש להכריע בשאלה למי מהצדדים שייכת יתרת הכספים שנותרו בחשבון הנאמנות.

בבקשת האישה מיום 20.5.26 ביקשה האישה לקבל לידיה סך של 78,706.65 ש"ח לצורך ביצוע שיפוץ בדירה. בתגובת האיש מיום 7.6.26 הציג האיש אסמכתא שבקרן הנאמנות נותר סך של 116,802 ש"ח (הסבר לפער בסכומים יובא לקמן). ובבקשת האישה מיום 22.6.26 ביקשה האישה לקבל לידיה סך של 112,170.14 ש"ח (116,802 – 4,631.86 חוב האישה לעירייה ולארנונה ששילם האיש).

בקשת האישה

האישה עותרת לבית הדין שיורה על שחרור יתרת הכספים המצויים בחשבון הנאמנות לידיה. לטענתה, הדירה שרכשה במחיר של 750,000 ש"ח היא דירה ישנה הדורשת שיפוץ כדי להכשירה למגורים ראויים עבור הקטינים. האישה הציגה הצעת מחיר לשיפוץ בסך 75,000 ש"ח.

לדבריה, בהסכם הגירושין הוקצב לה סך של 950,000 ש"ח, שנועד להבטיח לה ולילדיה קורת גג ראויה, ואין להענישה על כך שבחרה לרכוש דירה זולה יותר הזקוקה לשיפוץ במקום דירה יקרה ומוכנה.

עוד מציינת האישה כי היא מוכנה לכל מנגנון משפטי שיבטיח את רישום הערת האזהרה לטובת הבת, כפי שנדרש בהסכם.

בסעיף 3ב להסכם המכר נקבע, שבהתאם לפסק דינו של בית הדין, עם השלמת העברת התמורה למוכר, תדאג כונסת הנכסים לרישום הערת אזהרה על זכויות הקונה בנכס, כך שהאישה לא תוכל להעביר את הזכויות בה עד שתגיע הבת לגיל 20. לדברי האישה, ראשית יש להעביר את רישום הדירה על שם האם, ורק לאחר מכן ניתן יהיה לרשום את הערת האזהרה לטובת הקטינות.

תגובת האיש

האיש מתנגד לבקשה וטוען כי לשון ההסכם הייתה ספציפית: "לרכישת דירה". לדבריו, מאחר שהדירה נרכשה בסכום נמוך מהסכום שהופקד, היתרה צריכה לחזור לידיו ובכך הוא יוכל להפחית את המשכנתא שנטל לצורך הפקדת הכספים.

האיש טוען כי אין בהסכם הוראה המאפשרת שימוש בכספים לשיפוץ, וכי ההסכמות הקודמות לשחרור כספים עבור חובות היו לפנים משורת הדין ואינן מהוות תקדים.

עוד טוען האיש כי הוא שילם את חובות האישה לעירייה ולארנונה בסך של 6,083.87 ש"ח. מנגד האישה (בתגובתה מיום 22.6.26) מאשרת קיומו של חוב בסך 4,631.86 ש"ח וטוענת ששאר הסכום בסך 1,452 ש"ח נוצר לאחר שהיא עזבה את הדירה וזהו חוב שאינו שלה.

האיש חושש כי האישה לא תפעל לקיום התחייבותה לרשום את הערת האזהרה לטובת הקטינות. על כן, מתנה האיש את שחרור כספי התמורה לדירה בחתימת האישה על בקשה לרישום הערת אזהרה, וכן במתן ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של ב"כ האיש לבצע את הרישום בפועל. רק לאחר הבטחת מנגנון זה, ניתן יהיה להשלים את העברת הכספים מחשבון הנאמנות.

דיון

לאחר בחינת טענות הצדדים, מוצא בית הדין כי הדין עם האישה וכי רוב היתרה המצויה בחשבון הנאמנות שייכת לה.

כך נכתב בסעיף ד' להסכם גירושין מיום כ"ט באדר א התשפ"ב (02.03.2022):

הבעל יעביר לידי האישה סך של 950,000 ש"ח לרכישת דירה בכפוף לכך שתירשם הערת אזהרה או משכון דרגה ראשונה עד הגיע הקטינה […] לגיל 20. בהערת אזהרה יכתב שאסור למכור את הדירה עד הגיע הילדים לגיל 20 אלא אם כן ישנה הסכמה של האב. …סכום זה יהווה כמדור הקטינים ובכך יצא האב בתשלום מדור.

מלשון ההסכם עולה בבירור כי הבעל יעביר "לידי האישה" סכום קבוע "של 950,000 ש"ח". לא מדובר בהתחייבות גמישה של "עד" סכום מסוים או בהסדר של החזר הוצאות לפי קבלות, אלא בסכום מוגדר שהוקצה לאישה כחלק בלתי נפרד מהבטחת המדור של הקטינים לאחר הגירושין.

העובדה שהכספים הופקדו מראש בחשבון נאמנות הרשום על שמה של האישה, מחזקת את המסקנה כי הבעלות על הכספים הללו עברה אליה, בכפוף לכך שישמשו למטרה שלשמה נועדו: הבטחת קורת גג.

רכישת דירה ישנה מחייבת לעיתים קרובות שיפוץ והתאמה כדי להופכה לראויה למגורים בצורה נאותה, ועל כן יש לראות בשיפוץ חלק בלתי נפרד מתהליך הרכישה והבטחת המדור כפי שהתכוון אליו ההסכם המקורי. למותר לציין כי לו הייתה האישה רוכשת מלכתחילה דירה יקרה יותר במיצוי מלוא הסכום, לא הייתה למשיב כל טענה כנגד זה, ואין כל הבדל בין רכישת דירה שיחד עם השיפוץ עולה כדי 950 אש"ח או לרכישת דירה בשווי 950 אש"ח.

ניסיון החיים מלמד כי רכישת דירת מגורים, ובפרט דירה שאינה חדשה מקבלן, כרוכה כמעט תמיד בהוצאות נלוות לצורך שיפוץ, התאמה ותיקון. מציאות זו, בה הוצאות הבנייה והשיפוץ נוטות להתרחב מעבר לתכנון המקורי, מצאה ביטוי כבר בדברי חז"ל במסכת יבמות (סג, א): "כל העוסק בבנין – מתמסכן" .

בספר פלא יועץ (ערך בנין) מבואר, כי בשונה מהוצאות אחרות שהאדם יכול לאמוד מראש במדויק, הרי שבענייני בניין: "שחושב להוציא מאה ונעשה לו הוצאה ממאתיים, ומשהתחיל אינו יכול למשוך ידו, ומתוך כך יכול לבא להתמסכן".

אמנם, המלצתו של הפלא יועץ היא לרכוש נכס מוכן כדי להימנע מאותן הפתעות תקציביות, אך מטבע הדברים ובהתאם לנוהג שרווח בימינו, חלק בלתי מבוטל מרוכשי הדירות רואים בשיפוץ הנכס לפני הכניסה אליו חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהליך הרכישה. עלויות אלו נלקחות בחשבון כחלק מתקציב הקנייה הכולל, שכן ללא אותן עבודות התאמה ושיפוץ, אין הדירה נחשבת בהכרח כמדור ראוי עבור הרוכש ומשפחתו.

בדיון שהתקיים בבית הדין ביום כ"ו בניסן תשפ"ה (24.04.2025) אמרה ב"כ האישה: "אם היא תמצא דירה שהיא פחותה מסכום של 850,000 ש"ח היתרה תעבור אליה. ב"כ האיש: אני מתנגד. היא יכולה מחר לקנות מחסן ב-400,000 ש"ח והיא תיקח את היתרה של הכסף אליה". בית הדין קבע כי הוא יכריע בעניין זה.

ניתן לראות כי התנגדותו של האיש לא נבעה מרצון לקבל את הכספים בחזרה לידיו, אלא מחשש שהכספים לא יתורגמו למגורים נאותים, מצב שבו האישה תרכוש נכס שאינו ראוי למגורים (מחסן) רק כדי למשוך את יתרת המזומנים לכיסה הפרטי, ובכך תפגע במדורם של הקטינים. מכאן שהאיש הסכים שהסכום המלא (950,000 ש"ח) יושקע בטובת המדור. טענתו לא הייתה כנגד עצם השימוש בכסף, אלא כנגד האפשרות שהכסף יעבור לכיסה של האישה ולא לרכישת מגורים נאותים.

למעשה אין כל הבדל בין אם הכספים מועברים במלואם למוכר של דירה מוכנה, או אם הם מתחלקים בין תשלום למוכר עבור דירה ישנה לבין תשלום לאנשי מקצוע לצורך שיפוצה והשבחתה. בשני המקרים, התוצאה הסופית היא אחת, העברת הכספים מקרן הנאמנות לנכס מגורים ראוי עבור הקטינים.

יתרה מכך, הכספים שהופקדו בקרן הנאמנות נועדו כדי להבטחת קורת גג ראויה, בטוחה ומכובדת עבור הילדים, שטובתם עומדת בראש מעייניו של האב בעת שחתם על ההסכם. אין חולק כי האיש, אשר השכיל להעמיד מלכתחילה סכום נכבד לצורך מדורם, פעל מתוך דאגה כנה לרווחתם. בנסיבות אלו, טובתם של הילדים היא לגדול בבית משופץ ותקין, המשרה אווירה של יציבות ושלווה, ולא בנכס הזקוק לתיקונים.

עוד נציין שהאיש הסכים להשתמש בעבר בסך כ-120,000 ש"ח מתוך הכספים שבנאמנות לסילוק חובות האישה כדי לאפשר לה יציבות כלכלית לקראת רכישת הדירה. הרי שעל אף הלשון "לרכישת דירה" איפשר האיש שימוש אחר בכספים, ולא גרע השיפוץ הנצרך מסילוק חובות האישה.

יחד עם זאת, ביה"ד רואה לנגד עיניו את הצורך באיזון בין זכותם של הילדים למדור ראוי לבין זכותו של האיש להשבת עודפי הכספים לידיו. נבהיר כי הפער בסכומים שהוצגו על ידי הצדדים (האישה טענה ליתרה בסך של בסך 78,706.65 ש"ח, והאיש טען ליתרה בסך של 116,802 ש"ח) נובע ככל הנראה משילוב של סך של 21,293.35 ש"ח אשר הוקצה לאיש בהחלטה מיום ז' בכסלו תשפ"ה (08.12.2024) וטרם נמשך על ידו בפועל, ושל תוספת ריבית שנצברה בקרן בסך של כ-15,259 ש"ח, בניכוי עמלות בנק שונות.

לאחר שקלול הנתונים, לרבות התשלום אותו ביצע האיש לאחרונה והאישה הודתה בחלקו, מחליט בית הדין כי מתוך כספי הנאמנות יועבר לידי האישה סך של 75,000 ש"ח לצורך ביצוע עבודות השיפוץ והתאמת הדירה, וזאת בהתאם להצעת המחיר (ללא מע"מ) שהונחה בפנינו. העברת הכספים תבוצע בכפוף לכך שהאישה תחתום על ייפוי כוח מתאים שיבטיח את רישום הערת האזהרה לטובת הבת על הנכס שנרכש. יתרת הכספים בקרן הנאמנות, לרבות הריביות שנצברו בה, תוחזר לידי האיש ותשמש לכיסוי טענותיו הכספיות, ובכך יבואו לסיומן כלל התביעות ההדדיות בנושא כספי הנאמנות וחובות העבר.

בשולי הדברים, מוצא בית הדין לנכון לציין את הזכות הגדולה שנפלה בחלקו של האיש, בהעמדת המשאבים הנדרשים לרווחתם ובביטחונם של ילדיו.

מסקנות

1. האישה תחתום על בקשה לרישום הערת אזהרה ועל ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת ב"כ האיש לצורך הבטחת רישום זכויות הקטינים. המסמכים יופקדו בנאמנות אצל ב"כ האיש בתוך 7 ימים.
2. עם הפקדת המסמכים, יעביר הנאמן לאישה סך של 750,000 ש"ח עבור רכישת הדירה, וסך נוסף של 75,000 ש"ח לצורך ביצוע שיפוצים.
3. יתרת הכספים שתיוותר בחשבון הנאמנות תועבר במלואה לידי האיש.
4. פסק דין זה מהווה סילוק סופי של כלל תביעות הצדדים. התיק שבכותר ייסגר.

הרב ישועה רטבי – דיין

מצטרפים למסקנות.

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד          הרב אברהם חשאי – דיין

ניתן ביום ט' בתמוז התשפ"ו (24.06.2026).

הרב אליהו אריאל אדרי – אב"ד              הרב אברהם חשאי                                   הרב ישועה רטבי

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

נימוקים נוספים (מאת הרב ישועה רטבי)

• מתנה שנתן אב לביתו
• סכום שאב מתחייב לתת לנדוניה

הגמרא (בכתובות נד ע"א) דנה באב שציווה לתת לבתו נדוניה בסכום קצוב, ולאחר שנפטר הוזלו מחירי הפריטים שבנדוניה. הגמרא פסקה שיתרת הכספים חוזרת ליורשי האב נותן המתנה. אנו לא אומרים שמכיוון שהמצווה נתן מתנה בסכום קצוב, שכל הסכום שייך לבת מקבלת המתנה, אלא יתרת הסכום תחזור למצווה או ליורשיו^[1]. ביאר הריטב"א (כתובות נד ע"א): "שלא נתכוון האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה, הן ביוקר הן בזול".

מכאן ניתן לכאורה לומר, שצודק האב בטענותיו, שככל ונותרת יתרה כספית מהמתנה שנתן האב לילדיו, שיתרת הכספים צריכה לחזור לאב נותן המתנה. אלא שיש לדחות הבנה זו בגלל מספר סיבות וכדלקמן.

ראשית, בנידון דנן, אין מדובר בנכס שהוזל, אלא בנכס שנדרש לעבור שיפוץ, וכל עוד הנכס שנרכש נזקק לשיפוץ, לא ניתן לומר כי האב עמד בהתחייבות שלו בהסכם.

בנוסף, הרא"ש (כתובות ד, לג) והריטב"א (שם) כתבו, שגם אם מחיר הנדוניה מתייקר, על יורשי האב לשאת בהוצאות ההפסד. מכאן שהגמ' דנה  במקרה שבו יש סיכוי וסיכון ("הן ביוקר הן בזול"), אבל במקרה כאן האיש לא היה נדרש להוסיף אם המחירים היו עולים, ולכן אינו זכאי ליהנות מהוזלה.

בנוסף, במקרה כאן נכתב בהסכם ואף נאמר מספר פעמים כי האיש ייתן לאישה סך של 950,000 ש"ח לרכישת דירה, ולקמן נראה מדברי הריטב"א (שנפסקו להלכה בשולחן ערוך), שבלשון זו גם יתרת כספים שייכת לאישה.

כתב הריטב"א (כתובות נד ע"א ד"ה ההוא):

שמעתי מרבותי, שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך, ואם מתה בינתים – אין ליורשיה כלום, אבל האומר: 'תנו מאתים זוז לפלונית לנדונייתה' – חייבים לתת לה מאתים מעכשיו, ויוקרא וזולא דידה הוי. ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא – זכו בהם יורשיה, דכה"ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום, וכההיא דפרק השוכר (ב"מ ע"ח ב') בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק, שרשאי ליקח בו טלית. וכן דעת הרשב"א.

הריטב"א מחדש שאם המצווה אמר: 'תנו מאתיים זוז אלו לנדוניה של הבת' – המקבלת זוכה במעות באופן מיידי, ומאחר שהיא כעת הבעלים של הכספים, לכן גם הרווח וההפסד – על המקבלת (אם מחיר הנדוניה הוזל, היתרה נשארת בידיה, ואף אם היא תמות קודם לנישואין, יורשיה יזכו בנדוניה).

לקמן יובאו מספר הסברים המיישבים את שיטת הריטב"א עם דברי הגמרא בכתובות הנ"ל, מהם עולה לכאורה מסקנה הפוכה, שהריווח מהוזלת הנדוניה שייך ליורשי הנותן, ולא ליורשי מקבלת המתנה כדברי הריטב"א.

כך גם פסק הרשב"א (חלק ב סימן שטו):

מסברא שאפילו אמר תנו מנה לפלוני לנשואיה – נותנין לה מיד שהרי לא קבע זמן לנתינתן, שגלה דעתו שהוא נותנן לה כדי שתנשא בהן לבעל.

…ואפילו עמדה היא והוציאה אותו לדברים אחרים שלא לנשואין, מה שעשתה קיים, אלא שעברה על דעת המצוה, וכמעביר על דעתו של בעל הבית.

…וכל שכן בנדון שלפנינו, שאמר הריני נותן לפלונית כך וכך מעות, ויהיו אותן מעות לנישואיה, כלומר לצורך נישואיה. וכל שכן שאמר שאם תמות היא קודם נישואיה שיהיו לאחיה. נמצא שמתנה זו הרי היא או שלה או של אחיה, ואין ליורשין שום שיור בהן.

כלומר כאשר אדם נותן כספים לאישה מסויימת, אף שמציין מטרה מסוימת (כגון לנישואיה), המקבלת זוכה בכספים לאלתר. במצב כזה, אין לראות בהגדרת מטרת הכספים (הוצאות החתונה) כתנאי מעכב, אלא מראה מקום בלבד^[2] (כלומר הצעה של נותן הכספים לדרך הראויה לשימוש בכספים). כפועל יוצא מכך, גם אם המקבלת שינתה מהיעוד המקורי והשתמשה בכספים לצרכים אחרים, הכספים עדיין נותרים בבעלותה, שכן ברגע שהכספים יצאו מרשות הנותן, לא נותרה לנותן וליורשיו שום זכות שיורית בכספים, גם אם המטרה מומשה בעלות נמוכה יותר או בדרך שונה מהמוצע.

השולחן ערוך (בסימן רנג סעיף טז) פסק כדעת הריטב"א.

כאמור, נחלקו הפוסקים בביאור היחס שבין חידושו של הריטב"א (יתרת הכספים מהוזלת הנדוניה למקבלת) לבין דברי הגמרא (יתרת הכספים ליורשי הנותן).

חילוק בין אומר תנו ללא אומר תנו

הסמ"ע (בס"ק לה) והש"ך (בס"ק כ) ביארו, שהחילוק בדברי הריטב"א הוא בשאלה האם נותן המתנה אמר 'תנו' או שלא אמר 'תנו'. כאשר נותן המתנה נוקט בלשון ציווי: 'תנו מאתיים זוז', כוונתו היא שהנתינה תתבצע לאלתר. במצב כזה, אזכור מטרת השימוש (לנדוניה) אינו נחשב כתנאי המעכב את חלות המתנה, אלא רק "מראה מקום" – דהיינו הכוונה ועצה של נותן הכספים מה לעשות עם הכספים (שימוש בכספים לנדוניה).

מכיוון שהמקבלת זוכה במעות באופן מיידי, הרי שכל האחריות על שינוי המחירים עליה; אם מחירי הנדוניה הוזלו, היתרה נותרת בידיה, ואף ואם תמות קודם לנישואין, יורשיה יזכו בממון. לעומת זאת, במקרה המובא בגמרא, מדובר בנותן המתנה שרק ציין את ייעוד הכספים: 'מאתיים זוז לפלונית בעבור הנדוניה', מבלי להורות על נתינה מיידית, לכן אנו מניחים שכוונתו לעכב את הנתינה עד למימוש הצורך בפועל (עד לחתונתה), ואם המטרה לא הושגה (כגון שהיא נפטרה לפני נישואיה), או שהמטרה הושגה בסכום נמוך יותר (כגון שמחיר פריטי הנדוניה ירד), הממון נותר בחזקת הנותן או יורשיו^[3].

בנדון דידן, ניסוח ההסכם הוא: "הבעל יעביר לידי האישה סך של 950,000 ש"ח". במהלך הדיונים אמר האיש וב"כ מספר פעמים כי הוא מבקש לתת לאישה את הכספים כפי האמור בהסכם, ועל פי דברי הסמ"ע והש"ך, הוראה שכזו מלמדת כי כוונת האיש הייתה שכלל הכספים יהיו ברשות האישה. יושם לב כי במקרה כאן לא רק שמדובר בהוראה לתת כספים, אלא מדובר בהוראה שכבר בוצעה בשלמותה, שהרי כבר הפקיד האיש את מלוא הסכום בחשבון נאמנות ע"ש האישה, ולפיכך גם יתרת הכספים שייכת לאישה.

חילוק בין 'לנדוניה' לבין 'בנדוניה'

הסמ"ע הביא ביאור נוסף שכתב העיר שושן, שיש לחלק בין נותן מתנה שאמר 'לנדוניה' או נותן מתנה שאמר 'בנדוניה'. נותן מתנה שאמר 'בנדוניה', כוונתו לצמצם את הנתינה ולכן המקבלת לא זוכה מידית בכספים, אבל אם אמר 'לנדוניה', כוונתו להרחיב את המתנה ולתת לה באופן מיידי. גם השולחן ערוך חילק וכתב בתחילת הסעיף 'בנדוניה', שלא זכתה, ואם מתה – יורשיה לא זכו, ובסוף הסעיף כתב השולחן ערוך 'לנדוניה', והיא זכתה מידית^[4].

קצות החושן (בס"ק ז) הקשה על הביאור הראשון, שלא יתכן לומר שיש מקרה שהאב לא אמר במפורש תנו, כי ללא ניסוח של מתנה, המוטבת כלל לא זוכה (כמבואר ברמ"א בסימן רנג סעיף ב). לכן ביאר הקצות כפי היסוד שכתב העיר שושן, שיש לחלק בין אב שנתן מיטלטלין לבין אב שנתן כספים:

• אב שנתן מיטלטלין, וודאי התכוון לתת את הנכסים עצמם, לפיכך אם מתה לפני החתונה, הנדוניה שייכת לנותן ולא ליורשי המקבלת. כמו כן מכיוון שתכלית הנתינה היא החפץ, אם החפץ עלה פחות, תכלית הנתינה הושגה והיתרה שייכת לנותן.
• אב שנתן סכום כסף, אנו אומרים שהוא הקנה לה את כספים מיד, אלא שהעדיף שתשתמש עם כספים לנדוניה, לפיכך הרווח וההפסד בכספים – עליה, ואם מתה – יורשיה יזכו בכספים.

וכך הוא חילוקו של העיר שושן בין 'בנדוניא' ובין 'לנדוניה': נותן מתנה שאמר לתת 'בנדוניה', כוונתו למיטלטלין (שם עצם, כגון תכשיטי הבנות), אבל נותן מתנה שאמר לתת 'לנדוניה', תכלית הנתינה היא הכספים ולא הנדוניה עצמה^[5].

וכך כתב קצות החושן: "ושו"ע בסתם קאמר, דלשון בנדוניא – היינו חפצים, ואומר לנדוניא – היינו מעות שתקנה בהם חפצים, אבל הוא לא אמר כך וכך חפצים וזה ברור. והארכתי בזה, יען כי בסמ"ע הסיע דברי השו"ע לכוונה אחרת, ועיקר כמו שכתבתי".

כך גם ביאר נתיבות המשפט (בסימן רנג ס"ק יב): "דעיקר החילוק בין אם אמר תנו מאתים זוז לנדוניא, אז הנדוניא שאמר הוא רק כמראה מקום להמקבל, ולכך נותנין לה מיד, משא"כ כשאמר חפצים לנדוניא, אז אין נותנין לה רק כשתינשא. וכן עיקר".

בנדון דידן, לשון ההסכם קובעת במפורש כי 'הבעל יעביר… סך של 950,000 ש"ח לרכישת דירה'. על פי דברי העיר שושן, מדובר בניסוח מרחיב שבו האישה מקבלת סכום כספי לרכישת דירה. ההתחייבות של האיש אינה על רכישת נכס ספציפי, אלא על העברת סכום כספי לצורך רכישת דירה (הכספים עצמם הם המתנה, כאשר מטרת המתנה היא רכישת דירה). על פי יסודם של קצות החושן ונתיבות המשפט, במקום שבו ההתחייבות היא על סכום מעות קצוב למטרה מסוימת – זכתה האישה במלוא הסכום שהוקצב. לפיכך, גם יתרת הכספים נותרת בידי האישה לצורך שיפוץ הדירה.

מתנה עצמאית או מחוברת לחפץ

רבי עקיבא איגר (על הסמ"ע בסימן רנג ס"ק לה) ביאר, שהגמ' עוסקת במקרה בו המצווה חיבר בין המתנה (הסכום הכספי) לבין החפץ (פריטי נדוניה או כמות היין) שנמצא בבעלותו, שאז יתרת הכספים חוזרת ליורשי הנותן. במצב כזה, הכסף אינו נחשב כמתנה בפני עצמו, אלא הוא משמש כהערכה של שווי החפץ שהובטח. כיוון שהחפץ שייך ליורשים, לכן הרווח או ההפסד הוא עליהם. לעומת זאת, כאשר הנותן קובע סכום כספי גלובלי וסופי, מבלי לחבר ולקשור את הסכום בחפץ או בנכס ספציפי, המקבלת זוכה במלוא הסכום, ויתרת הכספים שייכת לה.

יש להדגיש שלשיטת רע"א, אם הנותן חיבר בין המתנה לחפץ, הרי שהיתרה תחזור לנותן גם אם הנותן אמר במפורש תנו (בניגוד לביאור הסמ"ע), וגם אם הנותן הגדיר במפורש את המתנה ככספים (בניגוד לביאור העיר שושן והקצות). רק כאשר מדובר במתנה בסכום כספי ללא חיבור לנכס שבבעלות הנותן, זכאית המקבלת למלוא הסכום באופן מידי.

בנדון דידן, וודאי שלא הייתה להתחייבות של נכס שנמצא בבעלות האיש, אלא על נתינת סכום כספי גלובלי וסופי, כך שמדובר בחוב כספי עצמאי של האב לטובת האישה ויתרת הכספים שייכת לאישה.

כספים שהופקדו לטובת המקבל

כאמור, השולחן ערוך (בסימן רנג סעיף טז) פסק כשיטת הריטב"א, שהנותן כספים למטרה מסוימת (נדוניה), המקבלת זוכה בממון לאלתר, ואף אם המקבלת נפטרה בטרם מימוש המטרה, הכספים לא חוזרים לנותן. אומנם המרדכי (מסכת כתובות סימן קעו; מובא בדרכי משה בס"ק ז) חלק על הריטב"א וסבר, שאם היא מתה קודם לנישואיה ולא ניתן לממש את המטרה לשמה יועדו הכספים, שיורשיה אינם זוכים בנדוניה ויש להחזיר את הכספים לנותן^[6]. וכ"פ הרמ"א.

אולם, החתם סופר (חו"מ סימן קמז; מובא בפתחי תשובה בס"ק יד) כתב, שאין מחלוקת בין הריטב"א ובין המרדכי. הריטב"א דיבר על מקרה שבו הכספים כבר יצאו מרשות הנותן והגיעו ליד המקבל, שאז לכל הדעות הנותן סילק עצמו מהכספים והמקבל זכה בהם, לכן גם אם המטרה לא הושגה כגון שמתה הבת, הכספים נשארים בבעלות יורשי המקבלת. אומנם, המרדכי דיבר במקרה שבו הכספים נותרו ברשות הנותן (כגון שהוא נדר לתת אך עדיין לא נתן והבת מתה לפני נישואיה), שאז אנו אומדים את דעתו שלא התכוון להתחייב אלא על דעת מימוש המטרה בפועל; ומשלא הושגה המטרה (כי הבת נפטרה) פקעה ההתחייבות והממון נשאר בידי הנותן.

כספים שהופקדו בידי נאמן

הגהות מיימוניות (הלכות גזלה ואבדה פרק ח הלכה יא) כתב: "מכאן נראה דאדם שנתנו לו אחרים סיוע על מנת להשיא את בתו, ונמנע ולא השיאה, שחייב להחזיר המעת לנותנו, שלא נתנו אלא על דעת להשיאה".

החתם סופר (שם) ביאר, שמדובר בכספים שניתנו לנאמן כללי, שאז רק אם הנאמן זכה בכספים לטובת המקבל הכספים שייכים לו, ואם הנאמן לא זכה בכספים לטובת המקבל, הכספים חוזרים לנותן או ליורשיו. אומנם, ככל והכספים הופקדו בידי נאמן שמונה לטובת המקבל (כמו אפוטרופוס שמונה לטובת היתומים), הרי שמעמדו המשפטי הוא כיד המקבל, ונחשב שהכספים יצאו מרשות הנותן ועבר לבעלות המוטב.

בנידון דידן, בדיון שהתקיים ביום כ"ב באדר התשפ"ג (15.03.2023), ביקשה האישה להבטיח את זכויותיה והציעה שהכספים יופקדו בקרן נאמנות כתנאי לפינוי הדירה. לשאלת בית הדין בדבר המקור הכספי להעברת הסך של 950,000 ש"ח – ענה האיש: "יש בבעלותי נכסים, אני יכול להעביר את הכסף תוך שבוע ימים לעו"ד [שם עורך הדין] שיהיה בנאמנות". בהחלטה שניתנה באותו יום, ושקיבלה תוקף של פסק דין, נקבע כי תוך שבוע ימים ייפתח חשבון נאמנות, אליו יופקד מלוא הסכום האמור.

בהמשך לכך, ועל אף ניסיון מצד האיש לשנות את מתווה ההפקדה (בקשה מיום 14.07.2024 להפקדה בקופת בית הדין ולא בקרן הנאמנות), הסכימו הצדדים על הפקדת הכספים בקרן נאמנות. בדיון הצהיר ב"כ האיש: "אנחנו רוצים לקיים את ההסכם ככתבו. יש לנו 550 אלף ש"ח כספי משכנתא ו-400 אלף ש"ח שיעברו מחשבון האיש לחשבון האישה". הצדדים שלחו פסיקתא מוסכמת עליה חתם בית הדין ביום ו' בתשרי התשפ"ה (08.10.2024) הקובעת כי "כספי הנאמנות ישוחררו לטובת [פלונית] כשהיא תרכוש דירה" (ההדגשות אינן במקור).

ככלל, כאשר מופקדים כספים השנויים במחלוקת ביד שלישי (נאמן), אין הנאמנות יוצרת חזקה לטובת מי מהצדדים (כמבואר בהערה^[7]). אולם, המקרה שלפנינו שונה. בקרן נאמנות הכספים מופקדים כאשר עוד לא ברור למי שייכים הכספים, כאן נקבע בפסיקתא המוסכמת כי הכספים מופקדים לטובת האישה. כלומר אין ספק שהכספים הוקצו עבורה, והנאמנות נועדה רק כדי להבטיח את השימוש בהם למטרה הספציפית לרכישת דירה ולא למחיקת חובות או לרכישת מחסן (כפי חששו של ב"כ האיש בדיון מיום כ"ו בניסן התשפ"ה (24.04.2025).

מתנה שניתנה במסגרת הסכם פשרה

בשו"ת משכנות יעקב (חו"מ סד; הביאו הפתחי תשובה בסימן רנג ס"ק טו) דן בהסכם פשרה שבמסגרתו נקבע כי האלמנה תקבל בית בתמורה להתחייבות שלה לזון ולהשיא את בנותיה. אומנם לאחר זמן אחת מהבנות נפטרה בטרם נישאה. המשכנות יעקב פסק, שאין בכך כדי לבטל את ההסכם. המשכנות יעקב הביא מספר נימוקים (כמבואר בהערה^[8]) ובין היתר כתב, שאין להשוות בין מתנה חד צדדית, לבין הסכם פשרה דו צדדית, שבה הנותן כבר קיבל את תמורתו בסילוק כלל התביעות.

בדומה ליסוד שכתב המשכנות יעקב, גם בנדון דידן אין המדובר במתנה שנועדה אך ורק להיטיב עם האישה, אלא מדובר בהסכם גירושין כולל שקיבל תוקף של פסק דין. מצד אחד התחייב האיש לשלם סך של 950,000 ש"ח, אך מאידך הוא נפטר מחובת תשלום דמי המדור לקטינים, וסילק מעל סדר היום את כלל התביעות ההדדיות, לרבות התביעה לאיזון משאבים. בעסקה דו צדדית כזו, לא ניתן לטעון לשינוי ההסכם, שכן האיש כבר קיבל את חלקו בסילוק כלל התביעות.

לא ניתן לקבל את הטענה שהאיש התחייב ל-950,000 ש"ח רק בתנאי שגם השקל האחרון ילך למוכר הדירה. אומדן הדעת הברור הוא, שנוח היה לאיש להפקיד סכום סופי וקצוב שבו הוא יוצא ידי חובת מדור, ולסלק מעצמו את הצורך להתעסק בצרכי המדור המשתנים לאורך שנים. האיש קיבל כל זאת בקניין והוא אינו יכול לטעון כעת לביטול חלק מהמתנה בשל הפרשי עלויות.

נספח: נתינת מתנה עם ייתור לשון

מכיוון שעסקנו בפרשנות לשון השטר ובמקרה של מצווה לתת כספים לצורך מסוים, נרחיב את היריעה ההלכתית בבירור סוגיה קרובה – "לשון יתרה בשטר".

עם זאת יובהר, כי היישום המעשי של הדברים דלהלן בנידון דידן הינו מוגבל. זאת משום שבהסכם הגירושין היה צורך להזכיר את הסכום שהועמד לרשות האישה (בסך 950,000 ש"ח), סכום שאינו בהכרח תוצאה ישירה של תחשיב חיוב המדור. אמנם הצדדים התנו כי "סכום זה יהווה כמדור הקטינים ובכך יצא האב בתשלום מדור", אך אין לראות בכך בהכרח משום לשון יתרה.

על אף האמור, קיים דמיון מסוים לסוגיית "כראוי לו" (שתדון לקמן), העוסקת באדם המצווה לתת כספים למי שהוא חב לו ממילא, כאשר בהתאם ללשון הדברים, לעיתים מדובר בתוספת של מתנה מעבר לחיוב עצמו.

עכ"פ, מכלול הדברים מחזק את האמור לעיל לפיו אין לצמצם את ההתחייבות כלפי האישה לרכישת דירה במשמעותה המילולית, וניתן להרחיבה גם להוצאות המסתעפות מרכישת הדירה והקשורות אליה.

"לטפויי מילתא" – לשון יתירה כגילוי דעת לתוספת זכות

אחד מהכללים לפרשנות הסכם הוא הכלל של רבי עקיבא בגמ' (במסכת ב"ב דף קלח ע"א): "כיון דלא צריך וקאמר – לטפויי מלתא קאתי" (כיוון שהדבר לא היה צריך להיאמר ונאמר – הוא בא להוסיף זכות). על פי כלל זה, ניסוח שאינו הכרחי לצורך עצם ההתחייבות, מתפרש ככוונה לייפות את כוחו של המקבל ולהעניק לו זכויות מעבר לשורת הדין.

וכך מבואר בגמ' (שם) לגבי אדם שמצווה לתת סכום כסף לבנו הבכור, או לאשתו או לבעל חובו, ומוסיף את המילים: "כראוי לו" או: "כראוי לה", שיש לראות בסכום הכספי מתנה שהתווספה מעבר לסכום שמגיע להם על פי דין. לכן הבכור ייטול את חלקו בבכורה (פי שניים) ובנוסף את המתנה שהוקצבה לו. כך גם אישה תיטול את כספי כתובתה וגם את הסכום הכספי שניתן במתנה. כך גם המלווה ייטול את חובו וגם את הסכום הכספי שניתן במתנה.

הלכה זו מבוססת על שיטת רבי עקיבא, הדורש ייתור לשון שיש בהסכם. כלומר אדם שהוסיף בהסכם ניסוח זכות שאיננו נצרך, עשה זאת כדי לייפות את כוחו של המקבל ולהוסיף לו זכות מעבר למה שמגיע לו בדין^[9].

"שופרא דשטרא" – הזהירות הנדרשת בשימוש בכלל זה

הבית יוסף (חו"מ סימן סא; הביאו הפתחי תשובה בסימן רנג ס"ק ט) כתב בשם הרשב"א, שלא בכל מקום ניתן לדרוש ייתור לשון כהוספת זכות, אלא רק בניסוחים שהובאו בש"ס. הסברא לכך היא, שלעיתים אדם כופל דבריו רק לשופרא דשטרא. כלומר אדם מפרט עניינים המובנים מאליהם לא כדי להוסיף זכויות חדשות, אלא רק כדי להפוך את ההסכם לברור ומוגן יותר מפני מחלוקות עתידיות, לכן יש צורך בזהירות יתרה בהוספת זכויות בגלל דיוקים לשוניים.

כך כתב הרשב"א (חלק ב סימן רע): "עוד שאלה באיזה ענין ראוי להשתמש במימרא דכל מלתא דלא צריך לטפויי מלתא קאמר? תשובה: בזה אין כח בידינו לדון בו בדמיונות אלא מקום שאמרו אמרו. במקום שלא אמרו, לא ידענו מהו. אין כח בידינו לדון בו".

המקור לדברי הרשב"א הוא מדברי רב יהודה בגמ' (במסכת בבא בתרא דף סט עמוד ב) שפסק, שהמוכר קרקע לחברו צריך לפרט בשטר המכירה שהוא מוכר גם את העצים והדקלים שבקרקע, והנימוק לכך הוא שזהו "שופרא דשטרא". כלומר, למרות שמעיקר הדין מכירת קרקע כוללת את כל האילנות שבקרקע, בכ"ז מומלץ לפרטם, כדי למנוע ספקות ומחלוקות עתידיות. מכאן מוכח כי לא כל יתור לשוני נועד להוסיף זכות חדשה; לעיתים הפירוט נועד רק להבהיר ולהבטיח את מה שמגיע לקונה כדי למנוע ויכוח בעתיד.

וכך ביאר הרשב"ם (ד"ה שופרא): "ייפוי כח השטר, דאפי' אי אתו לפני ב"ד טועין, יהיב ליה, שהרי מפורשין בתוך השטר". כלומר אפילו אם יבואו הצדדים לפני בית דין שטועה בדין, זכות הקונה תהיה מובטחת, כיוון שהיא כתובה במפורש בהסכם.

הרשב"א (שם) הוסיף: "נראה לי דלשון חכמים שלום, וכדי לסלק התרעומת אמר כן, כלומר שופרא דשטרא הוא, דלאו כולי עלמא דינא גמירי, וכי היכי דלא ליתו לאינצויי צריך לפרש כן, שיהא שטרו יפה, ולא יצטרך למיקם בהדיה בדינא ודיינא". כלומר הסכם טוב הוא הסכם מפורט שמונע את הצורך בהתדיינות משפטית.

לסיכום, בבואנו לפרש הסכם, יש לבחון בזהירות רבה האם הלשון היתירה באה להוסיף זכות חדשה, או שמא נועדה רק לחיזוק והבהרת המצב הקיים כדי למנוע ויכוחים עתידיים.

ריב"ש והרמ"א – שימוש בניסוח מתנה

יש להדגיש שכל הדיון על האפשרות לפרש לשון יתירה כ"שופרא דשטרא" (ייפוי השטר) מתייחס רק לניסוח עקיף (כמו "כראוי לו"). אולם הרמ"א (חו"מ סימן רנג סעיף ח) פסק בשם ריב"ש (סימן תפ), שאם המצווה נתן במתנה סכום מסוים לאשתו, הרי שזו מתנה גמורה בנוסף לחוב הקיים, ודין זה נכון גם לדעת הרשב"א, שכן הלשון המפורשת מבטלת כל אומדנא של פירעון חוב אחר^[10].

בנדון דידן, מסתבר שהאיש העניק סך של 950,00 ש"ח לאישה, מעבר לחיובו במדור עפ"י דין, כמתנה לאישה ו/או מתוך חישובים כלכליים נוספים של איזון, אלא שהתנה שבכך יהא פטור מתשלום מדור. האיש עצמו העיד על נתינת המתנה: "התובע ידגיש ויציין כי עתיד ושלמות ילדיו לנגד עיניו, וכי אין הוא מתנער מאחריותו כהורה, ההפך הוא הנכון, וכי מן הטעם הזה ובלבד נעתר התובע לבקשת הנתבעת לרכישת דירה חליפית" (בקשת האיש מיום 26.01.2023; הדגשות לא במקור). השימוש במילה "נעתר" מגלה כי האיש לא ראה בתשלום זה רק פירעון חוב של דמי מדור אותו הוא חייב לשלם, אלא בכך שהוא נעתר לבקשת האישה והחליט לתת לה דירה במתנה, וזאת מתוך רצון לסייע לילדיו. כך שיש לראות במעשהו כנתינת מתנה לכל דבר ועניין.

כאמור, ישנו פער משמעותי בין חובת האב למדור ילדיו לבין הסכום הנקוב בהסכם (950,000 ש"ח). דברים אלו מלמדים כי העברת הממון לא נעשתה רק כפירעון חוב של מדור, אלא כפעולה של רצון טוב לתת מתנה (לרכוש דירה) למען עתיד ילדיו. לפיכך, גם לדעת הרשב"א שאין לנו לפרש לשון ייתור מעצמינו במקום שלא הורו חז"ל, יש לפרש את הלשון כמתנה של מלוא הסכום לאישה, כולל את היתרה לצורך השלמת המדור ושיפוצו.

ביאור הר"ן והרדב"ז – שאלת המוחזקות

הר"ן (ב"ב סט ע"ב; מובא בבית יוסף חו"מ סימן רמח ט) עוסק בשאלה: מתי נפרש לשון יתירה כתוספת זכות (כשיטת רבי עקיבא), ומתי נראה בה אך ורק ניסיון לייפות את השטר ולמנוע טעויות ("שופרא דשטרא")?

הר"ן הבחין בין קונה שמשתמש בלשון יתרה לבין מוכר שמשתמש בלשון יתרה. כאשר הקונה משתמש בלשון יתירה, אנו מניחים שכוונתו היא רק לשופרא דשטרא. הנימוק לכך הוא שהקונה שבא להוציא מידי המוכר, נמצא בעמדה משפטית נחותה יותר, ולכן הוא חושש שבית הדין יטעה ולא יעניק לו את מלוא זכויותיו. כך שהפירוט נועד להבטיח את ההסכם הקיים ולא להוסיף זכות חדשה.

לעומת זאת, כאשר המוכר משתמש בלשון יתירה, חזקה שכוונתו להוסיף זכות מעבר לשורת הדין. הנימוק לכך הוא שהמוכר הוא המוחזק בנכס, ואין לו סיבה לחשוש שבית הדין יטעה ויוציא ממנו את הנכס שלא כדין (שהרי המוציא מחברו עליו הראיה). לפיכך, כל לשון יתירה מצדו מתפרשת ככוונה ליצור זכות חדשה. רבי עקיבא התייחס למוכר (המוחזק בנכס) שמוסיף מילים מיותרות ("חוץ מאלו"), כדי להוסיף זכות שלא הייתה קודם.

הרדב"ז (חלק א סימן פז) הקשה על הסברו של הר"ן: הגמרא (במסכת בבא בתרא) דנה במוכר שמפרט את סוגי העצים שמוכר לקונה, ובכל זאת הגמרא התייחסה לזה כמו לשופרא דשטרא, ולכאורה זה עומד בסתירה לדברי הר"ן, שמוכר שכותב ניסוח מיותר, תמיד מתכוון להוסיף זכות ולא לשופרא דשטרא.

הרדב"ז בהסבר הראשון ביאר, שלמרות שהמוכר חתום על השטר אך הניסוח הוכנס לבקשת הקונה, שמבקש להכניס להסכם פירוט של כלל האילנות שבקרקע. או יתכן שאכן הקונה הוא זה שביקש לפרט, אלא שהסופר שינה בניסוח וכתב זאת בשם המוכר.

הרדב"ז בהסבר השני ביאר, שדורשים ייתור לשון כתוספת זכות אצל המוחזק רק כאשר קיימת במציאות זכות פוטנציאלית שניתן להוסיף (כגון שביל גישה לבור). אולם אם אין כל זכות נוספת שניתן להעניק, נפרש את היתור כחיזוק והבהרה בלבד.

הפתחי תשובה (חו"מ סימן מב ס"ק י) העיר, שבתשובות אחרות של הרשב"א (ח"א סימן פט; חלק ג סימן לו; ובשו"ע סימן שטז ג) אנו מוצאים שכן דורשים ייתור לשון שיש בהסכם. הפתחי תשובה הביא את היסוד העולה מדברי הרדב"ז (ח"א סי' פז), שיש לבחון מי המוחזק. כאשר אדם מנסה להשתמש בלשון יתירה כדי להוציא ממון מחברו (כגון קונה), אנו דורשים רק את הניסוחים שכתובים בגמרא, כי בדרך כלל ייתור הלשון נועד לייפוי השטר בלבד ולא לתוספת זכות. לעומת זאת, כאשר האדם הוא המוחזק בממון (כגון מוכר או אב שנותן מתנה), והלשון היתירה משמשת לו כסיוע כדי לשמור על מה שבידו, אנו דורשים לשון יתירה כתוספת זכות שיור.

וכך ביאר מהר"י אדרבי (בסימן ס): "דדוקא בממונות ולהוציא אמר כן הרשב"א ז"ל, אבל להעמיד ממון בחזקתו – יאי ויאי אף בממונות". כלומר בכל הנוגע להעמדת ממון בחזקתו של אדם, ראוי וראוי לדרוש כל יתור לשון כתוספת זכות (מובא בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף חו"מ סימן סא ס"ק נט).

ביאור מהרי"ט – פירוט המציאות או התחייבות מיותרת

מהרי"ט (חלק ב חו"מ סימן קיט) הסביר, שיש לבחון את אופי הניסוח המיותר, האם מדובר בתיאור המציאות או בהתחייבות משפטית. כאשר הניסוח המיותר מופיע כחלק מתיאור המציאות (כגון פירוט אילנות במכירת קרקע או מפרט של בית), אנו מניחים שמדובר בשופרא דשטרא, כלומר בניסיון להבהיר את המצב הקיים כך שההסכם ייכתב בצורה ברורה ולא יפלו בו טעויות, ולכן לא דורשים את ייתור הלשון להוספת זכויות. לעומת זאת, כאשר הניסוח המיותר מופיע במסגרת של תנאי או התחייבות, הרי שיש לראות בו תוספת זכות. הרציונל הוא, שאין לאדם כל סיבה להוסיף תנאי או ליצור התחייבות על דבר שכבר מגיע בדין, ולכן ברור שניסוח ההתחייבות הייתה ליצור זכות נוספת מעבר למה שקיים מעיקר הדין.

כלומר אין להסתפק רק בבדיקה האם הסעיף נחוץ (כפי שיטת מהרש"ך המופיע לקמן), אלא יש לבחון האם נוסף בהסכם מנגנון של התחייבות, שמצביע על רצון ליצור זכות חדשה.

נציין ששער משפט (סימן סא ס"ק ג) כתב, שלא ניתן לבאר את דברי הרשב"א (חלק ג סימן לו; ובשו"ע סימן שטז ג) אלא רק על פי הסבר מהרי"ט ולא על פי דברי הר"ן והרדב"ז.

בנדון דידן, הניסוח בהסכם הגירושין אינו רק תיאור מציאות של חובת המדור, אלא יש בו התחייבות כספית מפורשת של סכום גבוה: "הבעל יעביר לידי האישה סך של 950,000 ש"ח לרכישת דירה". על פי דין, אין על אב חובה להעביר מראש סכום הוני כה גבוה וקבוע לצורך מדור (וניתן להסתפק בתשלום חודשי שוטף). לפיכך, ההתחייבות להעביר סכום כספי גבוה, היא יצירת התחייבות חדשה, ולא רק תיאור החוב הקיים.

במקום שבו אדם בוחר ליצור התחייבות על סכום שאינו מחויב בו מהדין, נראה שכוונתו היא לתת זכות למקבל בכל הסכום, ובכך חיזוק נוסף למסקנתו לעיל שהאישה זכאית לעשות שימוש ביתרה לצורך שיפוץ הדירה.

ביאור מהרש"ך, המשפט צדק והנודע ביהודה – נחיצות הסעיף

כנסת הגדולה (שם בס"ק נז) כתב בשם משפט צדק (ח"ב סי' י"ז), שיש לבחון את נחיצות הסעיף הנכתב. אם גוף התנאי או ההתחייבות נחוצים, אלא שיש מילים נוספות שמפרטות, אנו רואים בכך שופרא דשטרא, דהיינו חיזוק וביאור בלבד, ולא מוסיפים זכות. לעומת זאת, כאשר מדובר בתנאי או בהתחייבות שאינם נחוצים, כלומר שגם בלעדיהם הדין היה זהה, כאן לכל הדעות אנו אומרים שיש זכות נוספת, שהרי לא ייתכן שאדם יכתוב סעיף שלם ללא שום מטרה משפטית מעבר לדין הקיים. וכך גם חילק מהרש"ך^[11] (חלק א סימן ב).

גם הנודע ביהודה^[12] (מהדורא תניינא אבה"ע סימן ק; מובא בפתחי תשובה אבה"ע סימן סו ס"ק ו) נדרש לסתירה לכאורה בדברי הרשב"א: מצד אחד פסק הרשב"א שאין לדרוש ייתור לשון מדעתנו ("אין כח בידינו לדון בדמיונות, אלא במקום שאמרו אמרו, במקום שלא אמרו לא ידענו מה, ואין כח בידינו לדון בו. …הרי סגר עלינו הרשב"א הדרך הזה"), ומצד שני הביא הבית יוסף מקרים שבהם דורשים לשון יתירה לתוספת זכות "ולא הביא שום חולק".

הנודע ביהודה יישב זאת על פי שאלת הנחיצות: "דעד כאן לא סגר עלינו הרשב"א בזה, אלא היכא דגוף הדבר צריך לכותבו, אלא שיש בו לישני יתירי, בזה לא אמרינן דלטפויי אתא, אבל היכא שאין צריך לכותבו כלל, בזה שפיר אמרינן מדכתבו בפירוש, ש"מ לטפויי אתי, דבר שלא היה זוכה בו אם לא נכתב".

כלומר אם גוף העניין היה נצרך להיכתב בהסכם (למשל, גבולות המכירה) ורק המילים הוכפלו, שנעשה שימוש במילים מיותרות או כפולות, אנו אומרים שזהו רק "שופרא דשטרא" כלומר כפילות שנועדה לחזק את ההסכם, ואין ללמוד ממנה תוספת זכויות. אבל אם כל התנאי עצמו מיותר לגמרי, משום שגם בלעדיו הדין היה זהה, לכל הדעות אנו אומרים "לטפויי מילתא קאתי". לא הגיוני שאדם יכתוב תוספת מיותרת רק כדי לציין את מה שהדין ממילא נותן, ולכן אנו אומרים שהתנאי בא להוסיף זכות חדשה.

צריך לציין, שבמקום אחר הסביר הנודע ביהודה (מהדורא קמא – חושן משפט סימן ג) כפי הסבר הר"ן והרדב"ז^[13].

מהרי"ק – ייתור לשון בסעיף של היעדר תביעות

מהרי"ק (שורש י) דן במקרה של הסכם היעדר תביעות שנתן בעל (יעקב) לאשתו (רחל). בהסכם נכתב שהבעל מוותר על תביעותיו בעניינים אישיים שביניהם (ענייני מגורים וגט), אך נוסף בו משפט כולל: "ומכל תביעות וערעורים שהיו לי עליה מעולם עד היום הזה הנני פוטר אותה". השאלה לדיון היא, האם הבעל פטר אותה גם מתביעות ממון על כספים שנטען שלקחה ממנו, או שמא משפט זה מוגבל רק לתביעות בעניינים אישיים.

מהרי"ק פסק על פי הכלל של רבי עקיבא, שייתור לשון בא להוסיף זכות, כך שהמשפט המיותר שאמר הבעל שפוטר אותה "מכל תביעות וערעורים", בא לרבות זכות נוספת שלא יתבע גם בנושאים כספיים.

מהרי"ק הביא קל וחומר מהסוגיה בגמרא (במסכת ב"ב דף קלח ע"א): אם בבעל חוב שאמר "כראוי לו", פסקנו שזו מתנה נוספת מעבר לחוב; קל וחומר בשטר פטור, שבו הניסוח "מכל תביעות שבעולם" הוא ניסוח מאוד ברור, שאין סיבה להוציא את הדברים מידי פשוטם. ללא פרשנות זו, המשפט בהסכם נותר ריק מתוכן, ללא משמעות משפטית.

מהרי"ק דחה את הטענה שהמילים המיותרות הן רק שופרא דשטרא, כי ייפוי שטר נועד להבהיר זכויות שמגיעות לאדם ממילא כדי למנוע טעויות, אך כאן מדובר בוויתור על זכות תביעה ממשית שהייתה לבעל. אם הבעל היה רוצה לשמור לעצמו את הזכות לתבוע את הממון, הוא לא היה חותם על נוסח רחב שמעיד על לסילוק סופי של כלל הטענות.

אם כי כאן המקרה שונה, י"ל שכשם שבשטר פטור אנו מפרשים לשון כוללת ("כל תביעה") ככזו שנועדה להעניק פטור מוחלט מעבר לפירוט הספציפי, מעין זה יש לפרש את סעיף המדור בהסכם הגירושין. לו ביקש האיש להגביל את העברת הכספים אך ורק למחיר המכר של הדירה ולתבוע את ההפרש במידה ותהיה יתרה, היה עליו לציין זאת במפורש. בנידון דידן, בהסכם נכתב גם סעיף היעדר תביעות, ובכך יש אולי גילוי דעת כי האיש מבקש להתנתק מכספים אלו לחלוטין, ואין הוא רשאי לתבוע תביעה חדשה להחזרת חלק מהכספים.

מהר"י אדרבי – מילים בעלות משמעות מרחיבה

כנסת הגדולה (שם בס"ק נז) כתב בשם מהר"י אדרבי (בסימן ס): הסייג של הרשב"א, שאין לדרוש לשון יתירה מדעתנו, נאמר במקרים שבהם אנו דורשים זכות חדשה רק בגלל מילה מיותרת (בדומה לביטוי 'כראוי לו' שחכמים פירשו כמתנה, אף על פי שאינו חייב להשתמע כך). במקרים כאלו, אנו חוששים שהמילים נכתבו רק לשופרא דשטרא, ואין לדרוש אלא רק את הניסוחים המובאים בש"ס. אולם, אם המילה המיותרת עצמה נושאת משמעות של הוספה (כגון המילים "בכל עניין"), ניתן לדרוש שיש תוספת זכות. במקרה כזה, תוספת הזכות לא נשענת רק על כך שיש מילה מיותרת, אלא על הבנתן הפשוטה והישירה של המילים שנכתבו בהסכם.

כנסת הגדולה כתב זאת גם בספרו בעי חיי^[14] (חושן משפט חלק א סימן מט): "ואף על פי שהרשב"א ז"ל בתשובה סגר לנו את הדלת, ולא נתן רשות להשתמש בלישנא יתירא, אלא באותם הנמצאים בתלמוד, כמ"ש מהריב"ל (בס"א כלל י"ו וכלל י"ט סימן ק"ק) היינו דוקא בדבר שמה שאנו רוצים לדון מכח לישנא יתירא אין זה במשמעותו, אבל בנדון שלנו דמשמעות הלשון משמע מה שאנו רוצים לדון מכח לישנא יתירא, יש לנו להשתמש בלישנא יתירא. וכבר נזכר חילוק זה במהר"י אדרבי ז"ל סי' ס".

אף כאן, ייתכן שהלשון "הבעל יעביר לידי האישה סך של 950,000 ש"ח לרכישת דירה" משמעותה כפי מה שיש לדרוש מייתור הלשון, שיעביר סכום האמור אף תהיה ההפרש.

מהרש"ך – ספק בפרשנות ההסכם

כנסת הגדולה (שם בס"ק נח) כתב בשם מהרש"ך (סימן לא):

לא אמר הרשב"א ז"ל, דאין לנו רשות להשתמש בלישנא יתירא, אלא לטפויי מילתא דלא משתמע בלשון ראשון, אבל כשאנו מסופקים למה נתכון, מהני לישנא יתירא להכריע הלשון לאחת משני משמעיות.

כלומר כאשר יש ספק בניסוח ההסכם, גם לדעת הרשב"א ניתן לדרוש ייתור לשון, כדי להכריע את הספק. כי הרשב"א אסר את השימוש בכלל זה רק לצורך הוספת זכויות חדשות שאינן רמוזות כלל בלשון ההסכם, אבל כשאנו מכריעים בין שתי פרשנויות אפשריות, אנו נשארים בתוך גבולות הכתוב בהסכם. ומשתמשים ביתור רק כדי לברר מה הייתה כוונת המתחייב מתוך שתי האפשרויות העומדות לפנינו, כך שניתן לקבל את אחת הפרשנויות ולשלול את השנייה, מתוך הנחה שכל מילה בשטר נועדה להבהיר את כוונת הצדדים.

בנדון דידן, שתי הפרשנויות המוצעות על ידי הצדדים ביחס לשימוש ביתרת הכספים נשענות על לשון ההסכם, ושתיהן סבירות בנסיבות העניין. כאמור בדברי מהרש"ך, מאחר שמדובר בשתי חלופות פרשניות אפשריות, שניתן להבינן מתוך הכתוב בהסכם, רשאי בית הדין להכריע ביניהם.

נזכיר כי בדיון מיום כ"ו בניסן התשפ"ה (24.04.2025), בו ביקשה ב"כ האישה שהיתרה תעבור לידי האישה, קבע בית הדין כי הוא יכריע בשאלה מה ייעשה ביתרת התשלום.

הסתייגויות ביישום הכלל

להשלמת הנושא, אף שהתבאר בגמרא שיש לסמוך על ייתור לשון להוסיף זכות, יש להעיר שיש מגבלות בכך גם לדין הגמרא.

א. כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ סימן סא ס"ק נא) כתב בשם מהר"י אדרבי (סימן קפו), שלא דורשים ייתור לשון כתוספת זכות, אלא אם כן "הלשון סובל אותו הדבר שאנו באים לטפויי". כלומר, התוספת שאנו מבקשים ללמוד קשורה באופן הגיוני להסכם הכתוב (כגון שביל גישה לבור), אך לא ניתן להוסיף זכות שמנותקת מניסוח ההסכם לחלוטין.

וכך כתב גם ראנ"ח (ח"א סימן מ; הובא בכנסת הגדולה שם בס"ק נד), שלא דורשים ייתור לשון ב"דבר שאינו במשמע כלל". כלומר כאשר יש ייתור הלשון ניתן לתת פרשנות מרחיבה ולמתוח את גבולות המשמעות של השטר מעבר למה שהיה ניתן ללמוד בלעדיה, אך לא ניתן להוסיף עניין שאינו נרמז בהסכם כלל.

ב. מניעת סתירה בהסכם – מהרשד"ם (חו"מ סימן רמ) כתב (מובא בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף חו"מ סימן סא ס"ק נא):

עוד אני אומר, דעל כרחך לא אמרינן דלישנא יתירא לטפויי אתא, אלא בדבר סתום בעליון, ונפרש אותו מכח לישנא יתירא דלמטה, …אבל אין כח לישנא יתירא מספיק לסתור בפירוש הלשון העליון, כיון דאית לן למימר דעליון עיקר כנזכר, מוטב לנו לסבול קצת דוחק מהיתרון, מלסבול סתירת הלשון.

כלומר אין לומר שייתור לשון בא להוסיף זכות, כאשר תוספת הזכות סותרת סעיף מפורש שנכתב בהסכם קודם. עדיף לפרש את היתור הלשוני כחיזוק לאמור בהסכם (שופרא דשטרא) מאשר ליצור סתירה בתוך ההסכם. לשון אחרת: ייתור הלשון נועד לפרש את הסתום, ולא לבטל את המפורש.

סוף דבר: יש צורך בזהירות רבה בשימוש בייתור לשון כדי להוסיף זכויות ולהוציא ממון. לכן כתב הרשב"א, שאין לעשות שימוש בכלל זה אלא רק בניסוחים המפורשים בש"ס. הפוסקים הוסיפו שאין להוסיף זכויות בגלל דיוקים לשוניים, אלא יש לבחון תמיד את משמעותם המהותית של דברי המתחייב. לכן ניתן בזהירות הנדרשת לבחון האם יש זכות נוספת כאשר מדובר בנסיבות ברורות להוספת זכות, כגון תנאי או התחייבות מיותרים; כאשר מדובר בניסוח התחייבות מפורש ולא בתיאור בעלמא; כאשר משמעות הייתור היא לטובת המוחזק; כאשר הייתור משמש ככלי להכרעת ספק בין שתי פרשנויות סבירות בלשון ההסכם.

חזרה מהבטחה לנתינת מתנה

במסכת בבא מציעא (מט, א) נחלקו רב ורבי יוחנן, האם אדם יכול לחזור בו מהבטחה שאמר ללא שבוצע מעשה קניין. להלכה נפסק כרבי יוחנן, שהחוזר בו מדיבורו נחשב למחוסר אמנה. אולם, רבי יוחנן סייג דין זה שהאיסור לחזור מהבטחה שייך רק במתנה קטנה, שכן סומכת דעתו של המקבל שהמבטיח אכן יקיים את דברו. לעומת זאת, במתנה גדולה לא נוצרת סמיכות דעת מוחלטת מצד המוטב, שבאמת הוא יקבל את המתנה הגדולה שהובטחה לו, ולכן המבטיח לתת מתנה גדולה רשאי לחזור בו^[15].

השולחן ערוך פסק כדעת רבי יוחנן בשלושה מקומות^[16] (חו"מ רד, ח; חו"מ רמא, א; חו"מ רמט, א).

לכאורה, ניתן היה לטעון כי בנדון זה מדובר בסכום גבוה המוגדר כמתנה גדולה, ועל כן האב רשאי לחזור בו. אולם, יש לדחות טענה זו בגלל מספר נימוקים:

ראשית, הדין בגמרא עוסק בהבטחה לנתינת מתנה ללא שבוצע קניין. בנדון דידן, מדובר בהסכם בכתב שקיבל תוקף של פסק דין לאחר שבוצע קניין כדין, ולכן אין כל אפשרות לחזור מהחלטה מחייבת זו.

שנית, הגדרת מתנה גדולה או קטנה היא יחסית ומשתנה לפי יכולתו הכלכלית של הנותן; עבור אדם אמיד, סכום שנראה לאחרים כגדול, עשוי להיחשב כמתנה קטנה שאין לחזור ממנה^[17]. וכפי שכתב הריטב"א (ב"מ דף מט ע"א): "ולא אתפרש כמה היא מתנה קטנה, והכל לפי מה שהוא".

בנדון דידן, יש לבחון את גובה הסכום שנתן האיש (950,000 ש"ח) בתוך מכלול החיובים המוטלים עליו: ראשית, חובת המדור; ושנית, האיזונים הכספיים הנדרשים מכוח חוק יחסי ממון. במהלך השנים היה על האיש להעביר לידי האישה סכומים ניכרים, כך שלאחר הפחתת הסכומים שאמורים היו להגיע לאישה (מכח חוק יחסי ממון) ולילדים (מכח חובת מדור) על פי דין, יתרת הסכום לא בהכרח הייתה מוגדרת כמתנה גדולה ולא סבירה.

כך, מטעם מחוסר אמנה אין מן הראוי שהאיש יחזור בו מהבטחתו, ללא הוכחה על שינוי במצבו הכלכלי ושאין ביכולתו לתת (המרדכי ב"ב סי' תצח תצט). במקרה כאן שהאב כבר הפקיד את הכספים בפועל בקרן הנאמנות, גם טענה על שינוי נסיבות כמעט ואיננה רלוונטית.

וכך מובא בירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה ב):

ר' יעקב בר זבדי, ר' אבהו בשם ר' יוחנן: אמר ליתן מתנה לחבירו, וביקש לחזור בו – חוזר. אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה (בשעה שמבטיח לתת את המתנה צריך שתהיה גמירות דעת לתת באמת את המתנה), מבתר כן אין חזר ביה לא חזר ביה. הדא דתימר בעני (שהבטיח לתת מתנה), אבל בעשיר (שהבטיח לתת מתנה לעני) – נעשה נדר.

וכך פסק המרדכי (מסכת בבא מציעא סימנים שי-שיא):

אמר ליתן מתנה לחבירו – מותר לחזור בו. ומסיק בירושלמי הדא דתימא בעשיר, אבל בעני – נעשה נדר, משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ושייך אף בצדקה, כדנפקא לן בפרק קמא דראש השנה: בפיך – זו צדקה, ואיתקש לנדר או לנדבה, דתליא באמירה גרידא, כדכתיב כאשר נדרת.

גם דין זה פסק השולחן ערוך בשלושה מקומות (חו"מ רמג, ב; חו"מ קכה, ה; יו"ד רנח, יב), שאם מקבל המתנה הוא עני – לא ניתן לחזור בו^[18]. משמע שגם במתנה גדולה אין אפשרות לחרטה ללא סיבה מוצדקת, כי בצדקה אמירה מחייבת כמו נדר, ובנדר אין הבדל בין מתנה גדולה למתנה קטנה^[19].

חזרה ממתנה בשל סכסוך מאוחר

פסק הרמ"א (חו"מ רמו, יז): "היכא דמוכח דנתן לו לשם מתנה, רק אחר כך נפלה קטטה ביניהם ולכן תובע ממנו, פטור". כלומר במקום שבו נתן אדם לחברו דבר מה בתורת מתנה, ובשלב מאוחר יותר נפלה קטטה ביניהם, ובעקבותיה הוא תובע את החזרת הנתינה וטוען שניתן רק כהלוואה או על דעת שהמקבל ישלם וכדומה, המקבל פטור מלהחזיר. הרציונל הוא שסכסוך מאוחר לא יכול לבטל גמירות דעת שהתגבשה בשעת הנתינה. לא ניתן להפוך מתנה לחוב רק בגלל שיחסו למקבל השתנה.

בנדון דידן, האיש הקצה סכום קצוב בסך של 950,000 ש"ח לאשתו להבטחת מדור ילדיו. האיש הצהיר כי הוא מפקיד את הכספים מתוך רצון מוצהר לקיים את ההסכם ככתבו ומתוך דאגה לילדים. ייתכן שבעת ההסכם היה מסכים לשימוש בכספים לצורך שיפוץ, והמחלוקת שנתגלעה בשלב מאוחר יותר סביב עלויות השיפוץ והיתרה בחשבון, נחשבת לקטטה מאוחרת, שאינה יכולה לצמצם את גובה המתנה המקורית עליה הסכימו הצדדים (קטטה בדברי הרמ"א מתייחסת בין היתר גם לסכסוך משפטי).

ניתן לפרסם נימוקים אלו ופסה"ד מיום ט' בתמוז תשפ"ו (24/06/2026) בהשמטת שמות ות.ז. של הצדדים.

ניתן ביום ד' חשון תשפ"ז (15/10/2026).

הרב ישועה רטבי – דיין

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה

---

[1]     הטור (סימן רנג ל) העיר: "ובכל אלו נראה שאין חילוק בין שכיב מרע לבריא בקנין". כלומר הגמ' התייחסה לשכיב מרע שאמירתו מועילה גם ללא קניין, אך הוא הדין גם באב בריא שנתן לביתו בקניין, כי אין הבדל בנתינה בין בריא לשכיב מרע, אלא רק בשאלה האם צריך לבצע קניין. וכך פסק הרמ"א (בסימן רנג סעיף טז): "בכל אלו אין חילוק בין שכיב מרע למתנת בריא בקנין".

[2]     עיינו בדברי הסמ"ע (בסימן רנג ס"ק לה) שכתב: "דבכה"ג [ר"ל דאמר תנו] לא קפידא הוה [במאי דאמר לנדוניתה], אלא מראה מקום הוא".

[3]     הסמ"ע העיר, שמלשון הטור נראה שחולק על הסבר זה, שכן הטור כתב שגם אם אמר המצווה: 'תנו' – המתנה לא שייכת לה, ואם מתה – הכספים שייכים ליורשי הנותן. הסמ"ע יישב את דברי הטור, שמדובר באב שנתן הוראה לתת, אך למעשה הכספים לא הועברו אליה, כך שהכספים נותרו בחזקת יורשי הנותן, אך אם הכספים כבר ניתנו למקבלת, גם הטור מודה שהם שייכים למקבלת ולא לנותן. עם זאת, הסמ"ע כתב שביאור זה דחוק "דאינו מן הסברא".

הש"ך (בס"ק כ) הסכים עם ביאור הסמ"ע, ואף סבור שכך יש לבאר גם את דברי הטור: "בעיני דהדבר פשוט הוא, דכוונת הטור הוא כן, והחילוק שכתב הריטב"א הוא בין אמר תנו או לא אמר תנו, ולא אמר הטור מדין הנתינה מיד".

[4]     הסמ"ע העיר, שלא מצא מי שיחלק כפי שחילק העיר שושן. כמו כן מלשון הטור נראה שחולק על הסבר זה, שהרי כתב הטור, שגם אם האב אמר שנותן לנדוניה, יתרת הכספים (ככל והנדוניה הוזלה) לא שייכת למקבלת אלא שייכת ליורשי הנותן.

אומנם הט"ז (על השו"ע בסימן רנג סעיף טז) ציין, שהמקור לביאור העיר שושן שמחלק בין 'לנדוניה' לבין 'בנדוניה', הוא מדברי הגמ' (במסכת כתובות דף נד עמוד ב) שכתבה: "אמר: למזונות – ריבה לה מזונות, אמר: במזונות – קצץ לה מזונות". כלומר הניסוח "בנדוניה" או "במזונות", משמעו צמצום הנתינה רק לכדי פירעון החוב ותו לא. לעומת זאת, הניסוח "לנדונייתה" או "למזונות", משמעו הרחבת המתנה.

[5]     הקצות ביאר את דברי הטור שכתב, שגם כאשר האב אמר: "תנו לבתי לנדוניה", בכל זאת יתרת התשלום חוזרת ליורשי הנותן, כי האב אמר במפורש שהוא מעוניין לתת חפצים (נדוניה או יין) בסכום מסוים, לכן אין הבדל בין אם אמר לנדוניה או בנדוניה, ולאחר שהמטרה הושגה והאישה קיבלה חפצים, יתרת התשלום תחזור לנותן או ליורשיו. אומנם אם האב היה אומר שהוא נותן סכום כסף לנדוניה, גם הטור היה מודה שמדובר במתנה כספית, שבה המקבלת זוכה בכל הסכום ולכן גם יתרת התשלום נשארת בידי האישה.

[6]     הש"ך (בס"ק כא) כתב, שכך גם פסקו מהריב"ל (סימן סז), מהרש"ל (ב"ק פ"ט סימן סו), הגהות מיימוניות (הלכות גזלה ואבדה פרק ח הלכה יא), ומהרש"ך (סימן צג).

[7]     כנסת הגדולה (חו"מ סימן כ"ה, כללי קים לי אות י"ז) כתב: "נכסים ביד שליש – לא מצי בעל הנכסים [=הקודם] לומר קים לי". הנודע ביהודה (מהדורא תניינא – חושן משפט סימן מה) למד מכך, שהבעלים לא נחשבים למוחזקים בנכס שנמצא בנאמנות: "אף שהירושה היא בחזקת היורש מ"מ אינה בידו, והרי כתב הכנה"ג (בסי' כ"ה בכללי קים לי), דנכסים ביד שליש לא מצי בעל הנכסים לומר קים לי עיין שם באות י"ז. וק"ו היורש הזה אשר על זה אנו דנין אם היה מעולם בעל הנכסים". כלומר כאשר הנכסים מופקדים ביד שליש, אין לראות בנותן כמוחזק בנכסים, ולמעשה אין לראות באף אחד מהצדדים כמוחזק (הביאו הפתחי תשובה חו"מ רנג, יז).

[8]     בשו"ת משכנות יעקב (חו"מ סימן סד) דן באלמנה שהגיעה להסכם פשרה עם יורשי בעלה המנוח, שבמסגרתו נקבע כי בתמורה לתשלום הכתובה יעבירו היורשים לאלמנה את מלוא הזכויות על הבית, ומאידך היא מתחייבת לפרנס את בנותיה הקטנות עד שיגדלו, וכן היא מתחייבת לתת לכל אחת מהן נדוניה כשתתחתן. עוד נכתב בהסכם, שאם היא לא תקיים את התנאים הללו (תשלום מזונות ונדוניה לבנות), הבית יעבור לבנות.

לאחר זמן, אחת הבנות נפטרה לפני שהספיקה להתחתן, ויורשי הבעל תבעו את האלמנה וביקשו לקחת ממנה את החלק שהיה מיועד לאותה בת, בגלל שתי סיבות: א) הם יורשי אותה אחות שנפטרה, ולכן לדעתם מגיע להם לקבל את הנדוניה שהיא הייתה אמורה לקבל. ב) בהסכם נכתב שאם היא לא תיתן נדוניה, הבית יעבור לבנות, כך שלפחות חלק הבת שנפטרה צריך לעבור אליהם. היורשים טענו שכך משמע מפסק הרמ"א, שמי שנותן כסף לנישואין והמקבל מת, הכסף חוזר לנותן.

המשכנות יעקב דחה את טענות היורשים ופסק שהבית יישאר אצל האלמנה. ראשית, הבת מעולם לא זכתה בכסף הנדוניה בחייה. האם התחייבה לתת לה כסף רק כשתצטרך (בזמן הנישואין). כיוון שהיא מתה לפני הזמן, הזכות לבת לא נוצרה. לכן, אין כאן זכות כספית שהאחים זכאים לירש מאחותם.

שנית, הרמ"א התייחס לאדם שנתן מתנה ולא העבירם לידי המקבל, אבל כאן לא מדובר במתנה שבו אדם מעוניין רק להטיב עם המקבל, אלא מדובר בהסכם פשרה שבו נקבע כי האישה תקבל דירה בתמורה לסילוק חוב הכתובה, חוב המזונות וכלל הטענות. כלומר מדובר בהסכם דו צדדי שגם הנותן מרוויח, שכעת הוא לא צריך לדאוג לגידול הבנות, ולא צריך לדאוג לתביעות נוספות.

שלישית, הרמ"א דיבר על כספים שניתנו למטרה אחת: לנדוניה, לכן אם אין נישואין, המתנה בטלה מעיקרה. אולם כאן האישה קיבלה בצורה מוחלטת את הדירה, אלא שהיא התחייבה למספר תנאים (מזונות ונדוניה לבנות). כך שהדיון לא נסוב על השאלה, האם היא קיבלה מתנה, כי בוודאות היא קיבלה את המתנה, אלא כל הדיון נסוב על השאלה האם התנאים התקיימו, ומכיוון שהיא הייתה מוכנה לקיים את התנאים (האם רוצה להיטיב עם הבת, וודאי שאם הייתה בחיים, היא הייתה קונה לה נדוניה), אלא שנמנע ממנה מלקיים בגלל אונס, לכן נחשבת האם כמי שקיימה את התנאי והנכס נשאר בבעלותה.

[9]     המשנה (במסכת ב"ב דף סד ע"א) עוסקת במוכר בית בצורה סתמית, שלא מכר בור ודות שבתוך הבית, כי יש להם שימושים עצמאים שלא בהכרח קשורים לבית. לדעת ר' עקיבא, המוכר בעין יפה הוא מוכר, כך שהוא מכר גם את השביל גישה לבור דרך הבית, ומכיוון שהבור שייך למוכר הרי שעליו לרכוש מחדש מהקונה שביל גישה לבור. לעומת זאת, לדעת חכמים, המוכר בעין רעה הוא מוכר, כך שהוא לא מכר את השביל גישה לבור, כך ששביל הגישה לבור נותר למוכר.

עם זאת, רבי עקיבא מודה כי במקום שבו השתמש המוכר בלשון יתרה, כגון שכתב: "הבית מכור לך חוץ מהבור", המוכר גילה בדעתו שברצונו להוסיף לעצמו זכות מפורשת ולהותיר בבעלותו אף את שביל הגישה לבור.

התוספות (מסכת ערכין דף יט עמוד א ד"ה הוא) העירו, שגם חכמים מסכימים לעיקרון של רבי עקיבא, שייתור לשון בהסכם נועד להוסיף זכות למקבל. כל המחלוקת בין חכמים לרבי עקיבא מתייחסת רק לשאלה, האם המוכר מראש מוכר בעין יפה (וממילא עליו לקנות את השביל הגישה לדוד כדעת ר"ע) או מוכר בעין רעה (ואין הוא צריך לרכוש את שביל הגישה כדעת חכמים). וכך כתב הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף קלח עמוד ב ד"ה שאין): "והא דאמרן הא מני רבי עקיבא היא – לאו דוקא, דהוא הדין לרבנן, אלא משום דאשכחן ברבי עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא – מוקי לה כר' עקיבא".

[10]   תשובת ריב"ש עוסקת בשכיב מרע שכתב בצוואתו: "אני מניח שתהיה אשתי ניזונת כל ימי אלמנותה, יותר על כתובתה". השאלה לדיון היא, האם האלמנה תמשיך לקבל מזונות גם אם תתבע את כתובתה בבית דין? שהרי לפי תקנת חכמים, ברגע שאלמנה תובעת את כתובתה היא מפסידה את מזונותיה. (ריב"ש עוד דן האם מעשה ידיה דהיינו הכנסותיה מעבודה שייכים ליורשים שזנים אותה, או שהם שייכים לה עצמה. ואכ"מ).

ריב"ש פסק שהאלמנה אינה מפסדת את מזונותיה גם אם תתבע את כתובתה. כי הנוסח "אני מניח" הוא נוסח של מתנה, ומכיוון שחיוב המזונות הוא מגדרי מתנה ולא מגדרי תקנת מזונות, לכן המתנה אינה פוקעת בתביעת הכתובה. וכך פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן צג סעיף ו) בשם יש מי שאומר.

ריב"ש הוסיף, שאילו היה הבעל מעוניין רק לחזק את החיוב שמגיע לאישה ממילא לפי תקנת חכמים, הוא לא היה צריך לכתוב דבר, שהרי החוב הוא תנאי בית דין שחל ממילא, ומכיוון שטרח וכתב, ואף הוסיף את המילים "יותר על כתובתה", ודאי בא להוסיף זכות, שהמזונות ימשיכו להינתן לה גם מעבר למה שתקנו חכמים, דהיינו גם לאחר תביעת הכתובה.

ריב"ש דחה את הטענה שהמצווה לא היה בקי בדין, וכתב רק בגלל שחשש שהיורשים ירצו לשלם לה את כתובתה ולהפסיק לזונה, כי מדברי הגמרא (ב"ב קלח) משמע שגם אם אדם טועה בדין, אנו עדיין דורשים ניסוח יתר כתוספת זכות.

[11]   מהרש"ך דן בעניין צוואה שבה אסר האב על בנו שלא יתחתן עם קרובותיו בניסוח הבא: "שלא ישא [בנו] שום קרובה בעולם, אלא אשה כשרה אשר איננה קרובה לו". השואל חשב לומר שהמילים "בעולם" או "אישה כשרה" יש בהן ייתור לשון המוסיף איסורים, אך מהרש"ך פסק, שמילים אלו לא נחשבות ללשון יתירה שמוסיפה זכויות או איסורים, אלא הן "כפל הדבר והרחבת ביאור" בלבד. דרך בני אדם להכפיל את מילותיהם כדי להדגיש את רצונם, ואין לראות בכפל המילים יצירת זכות או איסור משפטי חדש.

[12]   הנודע ביהודה דן במקרה של שטר כתובה שבו פורטו נכסי הנדוניה (כספים, בגדים ותכשיטים) לצד תוספת הכתובה שנתן הבעל. בסוף נכתב שהאישה תהיה זכאית לסכום הכספי המגיע לה "לבד [=מלבד] ממלבושים ותכשיטים… השייכים לגופה", כך שאלו לא יוערכו כחלק מהחוב הכספי אלא יינתנו לה בנוסף אליו.

השאלה הייתה: האם הכוונה במילים "השייכים לגופה" רק לתכשיטים שהביאה מבית אביה (שמגיעים לה ממילא לפי דין), או שהן כוללות גם את התכשיטים שקנה לה בעלה במהלך הנישואין?

הנודע ביהודה פסק שמדובר בתוספת זכות הכוללת גם את תכשיטי הבעל. הנימוק לכך הוא, שאם הסעיף היה מתייחס רק לתכשיטי הנדוניה שהביאה מבית אביה, הוא היה מיותר לחלוטין, שהרי האישה נוטלת אותם בעת הגירושין או מות בעלה גם ללא שום תנאי מפורש. מכיוון שהבעל טרח לכתוב סעיף מיוחד שהיא תיטול את התכשיטים "לבד מכתובתה", ברור שכוונתו הייתה להוסיף לה זכות שלא הייתה לה קודם לכן. כלומר, לקבל גם את התכשיטים שהוא עצמו קנה לה (שעל פי דין שייכים ליורשים).

[13]   הנודע ביהודה דן בשטר בוררות שבו נכתב כי שני הדיינים רשאים לבחור דיין שלישי "יהיה מי שיהיה". וכך אכן היה. לאחר מתן פסק הדין, התברר שהדיין השלישי שנבחר היה קרוב משפחה של אחד הצדדים. השאלה הייתה, האם ייתור הלשון "יהיה מי שיהיה" בא להכשיר גם דיין שפסול על פי דין.

הנודע ביהודה פתח בקביעה עקרונית לפיה אין לנו רשות לדרוש ייתור לשון מדעתנו כדי להוציא ממון, שכן כבר פסק הרשב"א, שאין לדמות מקרים חדשים אלא רק במה שפירשו חכמים בגמרא. לכן, לא ניתן להשתמש בייתור הלשון כדי להכשיר דיין פסול ככל שפסק הדין מוציא כסף מהמוחזק.

הנודע ביהודה הביא את הסבר הרדב"ז, שאם הדיין הפסול פסק להוציא ממון מידי המוחזק – וודאי שלא ניתן לדרוש ייתור לשון כדי להכשיר זאת, ורק אם פסק הדין הוא לטובת המוחזק, שניתן לדרוש ייתור לשון במשפט "יהיה מי שיהיה" כדי להכשיר את הדיין השלישי ולהשאיר את הממון בידו.

למעשה פסק הנודע ביהודה, שפסק הדין בטל בשל טעות בברירה. כלומר גם אם ניתן היה לפרש את הלשון המיותרת כמרחיבה את סמכות המינוי, זה רק כאשר שני הדיינים מודעים לקרבה של הדיין השלישי ומקבלים אותו עליהם למרות קרבתו. אבל מכיוון שבשעת המינוי לא ידעו הדיינים על הקירבה, מדובר בטעות במעשה המינוי שמבטלת את מינוי הדיין השלישי ואת פסק הדין שניתן בעקבות המינוי.

[14]   הנידון בספר בעי חיי עוסק במחלוקת בין מלמד לבין הקהילה ששכרה אותו. המלמד דרש לגבות את מלוא שכרו מאחד או שניים מבני הקהילה (והם יסדירו את התשלום מול השאר), בעוד הקהילה עמדה על כך שהמלמד יטריח עצמו ויגבה מכל תושב ותושב את חלקו היחסי בשכר. הבעי חיי הביא את מחלוקת הראשונים בדין שניים שלוו מאחד: האם המלווה רשאי לגבות את כל החוב ממי שיחפוץ, או שעליו לגבות חצי מכל אחד? השולחן ערוך פסק כי כל עוד ניתן לגבות משני הלווים, אין המלווה רשאי לגבות את הכל מאחד מהם בלבד.

אולם, יש להבחין בין לווים רגילים לבין בני הקהילה. בני הקהילה נחשבים כשותפים לכלל ההוצאות שנועדו לצורך השותפות (כמו שכר מלמד), לכן ניתן לגבות הכל מאחד מהשותפים. בנוסף, יש אומדנא דמוכח שהמלמד לא היה מסכים להגיע לעיר לו ידע לו שעליו לרדוף אחר כל תושב בנפרד לגביית שכרו. על כן, חזקה שכל אחד מבני הקהילה חתם על דעת כך שיהיה אחראי שישלם למלמד את כל שכרו.

בנוסף, בכתב החיוב נכתב: "ונתחייבנו יחד כולנו". המילה "יחד" היא לשון יתירה, שהרי היה די לכתוב "ונתחייבנו כולנו". תוספת זו באה להוסיף זכות למלמד, שההתחייבות היא משותפת, והוא רשאי לגבות את מלוא שכרו מכל אחד.

כאמור, הרשב"א כתב שאין לנו כוח לדרוש לשון יתירה מדעתנו, אבל כבר ביאר מהר"י אדרבי, שהרשב"א אסר רק דמיונות, ואין ספק שניתן לתת פרשנות מתבקשת להסכם. המילה "יחד" מצד משמעותה הפשוטה מורה על חיבור וערבות, לכן זהו פשט ההתחייבות ולא תוספת חדשה. לפיכך, אין מדובר בתוספת זכות הנלמדת רק מכוח היתור, אלא במימוש פשט לשון ההתחייבות כפי שהיא מופיעה בהסכם.

[15] הסמ"ע (בסימן רמא ס"ק ד) הסביר שהדבר תלוי בציפיית המקבל: במתנה גדולה המקבל אינו סומך בדעתו שיקבל את המתנה, ולכן ניתן לחזור בו (כפי ביאורו של רש"י [ד"ה מודה ר' יוחנן]: "משום דסמכא דעתיה דמקבל אדיבוריה"). אבל הלבוש (שם) ביאר שזה תלוי בדעת הנותן: במתנה גדולה הנותן עצמו לא גמר בדעתו להקנות באופן סופי בדיבור בעלמא.

הנפקא מינא בין ההסברים תהיה, כאשר יש פער בין סמיכות הדעת של הנותן לסמיכות הדעת של המקבל. למשל נותן מתנה שנחשב לעשיר אך באמת הוא עני, לדעת הסמ"ע יש ללכת אחר סמיכות הדעת של המוטב, ומכיוון והמוטב חשב שמדובר בעשיר, הרי שזו מתנה קטנה, ולא יכול לחזור בו, אך לדעת הלבוש, יש ללכת אחר סמיכות הדעת של הנותן, ומכיוון שבאמת הוא עני, הוא לא גמר בדעתו לתת.

השולחן ערוך (בסימן רד סעיף ח) כתב כפי הסבר הסמ"ע: "במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו". גם הלבוש עצמו (שם) כתב שאין סמיכות דעת מצד המקבל.

[16]   הט"ז (על סימן רמט סעיף א) הביא את דברי הגמ' (במסכת סוכה דף מו ע"ב): "ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא, דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר למדו לשונם דבר שקר". כלומר אדם שהבטיח לתת מתנה לילד – יקיים את דברו, בכדי לא ללמד את הילד לשקר. וכך פסק הרמב"ם (הלכות שבועות פרק יב הלכה ח): "צריך להזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה, כדי שלא יהיו רגילים להשבע תמיד כעכו"ם, וזה הדבר כמו חובה על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות".

כלומר הבטחה שאינה מקוימת מחדירה בנפש הילד הרגלי מרמה וחוסר אמון שגורמת לילד בסופו של דבר לשקר.

[17]   עיינו בדברי הגמ' (במסכת בבא קמא דף קיט עמוד א) שסיפרה על רבינא שהיה אחראי על קופת הצדקה, והוא הזדמן לעיר מחוזא בכדי לאסוף תרומות. נשים תרמו לצדקה תכשיטים שלהן, ורבינא הסכים לכך. שאל רבה את רבינא, "והתניא: גבאי צדקה – מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה"? הסביר רבינא: "הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו". כלומר בני מחוזא היו עשירים, ולהם תכשיטים נחשבים למתנה קטנה.

[18]   הבית יוסף כתב, שהמקור לדין זה מדברי הגמ' (במסכת בבא קמא דף לו עמוד ב), שסיפרה על אדם שהכה את חברו באוזן, והתחייב לשלם חצי זוז דמי בושת, הניזק לא רצה לקבל סכום כ"כ פעוט, ואמר שהוא נותן את הסכום לעניים, אך לאחר מכן התחרט ורצה לקחת את החצי זוז לקנות אוכל, רב יוסף אמר לו, שהעניים זכו בכסף זה, ואין הוא יכול להתחרט.

[19]   אומנם השולחן ערוך בסימן רמג סעיף ב כתב: "ואם המקבל עני – אינו יכול לחזור בו (ואפילו בעשיר יש בו משום מחוסר אמנה) אם היא מתנה מועטת, כמו שנתבאר". כלומר השולחן ערוך כתב שאם המוטב עני – רק במתנה קטנה לא ניתן לחזור בו, משמע שיכול לחזור בו ממתנה גדולה גם בעני, וא"כ אין הבדל בין עשיר לעני, לכך הרמ"א הוסיף והגיה: אם המוטב עשיר – לא יכול לחזור בו ממתנה קטנה, ומכאן שאם המוטב עני – גם ממתנה גדולה לא יכול לחזור בו.

כך ביאר הסמ"ע בס"ק ה (וכך גם ביאר הש"ך בס"ק ב): "מור"ם תיקן דברי המחבר, במה שהוסיף בדבריו וכתב ואפילו בעשיר כו', וכונת מור"ם היתה ללמדנו, שטעות סופר נפל בדברי המחבר, וצריכין להגיה דבריו במה שכתב ואפילו בעשיר כו', כי הדין דבנותן מתנה לעני הוי כנדר, ובנדר אין חילוק בין מתנה מועטת למרובה… ומשו"ה צריכין לומר שטעות סופר הוא בדברי המחבר, ומה שמסיק המחבר וכתב אם היא מתנה מועטת – לא קאי אלא אעשיר דאין בו משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא, ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתו דהמקבל שיתנו לו קאי עליה משום מחוסרי אמנה בחזרתו, וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ר"ד (טור סעיף י"ב ומחבר סעיף ח), וגם כתבו מזה ריש סימן רמ"א ע"ש (ובסמ"ע סק"ד). ולא כעיר שושן שכתב תחילה דברי מור"ם: דבעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה, ולא חילק בין מתנה מועטת למתנה מרובה, ואחר כך כתב דברי המחבר: דבעני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת. וכבודו ז"ל במקומו מונח, דטעה בשתיהן, דבעני – אין חילוק בין מתנה מרובה למועטת, ולעולם אינו יכול לחזור, ובעשיר – דיש בו משום מחוסרי אמנה, בו דוקא חילקו בין מתנה מרובה למועטת".