תיק מספר: 1467974/5, בית הדין הרבני האזורי אריאל

לפני כבוד הדיינים: הרב דוד בר שלטון – אב"ד, הרב אברהם דב זרביב, הרב יחיאל חיים פריימן

פסק דין

לפנינו, מזה זמן, תביעתו של האיש להשבת מתנות שנתן הוא או שנתנו בני משפחתו לאישה, נוכח היותה, לטענתו, מורדת.

בית הדין שמע את טענות הצדדים בדיון ועיין בסיכומיהם, ולאחר בחינת כלל הטענות שבעל פה ובכתב מחליט בית הדין לדחות את תביעתו של האיש, וכפי שיתבאר להלן.

א. הצדדים התגרשו בבית דיננו. ענייני רכושם המשותף, לעומת זאת, נדונו בבית המשפט לענייני משפחה.

כבר בתחילתו של ההליך לעניין תביעתו זו של האיש עמד בית הדין על הקושי הקיים בענייני בהיבטי הסמכות ובהחלטה שנתן אחד החתומים מטה בעניין זה, לאחר בחינת טענות הצדדים באשר לו, נדחתה אומנם בקשתה של האישה לדחיית התביעה על הסף מטעם זה. אך הובהר כי אף אם תתקבלנה טענותיו של האיש בפן העובדתי ואף אם יסבור בית הדין כי יש בהן להצדיק, הלכתית, את הגדרתה של האישה 'מורדת' ואת זכאותו ההלכתית, העקרונית, של האיש להשבת המתנות, ייתכן שהתוצאה לא תהיה פסיקה אופרטיבית בדבר השבת המתנות אלא קיבעה עקרונית והצהרתית, שתותיר לפתחה של הערכאה הדנה בכלל ענייני רכושם של הצדדים את ההכרעה הסופית אם יש בדברים כדי להביא לתוצר המשפטי בדמות קביעת בטלותן של אותן מתנות וחובת השבתן נוכח ראייתן כמתנות שעל תנאי וראיית התנאי האמור כתנאי שלא התקיים.

אכן לא נקבעו הדברים בקביעה קטגורית ונותר אותה עת פתח, או למצער חרך, לאפשרות כי ייקבע כי למרות היות הסמכות ביתר ענייני רכושם של הצדדים נתונה לערכאה אחרת, תהיה לבית דיננו סמכות לדון – לרבות מתן הוראות אופרטיביות – בסוגיית החזרת המתנות. פתח זה עשוי היה להיפתח לו היה עולה מן הדברים כי ייתכן שהענקת הסמכות לערכאה המקבילה לא חלשה על כלל ענייני הרכוש אלא על היבטים מסוימים, גם אם עיקריים שלהם, ברם התובע לא ביסס טענה כזו בהמשכו של ההליך. הנתבעת, לעומתו, הראתה כי ההליכים בבית המשפט התפרשׂו לכאורה על כלל ענייני הרכוש (לרבות מיטלטלין) ובכלל זה לכאורה גם המרכיבים שלגביהם נטענו טענות התובע להשבת המתנות, וכי בכתבי טענות שהגיש התובע לבית המשפט אמר הוא עצמו כי הוא מכיר בסמכותו של בית המשפט לדון בענייני רכושם של הצדדים וכי לבית הדין אין סמכות בעניינים אלה, וזאת ללא כל הסתייגות או החרגה.

ב. אף ברובד העקרוני – הצהרתי איננו יכולים בסופו של יום לקבל את עמדתו של התובע.

התובע הצביע בדיונים על אירועים שונים שבגינם סבור הוא כי יש לראות את הנתבעת כאחראית הבלעדית לפירוק נישואיהם של הצדדים, לפירוד ביניהם תחילה ולגירושין בפועל לאחר מכן, באופן שמצדיק, לשיטתו, לראותה כמי שמרדה בו.

ראשית ייאמר כי הפסד זכויותיה של אישה מטעם 'מורדת' מצריך מן הדין 'התראות' ו'המלכות' שלא התקיימו בענייננו.

אכן, כידוע, וכך טען בא כוח התובע בדיון לפנינו, חלוק דינם של בני זוג המורדים זה על זה שלגביהם אין טעם בהתראות, ולפיכך אם האישה היא שפתחה במרידה מפסידה היא את מתנותיה גם ללא התראות והמלכות, מדינה של 'מורדת' גרידא, כפי העולה מדברי רבנו ירוחם (מישרים שער כג חלק ח) בדין המורדים זה על זה וכפי שביארוהו הגרי"ש אלישיב, הגר"ב זולטי והגר"מ אליהו בפד"ר (חלק ח עמ' 323 ואילך).

אלא שבדיון בתביעת הגירושין לא טען האיש כי, ולו בשל נסיבות העניין ובשל מרידתה של האישה בו, רוצה הוא בגירושין ולא בשלום בית – לאמור כי הצדדים הגיעו למצב של מרידה הדדית – אלא הסכים שלא לעמוד בדרכה של האישה נוכח רצונה שלה בגירושין, תוך שהוא מדגיש כי מצידו לא רצה בגירושין.

גם בדיון שהתקיים לפנינו לאחרונה, בתביעתו הנוכחית של האיש, שב הוא ואמר כי רצה כל העת בשלום בית ולא הזכיר או אישר כי בשלב כלשהו רצה אף הוא בגירושין.

בנסיבות אלה ספק אם יכול התובע לטעון עתה כי הצדדים היו למעשה בגדר 'מורדים זה על זה' שבעניינם מתייתרות ההתראות וההמלכות.

שנית, התרשמותנו היא כי גם לאיש אחריות לנסיבות שהביאו לגירושין. התנהלותו המתוארת כפי העולה גם מדבריו שלו ומהתרשמותנו הישירה ממנה אינה מאפשרת לראות את האישה, גם אם יזמה את הגירושין, כאחראית היחידה לקרע שהתחולל בין הצדדים.

אשר ל'מרידה' במובנה המלא, המקורי והעיקרי – מרידה מיחסי אישות:

מדברי הצדדים עולה כי מניעת יחסי האישות בין הצדדים הייתה בעיקר – מבחינת משך הזמן ומבחינת העילה – מטעמים שאינם 'מרידה', תקופה לא מבוטלת בשל מחלת מין שלטענת האיש נדבק בה מן האישה עצמה, אולם טענה זו לא הוכחה (וגם לו הייתה מוכחת אין היא טענה למרידה, טענה ל'מקח טעות' בהקשר זה לא נטענה ולא יכולה הייתה להיטען לאחר שהצדדים חיו יחד תקופה ממושכת לאחר שנודע לאיש, לשיטתו, קיומה של מחלה זו); ותקופה נוספת – לאחר לידת הבת המשותפת, פרק זמן שלפחות בתחילתו מניעת יחסי אישות היא הכרחית הלכתית ובמקרים רבים למשך תקופה נוספת גם בשל מגבלות הנובעות מן הלידה.

סמוך לאחר מכן פרץ הסכסוך בין הצדדים במלוא עוזו, וממילא לא התקיימו יחסי אישות ביניהם, ובאשר לפרק זמן זה – אף אם נקבל את עמדת האיש כי האישה נושאת באחריות לסכסוך בין הצדדים בחלקו הגדול, התרשמותנו החד־משמעית היא כי לפחות לא כל האחריות לכך מוטלת על כתפיה שלה.

לשיטת האיש נמנעה האישה מיחסי האישות גם קודם ללידה, בתקופת ההיריון, אלא שטענה זו הוכחשה ולא הוכחה, ומה גם שמניעת יחסי אישות בתקופת היריון – לא תמיד נובעת ממרידה, מדובר בתקופה שבה לעיתים פוחת החשק ליחסי אישות בסיבות הורמונליות ולעיתים גם מגבלות פיזיולוגיות ורפואיות מקשות עליהן. גם אם נניח שהיו מקרים בודדים של סירוב ליחסי אישות שלא מחמת אילוצים כאלה או אחרים, בתקופת ההיריון או סמוך לאחר הלידה, סירוב במקרים בודדים, וודאי ללא התראות, אינו 'מרידה'.

לא למותר להעיר כי התרשמותנו היא כי אפשר שכמו במקרים רבים 'האמת נמצאת באמצע: ייתכן כי במקרים מסוימים סירבה האישה ליחסי אישות בשל קשיים אובייקטיביים (בתקופת ההיריון או סמוך ללידה) או בשל פגיעה או ריב בין הצדדים, אלא שהאיש מצידו ראה בכך – אז או לאחר זמן –'מרידה', משום שהתקשה להבין לליבה של האישה ו'לראות אותה'.

ייתכן – והדברים נוגעים לכלל הסכסוך בין הצדדים ולא רק לעניין מניעת יחסי האישות עצמו – כי נושאת האישה באחריות לקרע בין הצדדים ולאירועים כאלה או אחרים שהאיש טען כי נהגה בהם שלא כראוי, בלשון המעטה. אולם התרשמותנו היא כי התנהלותו של האיש התאפיינה בחוסר רגישות ובחוסר הבנה לליבה של האישה. קשה לקבוע מה היא ה'סיבה' ומה הוא ה'מסובב' והדעת נותנת כי מדובר בתהליכים שבהם כל דבר גרר את חברו ואי אפשר להצביע על אחד הצדדים כנושא באחריות בלעדית להתדרדרות יחסיהם. בענייננו נראה כי אפשר שהאיש אכן ראה בהתנהלות האישה 'מרידה' אולם ראייתו זו נבעה מפרשנות שגויה ומחוסר הבנה למצוקתה או לקשייה באותה נקודת זמן.

כך בכל הנוגע לעיקר טענת המרידה.

ואשר להשלכותיה של המרידה, גם לו קבענו כי בכך מדובר:

האיש התבקש להבהיר מה הן המתנות שאת החזרתן הוא מבקש. מדבריו עלה כי מדובר במתנות שניתנו, לטענתו, מבני משפחתו ובתכשיטים שנתן הוא לאישה.

כפי שהובהר גם בדיון, באשר למתנות שנתנו בני המשפחה ולא האיש עצמו נחלקו מהר"י וייל (בתשובותיו סימן כ, הובאו דבריו בבית שמואל סימן עז ס"ק ט) והבית יעקב (לאבן העזר סימן עז סעיף ב), ובדור האחרון נחלקו בזה הגר"ש ישראלי והגרי"ש אלישיב (עיין משפטי שאול סימן יז). בית דיננו לא הכריע בעצמו במחלוקת זו (ובנידוננו, בשל הטעמים האחרים שבפסק דיננו זה, גם איננו זקוקים לדון ולהכריע), ודנים אנו בו דין המוציא מחברו עליו הראיה והאישה, המוחזקת במתנות, יכולה לומר 'קים לי' כדעת הבית יעקב וכהכרעת הגרי"ש אלישיב שמתנות אלה אינן חוזרות. (וזה מלבד שאף לסברה שחוזרות הן, יש לדון בסברת הבית יעקב שאם יחוזרו – לקרובים יוחזרו ולא לבעל עצמו, ולסברה זו אין הבעל יכול לתבוע את החזרתן, שיכולה האישה לומר לו "לאו בעל דברים דידי את".)

אשר למתנות התכשיטים שנתן האיש עצמו, לדבריו:

לא הובאה כל ראיה ממשית שאכן ניתנו מתנות כאלה ושאכן קיימות הן או היו קיימות בעת גירושי הצדדים.

האיש צירף צילומי תכשיטים והערכה של שוויים. אולם בצדק טוענת האישה כי לא הובאה כל ראיה כי מדובר בתכשיטים שאכן קנה האיש ונתנם לה.

לדבריה, נציין, מדובר בתכשיטים שאינם מוכרים לה כלל, והכחשתה את טענת האיש לגביהם היא 'טענת ברי'. גם בהקשר זה: 'המוציא מחברו עליו הראיה'.

סוף דבר:

אי אפשר לקבוע בענייננו עובדתית כי האישה 'מרדה' באיש; אף אם נניח כי כך היה אי אפשר לקבוע כי נתקיימו במרידתה התנאים ההלכתיים הנדרשים (התראות והמלכות או מצב שבו הללו אינן נדרשות) כדי לפסוק דין מורדת; אף לו היו הללו מתקיימים – אי אפשר לקבוע כי ניתנו במקרה זה מתנות שדינן, במקרה של 'מורדת' להיות מוחזרות לבעל; וכל זאת מלבד שאלת הסמכות.

לפיכך נדחית תביעתו של האיש. התיק ייסגר.

פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.

ניתן ביום ד' במרחשוון התשפ"ז (15.10.2026).

הרב דוד בר שלטון – אב"ד                   הרב אברהם דב זרביב                       הרב יחיאל חיים פריימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה