ב"ה

תיק 1435898/4

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר, הרב מאיר פרימן

המערער:         פלוני   (ע"י ב"כ עו"ד טו"ר יוסף פוסטבסקי)

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ טו"ר משה מיטלמן, וטו"ר מרדכי שיינין ועו"ד גלעד בניאל)

הנדון: גדרי מאיס עלי ודינא דמתיבתא וכן כשהמאיסות אינה מופנית כנגד הבעל

החלטה

הוגשו בפנינו שני ערעורים על פסקי הדין של ביה"ד האזורי.

האחד, פסק דין מיום כ"ו תמוז התשפ"ד (1/8/24) המחייב את המערער בתשלום מזונות המשיבה בסך 2500 ₪ לחודש כמזונות אשה.

השני, פסק הדין לחלוקת הרכוש מיום ט"ו אלול התשפ"ד (18/9/24) לפיו יש מקום למנות כונס נכסים לפירוק השיתוף בין הצדדים ולמנות אקטואר לחלוקת הזכויות הסוציאליות שלהם.

לאחר הדיון בקשנו מבית הדין האזורי להבהיר האם החלטותיו מתבססות גם על ההנחה שיש דררא דחיוב גט בנידון דידן.

בית הדין האזורי הבהיר כי:

בפסק הדין לגירושין שמיום ג' סיון התשפ"ד (9.6.24) הוכח ונרשם באריכות כי בית הדין משוכנע שאין סיכוי לשלום בית בין הצדדים. למרות זאת, בשלב זה לא ניתן חיוב גט כנגד הבעל, אף שיתכן ויש מקום לכך מדין "מאיס עלי" כפי שנצפה מהתנהלות הצדדים והעובדה שהאשה לא מסוגלת להיות כלל במחיצת הבעל וראו האמור בהרחבה בגוף פסק הדין לגירושין שמיום ג' סיון התשפ"ד (9.6.24), והבעל מחזיק את האשה לשווא בתוך הנישואין אף שלהתרשמות ביה"ד אין סיכוי לשלום בין הצדדים. כך שישנו "דררא דחיוב גט" בנידון דנן מדין מאיס עלי.  

הוסיף בית הדין ונימק כי למרות שטרם חייב בגט מכל מקום יש מקום לחיוב מזונות מעוכבת, וזה מחמת כך שהאישה אינה יכולה לינשא:

נפסקו מזונות מעוכבת מחמתו כנגד הבעל, שנראה מסברא שע"פ דין ניתן לחייבם אף ללא חיוב גט, שהרי לאור פסיקת בית הדין לגירושי הצדדים (בלשון כזו או אחרת), הוא גורם לאשה להיות מעוכבת מחמתו ללא יכולת להינשא לאחר שיפרנסנה.

בנוסף, אם מזונות מעוכבת הם ביסודם אכן חיוב מזונות (הנובע מהיות האישה אגידא בבעל, שאינה יכולה להינשא וממילא אינה יכולה להיות ניזונת מבעל אחר מחמתו של בעל זה), שנתחדש בו שהוא חל אף שאין היא חיה עם בעלה, זה לכאורה ייתכן מסברא גם בלי חיוב גט, כל עוד יש הצדקה לאי הסכמת האישה לחזור לשלו"ב.

והוסיף ונימק כי במצב הדברים הקיים בו אין סיכוי לשלום בית הרי שהגיע זמן פירוק השיתוף הממוני בין הצדדים.

באשר לפירוק השיתוף וחלוקת הזכויות הסוציאליות כבר עתה – נימקנו את החלטתנו במסגרת החלטת בית הדין שמיום ג' סיון התשפ"ד (9.6.24), כדלהלן: "השותפות בין הצדדים פגה. ישנה שותפות 'על הניר'; ואף ע"פ דין הצדדים עדין נשואים עד לסידור גט בפועל; אך אין כל שותפות מהותית בין הצדדים, כשכל אחד חי את חייו בנפרד כבר תקופה ארוכה (מסתבר שההלכה בהלכות שותפים מיוחסת למצב בו יש עדיין סיכוי לשלום, ועל דעת כן נכנסו הצדדים לשותפות הכלכלית ביניהם שלא תפורק בעת ההיא, ולא על דעת מצב בו כבר זמן רב אין כל סיכוי לשלום ביניהם). הצדדים פרודים כבר מעל שנה וחצי".

הוגשו תגובות מטעם הצדדים להחלטת בית הדין, ובדומה שהגיע הזמן ליתן הכרעה בערעור.

ובכן מדברי בית הדין האזורי עולה כי סבור הוא כי מדובר בטענת מאיס עלי, אלא שעדיין לא הגיע למסקנה כי יש כאן חיוב גט, וניתן להבין שני דרכים בדבריו.

הדרך הראשונה, שסבור כי מדובר אמנם בטענת מאיס עלי שאינה מבוררת, ואין בה כדי להגיע לחיוב גט, גם לסוברים כי ניתן לחייב בטענת מאיס עלי.

הדרך השנייה שאמנם מדובר באמתלא מבוררת, אולם נקט לדינא כשיטות שפוסקות שגם באופן זה לא ניתן לחייב בגט.

הנפקותא בין הבנות אלו נוגעת לחיוב מזונות מעוכבת, שאם אינו מבין שיש כאן טענה המאפשרת לחייב – אזי היה נראה שאין גם מקום לחיוב מזונות מעוכבת. אמנם אם מבין שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת, ויש בה כדי לחייב לשיטות הסוברות כן, אלא שלא רצה לחייב בגט, הרי שמכל מקום יכול להגיע למסקנה כי מחייב במזונות מעוכבת.

ועיין בשו"ת עזרת כהן לגראי"ה קוק בסימן נ"ו שכתב: 

אף על פי שאין אנו רשאין לצאת מגדרן של רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם, ורש"י ורשב"ם דס"ל כוותיה דכופין לגרש במאיס עלי, ודבריהם מובנים מאד היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האישה כנדון דידן, מכל מקום מפני חומר אשת איש אין אנו נוהגין לכוף לגרש. אבל מכל מקום, מאחר שמצד הדין חייב הוא להוציאה מתחת ידו, כסברת הרמב"ם שלא תהיינה בנות ישראל כשבויות, כיון שהיא אומרת מאיס עלי בטענות מבוררות, והוא מעכב אותה שלא תוכל להינשא לאחר שיפרנס ויזון אותה, ודאי דסברא אלימתא היא שצריכין לחייבו במזונות.

ועיין במאמרו של הגר"ח איזירר זצ"ל (שורת הדין ח"ב) שהסיק מכאן כי לדעת הגראי"ה קוק זצ"ל יש לחייב את הבעל לגרש, עקב טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת. אמנם יש שחלקו על הבנה זו בדבריו [עיין בפס"ד של בית הדין בטבריה (תיק 942965/1)]. ובכל מקרה, יש שנראה מדבריהם שלא פסקו לחייב. עיין בפד"ר ז' פסק דין המתחיל בעמוד 201 (הרבנים הגאונים ניסים, אלישיב, גולדשמיט, כולם זצ"ל שהביאו השיטות ולא הכריעו בדבר).

ולפי זה אפשר שזו הייתה דעתו של כבוד בית הדין קמא לסמוך על שיטת ה"עזרת כהן" בחיוב מזונות מעוכבת, אף שלא רצה לחייב בגט.

אמנם, אפשר לומר שבית הדין עדיין לא הגיע למסקנה שמדובר במאיס עלי מבורר. אמנם סבר כי למרות כן ניתן לחייב במזונות מעוכבת, וזה נראה יותר בדבריו, ואם כן מרחיב הוא יותר את דברי העזרת כהן שעל פניו דברים אלו אמורים של "היכי דאיתנהו טענות חשובות ומכריעות מצד האישה כנדון דידן".

ולכאורה הבנת העזרת כהן היא, כי במקום שיש טענת מאיס עלי המצטרפת לטענות חשובות ומכריעות, שמעיקר הדין היה מקום לפסוק בהכי כדעת הרמב"ם (עיין שו"ת הרא"ש כלל מ"ג סימן ח':" כ"ש לענין כפיית הגירושין דיש לחוש לערמה ולנתינת עיניה באחר, ואשר יבחר וירחיק הגירושין, הרי כתבתי לך בענין כפיית גט מורדת. אמנם בנדון זה ספר לי אחיה אמתלאות שנותנת למרידתה ואתה דיין בדבר הזה תחזור על הדבר אם יש ממש בדבריה". ועיין גם בשו"ת רשב"ש שהביא הבית יוסף בסימן ע"ז שכתב: "באישה שהיה ידוע שהוא מאיס עליה והשיאוה בעל כרחה שנראה שכולם יודו שכופין להוציא אלא שלא רצה לפסוק כן להלכה"). אלא שמצד חומר אשת איש איננו כופין, ומכל מקום בעניין מזונות מעוכבת יש בכך די כדי לחייב.

ועיין ב"גושפנקא דמלכא" הלכות אישות פרק י"ד:

נמצינו למדים, דלכל הדעות כולם, ראשונים ואחרונים, אית להו דאיכא חילוק בין אומר' מאיס עלי בלא טענה, לאומרת מאיס עלי בטענה ואמתלא מבוררת, דניכר שמאסה בו משום אותו דבר. ולא פליגי אלא לעניין כפיית הגט, והרמב"ם דקאמר דלא דיינינן כדינא דמתיבתא אלא כדיני הש"ס היינו במרדה או מאיס עלי בלא טענה, אבל בטענה יודה לדברי הר"ם, ועדיפא מניה, דאית ליה אפילו לענין כפית הגט ולא הודו לו. אבל לענין ממונא כולהו אית להו דחייב לשלם לה כתובתה מעכשיו, אפילו לא נתגרשה. ודלא כהט"ז שנדחק בדברי הר"ם. ולכך הוצרך לחלק בין קודם הגט לאחר הגט וכבר הב"ח והח"מ ז"ל תירצו קושי' בעניין אחר ולא ניחא להו בתי' הט"ז עיין בקיצור דיני מורדת בהשגותיו הח"מ על הב"ח.

וכן נראה נמי דחייב במזונותיה כמ"ש מדברי מהרימ"ט הנז"ל וכן משמע מדברי שו"ת עדות ביעקב הנז"ל ומדברי מהר"ם אלשיך הנזכר לעיל. וכן הסברה נותנת מאחר שהיא באה בטענה והיא מעוכבת מחמתו והוא חייב לגרש, אלא דאין כופין מחמת חומר עריות.

כפי הבנה זו פסק גם הגר"ש ישראלי (בפד"ר חלק י"ח עמוד 19 ):

אכן נ' שאין טענת הבית יעקב טענה, אלא במאיס עלי בלי אמתלא. משא"כ במקום אמתלא ברורה, שכנ"ל הדבר נוטה שיש כאן גם מקום לכופו על הגירושין, ורק מצד חומר דאשת איש חוששים לחומרא, בזה לגבי מזונות אין לפוטרו, כיון שמעוכבת להינשא מחמתו, וכמו במגורשת ואינה מגורשת, וכהנמקת המהרי"ט.

וכבר הורה בכה"ג מרן הגריא"ה הרצוג זצ"ל בכל מקום שיש אמתלא אלימתא לחייבו במזונות בספרו היכל יצחק (סי' ב' – ג' שצוטט בפס"ד הנידון). וחזינן מדבריו שגם הגרצ"פ פרנק זצ"ל שפקפק בענין מזונות מצד חשש גט מעושה (דבריו במאיס עלי שלא באמתלא מבוררת) ה"ז רק באופן שהאשה מרויחה כדי מזונותיה, באופן שהחיוב יהא רק מגדר כפיה על הגט, ובזה החשש הוא ברור. משא"כ בנידון שלנו, שהאשה שרויה בלא אמצעי מחיה, והחיוב במזונות הוא מעיקר הדין וכנ"ל, בזה אין חשש גט מעושה כמש"כ בתשו' הרשב"א הו"ד בב"י סי' קל"ד.

אמנם הגרי"ש אלישיב נראה שחלק שם וכתב בעמוד 24:

ו. בענין טענת מאיס עלי לאלה הסוברים שאין כופין, אם עכ"פ מחייבין אותו לגרש. כבר הזכרנו בזה במקום אחר, ונסתפק כאן לציין מ"ש השטמ"ק כתובות דף ס"ד:

"וכתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפי' בשוטים, אבל בי"ד מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה, ואם לא יגרשנה האי מאי דאמרינן האי מאן דעבר אדרבנן מצוה למקרי' עבריינא. ור"ת ז"ל הי' אומר שאפי' זה לא נאמר לו, אלא שאם יבא לימלך אם יגרשנה בלא כתובה ב"ד נותנין לו עצה שיגרשנה לאלתר".

היינו שלדעת ר"ת אין שום חיוב על הבעל לגרש את אשתו בטוענת מאיס עלי.

ובמאירי שם:

 "ולדעתנו אין כופין אלא שאם אינו רוצה לגרשה כתובתה קיימת, ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה… ואף לשיטת גדולי המחברים (הרמב"ם) פירשו רבותי בדבריהם, דווקא כשטוענת כך מן הדין, ר"ל שאף אנו מכירין בו שהוא ראוי לימאס מחמת רוב פחיתותו והפסד עניניו אם במדות אם בשאר דברים מכוערים והדברים מוכיחים שלא בסיבת נתינת עין באחר הוא… ומ"מ עיקר הדברים כדעת הראשון…".

משמע נמי דאין אפילו חיוב עליו לגרש "ועומד לו הוא בעצמו והיא בעצמה".

ולפי"ז לא שייך כאן מ"ש המהרי"ט לחייב במזונות בבעל שהוא חולי נכפה מטעם שהיא מעוכבת לינשא, שזה דוקא כשמצד הדין חייב הבעל לגרש את אשתו.

ולפי זה יוצא כי נחלקו הדעות האם ניתן לחייב מזונות במקום מאיס עלי, ואף מי שמחייב מגביל זאת למקום של אמתלא ברורה/טענות חשובות ומכריעות.

ולפי זה במקרה שלפנינו, שלא ברור מדברי בית הדין האם פסק שיש כאן טענת מאיס עלי ברורה, הרחיב את הגדר יתר על המידה, שבאופן זה לא ניתן לחייב מזונות מדין מעוכבת.

ועיין שם באותו פסק דין (בדבריו של הגר"ח עבודי זצ"ל) שבמקום שאין האישה רוצה להשלים עם בעלה לא ניתן לחייבו במזונות. וכן כתב הגר"ע יוסף זצ"ל ביביע אומר חלק ה' סימן י"ד, והביא את דבריו של ה"זכור לאברהם", שבמקום שאין האישה מוכנה לחזור לשלום בית איבדה מזונותיה אף אם יצאה מסיבה מוצדקת.

ואם כן, הרי שכל מה שיש לחייב מזונות הוא מדין מעוכבת, וגם מי שחייב מגביל זאת למקום של אמתלא מבוררת וטענות חשובות, וכפי שהוזכר.

דמי שימוש

אמנם מה שיש לדון במקרה זה הוא חיוב מטעם השימוש בדירת המגורים, וכפי שכבר רמזנו בדיון.

ביה"ד: אז אולי נקרא למזונות דמי שימוש עבור השימוש בחלק שלה בדירה.

ונציין, כי האישה ביקשה דמי שימוש כבר בדיון ביום כ"ג ניסן התשפ"ד (1.5.24).

ובכן האישה כאן למעשה אומרת מאיס עלי (וכאמור לא ברור בדברי בית הדין האזורי האם מדובר בטענה מבוררת) ודין הדירה ודאי כנכסי מלוג, שהדין לרוב פוסקים שאין צריך אפילו תפיסה (כמבואר סימן ע”ז בח"מ אות ח' ובב"ש אות י”א, ובהגהות הגר"א שם אות ט'). ואף לפי מי שסובר שצריך תפיסה הרי הדין בקרקע שנחשב כתפוס בידה (כמבואר ברמ"א סעיף ג' ובב"ש אות כ"ו, וכן הוא בקיצור דינים לב"ח ולב"ש).

דברים אלו אמורים לדינא דגמ' במאיס עלי. אמנם, שאם משום דינא דגמ' הרי נחלקו הפוסקים האם יש בטוענת מאיס עלי דין הפסד כתובה בתוך שנים עשר חודש, ולשיטת הסוברים שלא איבדה כתובה עד שיעברו שנים עשר חודש הרי שגם לא איבד פירות, ובאופן זה אינה יכולה לתפוס הקרקע שהרי יש לו זכות אכילת פירות, וכך מבואר בבית יעקב. ועוד הוסיף שם שכל זה בטוען האיש שרוצה להפסידה כתובה, אולם בטוען שמוכן לקבל ואינו רוצה להפסיד כתובה הרי שלא כלה האישות ושוב אינה יכולה לתפוס.

 אמנם לדינא דמתיבתא נחשב שכלה האישות מיד כמבואר בבית יעקב שם, ושם נחלקו הפוסקים האם צריך לטענה "מבוררת ונכרת לבית דין שהוא אמת" (ב"ש), או שמועיל אפילו טוענת ואינה מבררת (ב"ח). ומכל מקום גם מי שסובר שצריך טענה מבוררת, אם תתפוס בטענה שאינה מבוררת מועיל כמבואר בקיצור דינים לבית שמואל בסופו, ומבואר שם שנכסי מלוג מוציאין ממנו אפילו הוא תפוס, וכל שכן בקרקע שנחשבת תפוסה ושוב אין צורך בנכסי מלוג לטענה מבוררת גם לדברי הב"ש, ובר מהכי הרי שלדעת הב"ח והחוט משולש כל טענה שטוענת שיש למאוס מחמת כן למרות שלא הוכיחה כן, הדין הוא שנחשב טענה מבוררת לדינא דמתיבתא.

ואף שדעת הב"ש לפסוק כט"ז שגם בדינא דמתיבתא אין מוציאין ממנו עד הגט, מכל מקום יכולה לתפוס. וכאן שמדובר בקרקע של נכסי מלוג ודאי נחשב בחזקתה, ובכלל שפשטות דברי הט"ז נאמרו בנכסי צאן ברזל ומדין שאינה גובה כתובה, ולא נאמרו לגבי נכסי מלוג.

ועיין שורת הדין כרך ב' עמוד קצ"ז שכתב:

לסיכום להלכה לפי מה שנתבאר רוב גדולי האחרונים פליגי על דעת הט"ז, ה"ה השבו"י ח"א סי' ק"ח וכ"כ במקור ברוך סי' י"ז, וכן שיטת הבית מאיר סי' ע"ז, וכן דעת חוט המשולש סי' ב', ואף החזו"א סי' ס"ט ס"ק ט' ס"ל כן דמוציאין מהבעל נצ"ב וכן נכסי מלוג אף קודם הגט, דלא כהט"ז הנ"ל.

ועיין גם שו"ת אמרי אש אבן העזר הערות על שו"ע אבן העזר:

עיין שבות יעקב ח"א סימן ק"ח דפליג על הט"ז, ומביא ראיות דגם קודם הגט מוציאין ממנו נדוניתה. ואף כי נראה מדבריו שלא ראה דברי הט"ז בחיבורו, מכל מקום המעיין בדברי הט"ז יראה דהמהרש"ל בתשובה (סי' ס"ט) והרמ"א (דרכי משה אות י"ד) והחלקת מחוקק (ס"ק כ"ה) פליגי עליו, דהרי הוא כתב כן ליישב דברי המרדכי (כתובות פ"ה רמז קפ"ו) והם כולם כתבו דרכים אחרים לישב. וגם גוף הדבר תמוה, שאם מטעם לא ניתן לגבות קודם הגט באנו לומר דאין צריך ליתן קודם הגט, אם כן אמאי מועיל תפיסה, אלא על כרחך תקנת דינא דמתיבתא ליתן לה מה שהכניסה.

והנה בשורת הדין הנ"ל כתב שדברים אלו אמורים במאיס עלי מבורר, אמנם אם אינו מבורר אין לפרק את השיתוף:

ואולם לענין טענה שאינה מבוררת, אם תבוא האשה לבי"ד ותבקש שביה"ד יפסוק על הבעל לתת לאשה חלקה מטעם זה שהיא מואסת בו, ולדבריה יש לה טענה מבוררת, שיכולה לקבל חלקה ולתפוס כפי הדין, בזה נראה שאין לבי"ד עצמו לפסוק פירוק שותפות, ומשום דלטענת הבעל כיון שטענתה אינה מבוררת יש לה דין בעינא ומצערנא, ושם כל זמן שלא הוכרזה מורדת יש לו פירות נכסי מלוג, וממילא אין בידינו להפקיע זכותו עי"ז שנפסוק לפרק את הרכוש ולהפסידו מפירות, ועוד כיון שכדי שהאשה תקבל חלקה עלינו לכוף את הבעל למכור את הבית, מספק אין בי"ד יכול לכופו על כך, כיון שלדבריו יש לו פירות נכסי מלוג, כמ"ש הבית יעקב.

אלא שדברים אלו שכתב מסברא אינם מוכרחים, שמאחר ופסק ההלכה לגבי טענה שאינה מבוררת הוא שמוציאים מידו נכסי מלוג וכפי שפסק הבית שמואל, ועל כרחך שאין באפשרותו לתפוס פירות כדי לעכב דין זה, וכך כתב שם הב"ש (דין מורדת בקצרה אות ג'):

אם אינה יכולה לברר דבריה על פי עדים אז הוי טענה שאינה ברורה, דהיינו אם אין נראה רמאו' אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה, ונכסי מלוג נותנים לה אפילו אם תפס הוא, ונצ"ב אם תפסה היא זכתה … ואם מתה פטור מקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב, ונצ"ב אין לה אם לא תפסה מיהו אם תפסה כבר חייב בקבורה.

ואין לומר שהבית שמואל אזיל לשיטת הט"ז וכוונתו לאחר הגט, שהרי לאחר הגט אין מקום לדון על הקבורה, ואף אם תפסה אינו יורשה.

ולפי האמור יש לדחות את טענת הערעור השנייה לגבי פירוק השיתוף שלטענת המערער, אין מקום לפרק את השיתוף לכל הפחות עד לחיוב בגט. ואמנם טענתו מתייחסת בעיקר להלכות שותפים ולפי שיטת הראשונים שלא ניתן לטעון טענת גוד או אגוד בשותפים, ומבואר שם ברא"ש שאף לשיטת ר"י הלוי אם התחדש מצב בשותפות כגון ששניהם צריכים לגור שם יכולים לחלק בגוד או אגוד ועיין בכסף הקדשים שפסק כן. ובעיקר העניין נראה פשוט שזוג שקונה דירה נחשב כתנאי מפורש לפרק אם יצטרכו לכך בתביעת גירושין, ומכאן שאין דווקא צורך בתביעת גירושין ואף לא לחיוב גט, שכן כאמור במקום מאיס עלי יכולה היא להוציא קרקעות, ומה לנו לומר כי כוונת השותפות הייתה מעבר לכך עד לחיוב גט או הגירושין בפועל.

ועיין גם תיק 1-22-9918 מבית הדין מירושלים שהאריכו בעניין זה. ואף שבאותו מקרה עליו דברו מדובר היה באמתלא מבוררת, מכל מקום נראה שאין לחלק בעניין זה מאחר ונחשבת תפוסה הן מחמת היותם של הנכסים נכסי מלוג והן מחמת היותם קרקע וכפי שכתבנו.

אמנם מה שיש לברר הוא לגבי דין הפירות האם צריך לשלם לה על מה שכבר אכל או לא.

והנה לשיטת הב"ח והחוט המשולש שאף ללא בירור טענות יש לה דינא דמתיבתא הרי שפשוט שאף אין לאיש אכילת פירות. אמנם לשיטת הסוברים שבעי טענה מבוררת, הרי שאם טוענת טענה שאינה מבוררת נחשב הדבר לספק. וכתב בקיצור הדינים לבית שמואל:

והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד מאיס לה ויש לה דינא דמתיבתא.

(והיה מקום להעיר שהנה בקרקע קיימא לן שקרקע בחזקת בעליה עומדת, והוא הדין לגבי פירות הקרקע, כמבואר בגמ' ב"מ ק"י לגבי שטר שכתוב בו שנין סתמא ומלווה אומר שלוש ולווה אומר שניים שאין מוציאין מהמלווה משום אטרוחי בי דינא, ובאם שכבר לא ניתן לברר אז מוציאין הפירות ממנו כמבואר בשו"ע חו"מ שי"ז סעיף ג' בשם יש אומרים.

ולפי זה לכאורה אף אם נאמר כי יש ספק האם נחשבת מורדת בדינא דמתיבתא מכל מקום מאחר והקרקע נחשב תפוס בידה אם כן הוא הדין לפירות, ומדוע תועיל תפיסתו. ובסברא זו יש להוסיף על האמור קודם שאין לו אפשרות למנוע את לקיחת הקרקע על ידה בטענה שספק יש לו דין פירות, ודיינו אם נאמר שאם תפס את הפירות ממש יוכל להחזיק בהם).

ולפי זה חזרנו לדינא דמתיבתא שאם ננקוט שיש לה דינא דמתיבתא, אם על ידי כך שהוא אמתלא מבוררת ונכרת לבית דין שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו (כפי שכתב בית שמואל בס"ק כ"ז וזה בפשטות לא נאמר על ידי בית הדין כאמור קודם), או משום שננקוט להלכה כשיטת הב"ח והחוט המשולש שאף בטוענת ואינו מבורר יש דינא דמתיבתא, אזי ניתן לחייב את האיש בתשלום דמי שימוש. אמנם אם ננקוט שיש כאן רק טענה שאינה מבוררת וזה רק ספק דינא דמתיבתא, אזי תלוי הדבר בתפיסה וודאי שלא ניתן לחייב את האיש לשעבר, אמנם בנוגע לעתיד ודאי שיוכל בית הדין לחייב או לפסוק על שימוש לחצאין או על השכרת המקום, וכפי המבואר בחו"מ סימן קעא.

על פי האמור פוסקים כדלקמן:

1. הערעור בעניין חיוב מזונות מעוכבת מתקבל בשלב זה, בו לא קבע בית הדין בצורה מפורשת כי יש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת.
2. הערעור בעניין חלוקת הדירה נדחה.
3. אין חיוב הוצאות.

הרב אברהם שינדלר – דיין

אני מצטרף למסקנת הרה"ג אברהם שינדלר שליט"א לדחיית הערעור בעניין חלוקת הדירה ומסכים לכך שאין חיוב בהוצאות.

אמנם ביחס לחיוב הבעל במזונות מעוכבת, לדעתי גם כאן יש לדחות את הערעור, זאת לאור האמור בהבהרת בית הדין האזורי וכפי שיתבאר.

בהתאם להוראת בית הדין הגדול, הבהיר בית הדין האזורי את עמדתו בהחלטה נוספת שניתנה ביום ט"ו בטבת התשפ"ה (15/01/2025), בה נכתב:

"כך שישנו "דררא דחיוב גט" בנידון דנן מדין מאיס עלי."  

מהבהרת בית הדין האזורי נראה כי בנידון דנן נמצאה אמתלא מבוררת למאיסות האשה, היוצרת דררא של חיוב בגט ומצדיקה פסיקת חיוב במזונות מעוכבת. אכן בית הדין האזורי הרחיב את היריעה בנימוקיו לחיוב מזונות מעוכבת גם למקום בו לא נמצאה אמתלה מבוררת, הדבר צריך עדיין תלמוד, אך אין צורך להכריע בדבר עתה, היות וכאמור בנידון דנן מצא בית הדין האזורי אמתלה מבוררת למאיסות.

בית הדין הגדול לא אמור להתערב בקביעת העובדות שהתבררו בבית הדין האזורי, בהעדר טעות הנראית לעין, כאמור בתקנה קל"ה לתקנות הדיון. קביעת המאיסות הינה דבר הנתון אל הלב, וללב מבין המשפט הנידון בערכאה קמייתא שם מתבררות העובדות לאשורן. בית הדין הגדול לא יתערב בקביעת בית הדין האזורי על דרגת המאיסות. ראה על כך בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג' עמוד 202, בפסק דין של הרה"ג יצחק נסים זצ"ל הראשון לציון , הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל והרה"ג בצלאל ז'ולטי זצ"ל, בו נכתב:

"והנה בקביעה כגון זו אם יש בדברי האשה משום אמתלא מבוררה או לא, כתב הרמ"א שם באה"ע סי' ע"ז סי' ג': והבי"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם, והואיל ובפני בית הדין האזורי היו כל העדויות והבירורים ולפי ראות עיניהם אין בדברי האשה משום אמתלא מבוררת; אין אנו רואים שבמקרה זה יש לנו להתערב בשקול דעתו של כבוד ביה"ד האזורי …".

הרי שקביעת המאיסות נתונה לבית הדין האזורי ובית הדין הגדול לא יתערב בדבר. לאחר שקבע בית הדין האזורי שיש צד של חיוב גט מדין מאיס עלי, נכונה פסיקת חיוב הבעל במזונות האשה מדין מזונות מעוכבת.

על כן לדעתי דין הערעור, על כל חלקיו להידחות. אמנם ללא פסיקת הוצאות.

הרב מאיר פרימן – דיין

ראיתי מש"כ עמיתי לעניין שני הערעורים שבפנינו.

אין ספק שבערעור לגבי חלוקת הדירה, יש לדחות את ערעור הבעל.

שותפות בני זוג אינה שותפות שנקבעה על פי הסכם, אלא בנויה על ההנחה הנמצאת גם בבסיסו של חוק יחסי ממון. שבני זוג החיים ביחד ומקיימים משק בית משותף, רוצים גם בשותפות כלכלית, ולכן כל עוד לא התגרשו, ובוודאי אם מתקיימת שותפות כלכלית, לא הגיע זמן פירוק השותפות. אכן משנפרדו הצדדים, וגרים בבתים נפרדים, אין ביניהם שותפות כלכלית, זהו זמן פירוק השותפות, וכל השותפות הבנויה על האומדנא של הרצון המשותף, רצון זה מכיל בתוכו את הכוונה לגמר השותפות, כשנגמרים חיי השותפות בפועל. ומשהגיע זמן פירוק השותפות, כל שותף יכול לדרוש ולכפות את רעהו לפירוק בפועל.

כאמור השותפות לא בנויה על עצם הנישואין, שהרי נישואין לא הופכים את הצדדים לשותפים כלכליים על פי ההלכה (שהרי כל מה שאדם צובר הוא שלו, אין לאשה זכויות במה שצבר הבעל, ולבעל יש זכויות במעשה ידי האשה או בפירות נכסיה רק לפי הכללים ההלכתיים. אך ברור שאין לו בעלות על נכסיה). משכך לא הגירושין גומרים את השותפות. השותפות נובעת מהרעיון הכתוב בשטר התנאים 'וישלטו בנכסיהם שוה בשוה', זהו הרצון של שני הצדדים כשהחיים על מי מנוחות, אף אם מערכת היחסים ביניהם לא מושלמת. אכן משהגיע המצב שאחד הצדדים אינו רוצה את חברו עוזב את הבית וכל אחד מכלכל את עצמו בנפרד (וכגירושין בבני נח שכשאחד רוצה פורש מרעהו, ונגמרו הנישואין), בכה"ג מעולם לא התכוונו להיות שותפים. וזאת מלבד מה שנפסק בסימן קנ"ד שכשיש חיוב גירושין אף אם לא כופין, לעניין תשלום הכתובה, מגיע זמן הפרעון, דלא הגירושין הם הסיבה לחיוב התשלום, אלא החובה להתגרש, היא זו שקובעת את מועד החיוב (עיין במפרשי השו"ע שם). וק"ו לעניין שותפות הבנויה על אומדנא, שהאומדנא היא רק כל עוד אין חיוב להתגרש שאז כבר פקע הרצון, בשל המצב ביניהם. ובמקרה שכזה האומדנא של השותפות לכתחילה לא הייתה אלא כל זמן שיש בפועל חיי נישואין בין הצדדים, או עכ"פ שותפות כלכלית. אך כשלמעשה אין חיי נישואין בין הצדדים, וכל העיכוב הוא מחמת רצונו של הבעל להחזיק באשה כשבויית חרב, ואגב כך רוצה להפיק רווחים כלכליים (ואכן לעניין זה הדבר בידו. כל עוד ביה"ד לא כפהו) הרי הוא בפועל מחזיקה כשבויית חרב, אך אין זה מעלה או מוריד לעניין שותפות, כיוון שאנן סהדי שאין שותפות. משכך, דינא הוא שאחד השותפים יכול לומר גוד או איגוד. אין בעובדה שהאשה נאלצה לעזוב את הדירה, מפני שלא יכלה יותר לשאת את המגורים המשותפים. בכדי למנוע פירוק השיתוף. במקרה שכזה, על פניו זכותה לדרוש לגור בדירה משך הזמן שהבעל תפס את הדירה בפועל, ויש סברא גדולה שעליו לשלם דמי שימוש, אלא שאין זה עניינו של פסק דין זה.

לאור האמור בעניין זה יש לדחות את הערעור, ולדעתי מכיוון שטענות הבעל אין להן בסיס יש לחייבו אף בהוצאות.

לגבי הערעור השני שבו קבע ביה"ד שמכיוון ששלום בית לא יכון, האשה לא תחזור לאיש,  היא מעוכבת מחמתו, ולכן יש לחייבו במזונות עד שיגרש.

בית דיננו פנה לביה"ד האזורי שיבהיר מה הייתה כוונתו שבעתיד יהיה מקום לחייב, מדוע בעתיד ולא עתה. יש לציין שביה"ד קמא האריך בפסק דינו וגם "בהבהרתו", על חוסר התוחלת בנישואין, ואף כתב: "בשלב זה לא ניתן חיוב גט כנגד הבעל, אף שיתכן ויש מקום לכך מדין "מאיס עלי" כפי שנצפה מהתנהלות הצדדים והעובדה שהאשה לא מסוגלת להיות כלל במחיצת הבעל וראו האמור בהרחבה בגוף פסק הדין לגירושין שמיום 9.6.24"

לא ברור לנו מדוע ביה"ד קמא הולך סחור סחור ולא אומר במפורש, את מה שעולה מתוך החומר שבתיק. הרי ביה"ד אומר במפורש שהאשה לא מסוגלת להיות במחיצת האיש, ואין לך מאיס עלי גדול מזה. נוסיף ונאמר, אף אנו ראינו בדיון את המאיסות שהאשה מואסת באיש ומתחלחלת ממנו. ואף אם אין אנו מבינים מה כיוון ביה"ד ומה היה נימוקו, למרות ההבהרה, ואף שידידי הגר"א שינדלר פלפל בהבנת דבריהם, אין אנו נזקקים לכך, שמכיוון שביה"ד קבע שהבעל חייב במזונות מעוכבת אף שעל פי דרכו אין אנו מבינים טעמו. אין אנחנו יכולים להעלים עינינו ממה שזועק החומר שבתיק, האשה העלתה טענות רבות וקשות כנגד האיש ואין כאן מקום לפורטם, ויכול להיות שכל אחת מהן, בפני עצמה לא מהווה עילה למיאוס. אך הטענות בכללותם ובהצטרפם מהוות אמתלא מבוררת למיאוס.

 האשה אכן לא טענה על אלימות פיזית, אך ודאי שהייתה אלימות כלכלית ואלימות נפשית (כגון שתיקה), שבהרבה פעמים חמורות מאלימות פיזית, עצם העובדה שהאשה נאלצת לקחת כדורים כדי לשרוד, העובדה שהילדים היו זקוקים לטיפול רגשי, מעידה מה קרה בבית. אכן במשך השנים היו מתווכי שלום רבים, דבר שמוכיח גם הוא, שמערכת היחסים בין הצדדים  הייתה רעועה תמיד. טענות האשה שהבעל מקליט אותה, לרבות בעת שינתה, שעליהם הודה הבעל. מורות על אלימות נפשית, טענות האשה על אונס, כולל בעת נידתה, טענות שלמעשה מוכחשות רק בחצי פה ע"י הבעל מהוות עילה למיאוס. אין ספק שאשה חרדית שגדלה על הכלל של "איזו היא אשה טובה העושה רצון בעלה", תתקשה מאוד לטעון בפניו טענות כאלה ואם היא הגיעה למצב שטוענת, קיי"ל אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה.

אשה תמנע להעלות טענות שכאלו בפני מתווכי שלום, ובפרט שכנים או אנשים שיש להם קשר למשפחה. אין אנחנו יכולים לצלול לעמקי הדברים, אך ברור שהדברים לא מומצאים. ואין בעובדה שהאשה לא העלתה טענות אלו בפני המתווכים, כל עוד חשבה שיכול להיות סיכוי לנישואין, שהרי עם אנשים אלו היא עתידה להיפגש  בתדירות ואיך תוכל להביט בפניהם. אכן הבעל מצא את האשמה במטפלת הרגשית. אנו מודים שיכול להיות שהיא "האשמה", מפני שכנראה היא זו שעזרה לאשה לראות היכן היא נמצאת בעולם, לעמוד על זכויותיה ולא להדחיק מה שהדחיקה במשך שנים. אך לא המטפלת היא שגרמה לפרוד אלא מערכת היחסים שבין הצדדים, שאין ספק שלא הייתה פשוטה.

כמו כן אין זה רגיל שאשה מהציבור החרדי תעשה מעשה, תעזוב את הבית ותדרוש גירושין, כשידוע שהדבר יפגע בילדיה, ובסיכויי נישואיהם. לפיכך במקרים שכאלו, המציאות מוכיחה שעכ"פ יש רגלים לדבר. אלא שהאשה נצרכת למטפל שיחזק את כוחותיה לדרוש מה שמגיע לה. הדבר ידוע לי ממקרים לא מועטים של בעלים שמתעללים בנשותיהם, והאשה שנוהגת עם בעלה כדברי הרמב"ם בה' אישות שתראה בו כמלך, לא מסוגלת להתמודד ולהציל עצמה, וממשיכה להתענות תחת יד בעלה, נוסיף ונאמר ברוב המקרים גם מטפלים לא יועילו. אך אין בעובדה שאשה שותקת במשך שנים רבות כדי להוכיח שהדברים בדויים. עצם העובדה שאשה זו נדדה מקינה, מצב הפירוד פוגע בה, יש לפחות הודאה במקצת בחלק גדול מן הדברים מצד הבעל. והבעל עצמו הסכים להתגרש אם האשה תיענה לדרישות הממוניות הדרקוניות שהציג, מורה על אופיו של הבעל.

בין כך ובין כך קביעת בי"ד קמא שהאשה לא מסוגלת להיות במחיצת האיש, אמירתו שיש מקום לדררא של חיוב גט מדין מאיס עלי, התרשמותנו מהחומר שבתיק ומהצדדים מורה שאכן הבעל מאוס על האשה, טענותיה הם אמתלא מבוררת ולכן יש לחייבו לגרש, וכל עוד אינו מגרש הוא חייב במזונות מעוכבת מחמתו. אסור לביה"ד לחבוק ידיו ולומר לאשה שובי אל בעליך והתעני תחת ידו. והנה כבר הארכתי בפסקי דין רבים בגדרי מאיס עלי, ואין כאן מקום לחזור על הדברים אעתיק כאן חלק ממש"כ בתיק 1326723/4: ‏‏ 

"בין כך ובין כך שני הצדדים תיארו את מערכת היחסים ביניהם כמערכת יחסים עכורה שהצריכה ייעוץ נישואין אצל יועצים רבים לאורך כל חיי נישואיהם. אין ספק שמערכת יחסים שכזו במשך שנים יכולה להביא לידי מיאוס. האישה העלתה לפני ערכאה קמא וגם לפנינו טענות על התנהלויות הבעל (לא מתרחץ, ישן בסלון וכו'), ואף שכל התנהלות שכזו בפני עצמה ניתנת למחילה צבר הדברים מביא בסופו של דבר לידי מיאוס. 

בתוך דברי הצדדים שלפנינו יש מחלוקת גם על העובדות […]

עם זאת חובתנו לבאר בנוגע למה שנקט בא כוח הבעל כדבר פשוט שאם התקיימו חיי אישות בין הצדדים אפילו פעם אחת אין זה בכלל 'מאיס עלי', שהדבר מוכיח לכאורה שהבעל אינו מאוס עליה, שלדעתנו ברור שתפיסה זו אינה מוחלטת. וכבר בואר הדבר באריכות בדברינו בפסק הדין בתיק 1255000/8, שם ביארנו מהו גדרו של 'מאיס עלי' […] ומה יהיה הדין באומרת ששונאת את בעלה ואינה רוצה להיות אשתו מחמת מעשיו הרעים, בין מעשים הרעים אליה: שנוהג בה באלימות – בין פיזית, בין נפשית ובין כלכלית, ובין מעשים שעושה לעלמא: גנב, רוצח, מעשן סמים, משתכר, ובשל כך שונאתו ואינה רוצה בו, ואפילו שאינו מאוס עליה באופן שאינה מסוגלת להיבעל לו – אין היא מוכנה לחיות עם בעל שכזה. 

ונזכיר כאן מקצת הדברים. הרמב"ם (הלכות אישות פרק י"ד הלכה ט"ו) כתב לגבי מורד:

 "המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל שש ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב […] מפני שאין בו מעשה."

 הרי שלעומת מה שכתב לגבי מורדת שיש שני סוגים של מורדת, מורדת ב"מאיס עלי" ומורדת ד"בעינא ליה ומצ:ערנא ליה", במורד הזכיר הרמב"ם סוג שלישי, דלא נקט "מאוסה עלי" ולא "בעינא לה ומצערנא לה", אלא נקט שאומר "שנאתיה" ולכן אינו מוכן לבוא עליה. וקצת משמע שלא מפני שמאוסה עליו ואינו מסוגל לבעול, אלא שמסוגל לבעול, אך אינו רוצה מחמת השנאה. והנה לשון הרמב"ם בביאור פשט לשון הגמרא היא:

 "אם אמרה 'מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי' כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה". 

ומשמעות הדברים שזוהי הרגשתה, שהבעל מגעיל אותה ולכן אינה יכולה להיבעל לו – אף שלא נותנת טעם המובן לנו, ואף ללא הסבר כלל, אלא שזו הרגשתה, וכמו שכתב הרשב"א (בשו"ת, חלק א סימן תקעג):

ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר "מאיס עלי" אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם, ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו – אינו זה, שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב, וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסרי טעם בעיניהם […] והא דאמימר לא קאמר אלא דלא כפינן לה […] מפני שאנו חושבין אותה כאנוסה. 

וכן כתב בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן קלח):  

"שאלה: האומרת "מאיס עלי", אם יש רשות ביד האשה לומר בלתי טענות ומום אין בו, ואם כופין אותה על מזונותיה, ואם הבעל חייב לגרשה וליתן לה כתובה וכל מה שהביאה בנדונייתה.

תשובה: האומרת "מאיס עלי" אינה צריכה לתת טעם ואמתלא לדבריה מפני מה הוא מאוס בעיניה, לפי שכשם שהדעות במאכל כך הדעות באנשים ונשים. וזו שאומרת שהוא מאוס בעיניה ואינה רוצה בו ובכתובתו – שומעין לה להתנהג עמה כפי הדין שנאמר עליה בגמרא בנדון האומרת "מאיס עלי".

וכעין זה כתב תוספות רי"ד (כתובות דף ס"ד, ע"א):

היכי דמי מורדת שכופין אותה על הפסד כתובתה, לרבנן כדאית להו ולרבותינו כדאית להו? דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה", שאין בעלה מאוס בעיניה, בין תובעת גירושין בין אינה תובעת גירושין – הואיל ואין בעלה מאיס בעיניה ודאי כופין אותה על ידי הפסד כתובתה כדי שתתפייס עם בעלה. אבל אמרה "מאיס עלי", שבעלה מאיס בעיניה – לא כייפינן לה על ידי הפסד כתובתה אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה. ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו, ואין שום דרך כאן לכפויה כי אם לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשוק בו. ואדרבה אם היינו יודעים בוודאי שטעמה אמת, שהוא מאוס בעיניה, ולא נתנה עיניה באחר, היינו כופין הבעל להוציא כי הך דתנן לקמן בפרק המדיר "ואלו שכופין אותן להוציא", מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו. אלא משום דהכא אנו מסופקים בטענתה, שכיוון שאין אנו רואים בבעלה באותן המומים יש לומר שמא עיניה נתנה באחר [ומשום זה היא] אומרת כך, לפיכך אין כופין הבעל להוציא, אבל מכל מקום גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה, דשמא טענתה אמת, דלב יודע מרת נפשו, אלא מפתין אותה שמא תחשוק בו. ואם רואין שאינה מתרצה בדבר – אין בית דין נזקקים לכופה, דשמא אנוסה היא ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה, ואי משום עיגון הבעל – יכול לישא אשה אחרת עד שלא יפטור לזו, ויוציא זו ויתן לה כתובתה, שאין בית דין יכולין לקונסה בכתובתה מאחר שהיא טוענת טענת אונס. וזה הפתרון הוא נכון שאין לזוז ממנו. ולפי זה הפתרון היכא שאומרת "מאיס עלי" לא הוי מורדת, ואם כן כשבא לגרשה נותן לה כתובה ותוספת, שהרי התוספת כותב אדם לאשתו בעבור חיבת ביאה, וכבר בא עליה. ואימתי אין לה תוספת? כשמגרשה משום מורדת, שכך היא תקנות הגאונים, שתוספת אין לה אבל כתובה יש לה. אבל עכשיו, שמגרשה משום טענה ולא הוי מורדת, אפילו תוספת יש לה שהרי אינו מגרשה כתקנות הגאונים, שנאמר: כתובה יש לה, תוספת אין לה." 

חזינן מדבריו דהך דינא ששנינו בכתובות (עז, א) שכופין הוא מטעמא ד'מאיס עלי', שבאנשים אלו ברור לנו שהוא מאוס עליה ואינה יכולה להיבעל לו, ואין כופין אותה, וכופין אותו, ואף אינה מפסידה כתובה. ודון מינה למקרים אחרים שברור שהוא מאוס עליה, ואך מכיוון שהדבר אינו ברור לנו אם טענתה אמת או נתנה עיניה באחר, שהרי דין מאיס עלי הוא אף במי שלכאורה אין בו מום וכדברי הרשב"א, לכן לא עבדינן מעשה. וטעמא דמילתא מפני שב'מאיס עלי' אין היא 'מורדת' אלא אנוסה בדבר.

והעתקתי דבריו שהן קילורין לעיניים ויש לפלפל בהם ואין הזמן נותן. הדברים אמורים בהסבר דעת הרמב"ם, אך לא מצינו פירוש זה בהגדרת 'מאיס עלי' אצל שאר הראשונים. ומשמע מדבריהם דהיינו שנהיה בעלה מאוס עליה מחמת התנהגותו ואומרת שלא תרצה בו לעולם – עיין בחידושי הרמב"ן (כתובות שם): 

"והני מילי דאמרה "בעינא ליה ומצערנא ליה", כלומר: בעינא ליה ורוצה אני לשמש עמו, ומצערנא ליה השתא שלא אשמש עמו כל זמן שהוא רוצה, שאני רוצה לצערו. אבל אמרה "מאיס עלי, איני רוצה לעמוד עמו לעולם" לא כייפינן לה אלא אבדה כתובתה לאלתר.

 ועיין עוד בחידושי הריטב"א (שם):

ורבינו ז"ל פירש היכי דמיא מורדת דדיינינן ליה בדין משנתינו או בדין רבותינו, דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי היא מודה על עצמה שאינו שנוי לה אלא שרוצה לצערו מפני איבה שיש ביניהם וכיון שכן ראוי לקנסה כדי שתחזור בה, אבל אמרה "מאיס עלי" – לא כייפינן לה בשום קנס בכתובתה ואין נזקקין להן כלל כי אולי הוא כדבריה שנכנס לה מאיסותא בלבה, ואם הוא כן ודאי אין לנו לכופה לחזור לו, דאסור להזקק לה בשנאה, ובנים שיהיו לו ממנה יהיו מבני תשע מדות דכתיב בהו "המורדים והפושעים" כדאיתא במסכת נדרים (כ, ב), והלכך מוטב שלא נזקק להן.

ומשמע ד"מאיס עלי" היינו ששונאת אותו מפני שנכנסה השנאה בליבה ולאו דווקא שמאוס עליה שאינה מסוגלת להיבעל לו. וכן כתב הטור (סימן עז):

וכן היה דן ר"מ מרוטנבורג כדינא דמתיבתא. אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נדוניתה מיד בעלה, וכשהיה רואה ערמה בדבר לא היה מצוה להחזיר אפילו נדוניתה. הלכך לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא לדבריה למה לא היה מקובל עליה או שלא היה הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו." ע"כ.

שמע מינה שאף על ידי כילוי ממון והליכה בדרך לא ישרה נהיה מאוס עליה, אף שעניינית אין היא בוחלת בו שאינה יכולה להיבעל לו. דברי מהר"ם מרוטנבורג הובאו ברא"ש בהלכותיו (כתובות פרק ה סוף סימן לה), והרמ"א פסק דבריו להלכה (בסימן עז סעיף ג). ומשמע שדין 'מאיס עלי' הוא כששונאת אותו בשל מעשיו הרעים, ולאו משום שאינה מסוגלת להיבעל לו מפני שהוא מגעיל אותה. 

וכן המשמעות של דין זה בשו"ת מהר"י וייל (סימן קלה) שכתב:

 "ומה שאמר ראובן והמורשה מחמת בתו על בעלה, שמעון, איך שהוא מבזבז את שלו בשחוק ובבית משתאות של גוים ומשתכר ומקיא, וטוענת "מאיס עלי" ותובעת כתובתה, ושמעון השיב שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כמנהג וגם לעתים הוא הולך לאכול ולשתות עם מריעיו כמנהג מדינה – אם כדברי ראובן ובתו ומורשה שלהם, שבדברים כאילו יכולה לטעון "מאיס עלי" ולכוף אותו שיתן לה כתובתה, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. ואין נראה לי שזו אמתלא ואיני צריך להאריך בדברים הבלים האלו".

משמע דסבר דדין זה הוא בגין מעשים לא ראויים שעשה ולכן שונאתו ורוצה להתגרש, ואף שכתב שמעשים אלו כשלעצמם לא הוו 'אמתלא'.

על כל פנים חזינן דסבר שגדר 'מאיס עלי' אינו דווקא היכא שאינה מסוגלת להיבעל לו, אלא מיירי שעושה מעשים שהביאוה לשנאה ואינה מוכנה להיות אשתו. 

וכן כתב גם בשו"ת מהרש"ל (סימן סט): 

"ואם כן בנדון זה, שהיא אמרה שהוא מאיס עליה מחמת מעשיו הרעים, ששותה יין נסך תמיד בבית משתיהם ובא שיכור לביתו, כאשר מסופר בטענותיה, וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לשחוק ומגזם לסכן לשרוף ולאבד ולמכור – אין לך מאיס גדול כזה, ומי לא יודה בזה שהוא מאיס ממש ושנאוי בעיני א-לקים ואדם, אף אם היא לא טענה, קל־וחומר שטענה, והעידו עליה אלופי ישראל שדיברו עמה בפיוסים חוץ מבית אביה ובתחבולה באו עליה ולא הועיל כל דבריהם." 

ולשיטות אלו ייתכן שאף שגבר ואישה חיו באהבה ואחווה שלום ורעות, בהשתנות המצב ובשל מעשים לא ראויים של אחד מהם, יגיעו למצב של שנאה, שאינה יכולה לחיות עימו. ועיין בתשובת מהר"א ששון בשו"ת תורת אמת (סימן קפו), במה שהאריך בזה, שבביאור הך דינא דמאיס עלי נחלקו הראשונים, שלדעת הרמב"ם 'מאיס עלי' היינו שתהיה טענתה שאינה יכולה להיבעל לו מחמת מיאוס, ולדעת שאר ראשונים דין מאיס עלי היינו מחמת שאינו הולך בדרכים ישרות ולכן שונאת אותו, הרי שאף על פי שלא תהיה המאיסות מחמת הבעילה אלא אף מחמת מעשיו הוי בכלל 'מאיס עלי'. ומסקנתו שלא מצא ראיה מובהקת, אך דעתו נוטה למה שכתבו הראשונים. 

ונראה לומר בזה על פי מה שכתב נתיבות משפט על רבנו ירוחם (נתיב כג חלק ח, ריז ע"ג מדפי הספר) ליישב את דברי הרמב"ם עם דברי המהר"ם מרוטנבורג בפרשנות 'מאיס עלי': 

"ולעניות דעתי נראה דלא פליגי, דהרמב"ם, דסבירא ליה דבטענת "מאיס עלי" כופין אותו לגרש – דקדק וכתב דדוקא באומרת שאינה יכולה ליבעל לו מחמת מאיסותו, דבכהאי גוונא הוא דכופין אותו לגרשה מיד כמו שכתב בסוף דבריו "שאינה כשבויית חרב שתבעל למי ששנאוי לה", אבל אם מאסה בו מפני שהוא מכלה ממונה וכיוצא בזה – אין טענתה מספקת לכופו לגרש. אבל מהר"ם דאזיל לשיטתיה, דבכל ענין אין כופין אותו, והתם לעניין ממונא קאי, שהיה דן בטענת מאיס עלי כדינא דמתיבתא: בכל טענה שתטעון ותתן אמתלא לדבריה מפני מה מאסה בו – או שלא היה הולך בדרך ישרה או שהיה מכלה ממונה וכיוצא בו – היה דן דין מאיס עלי לעניין ממון." 

ומעתה יש לומר דדין 'מאיס עלי' הוא בשני אופנים:

חדא, באופן שצייר הרמב"ם שאינה מסוגלת להיבעל לו, ועל זה סובר הרמב"ם שאף כופין אותו לגרשה אם האישה טוענת טענה זו (ולדעת תוספות דווקא אם טוענת שאינה רוצה כתובה, ועיין בנתיבות משפט שם שפלפל אם גם לרמב"ם בעינן שתמחל על כתובתה).

ואופן אחר, בטוענת 'מאיס עלי' מחמת מעשיו הרעים, בין שעושה כנגדה ובין כנגד אחרים, שמפני כך שונאתו ואינה יכולה להיות עמו, שלדעת מהר"ם ושאר ראשונים זהו דין 'מאיס עלי' שדיברה בו הגמרא אך אינו לעניין לכפותו לגרשה, דלדבריהם לעולם אין כופין אותו ב'מאיס עלי' (ואולי יודו לרמב"ם ב'מאיס' שצייר הוא, וכמו שכתב בתוספות רי"ד ויסודו ממשנה כתובות עז, א), אך על כל פנים לא קנסינן לה בממונא כשהוא מאוס מחמת מעשיו, ואין כופין אותה להיות עמו. ויש לומר שאף הרמב"ם יודה להם בציור זה, כעין שצייר במורד. אך לדידיה אין זה 'מאיס עלי' דמיירי ביה בש"ס. ואי נימא הכי יש לומר שב'מאיס' כזה שווה שיטת הרמב"ם לשיטת שאר הראשונים, דמודה להו דלא כפינן לבעל לגרש, לא כפינן לה להיות עימו, ולא תפסיד כתובתה מכיוון שנותנת אמתלא המתקבלת לנו אמאי שונאתו. 

ומעתה צריכים אנו לדון ולהגדיר איך נדון למעשה במגישי תביעה שלאור טענותיהם, אם אכן יוכחו, מגיעים הם למצב שבו הם טוענים שהצד השני מאוס. זוהי העבודה הקשה של דייני בתי הדין – לאבחן את הדברים בכל מקרה לגופו כדי לקבוע אם יש מצווה לגרש, חיוב או אף כפייה בגין המעשים הנטענים מחד גיסא ובגין התוצאות, אם התובע טוען טענת מיאוס שאינו מסוגל לחיות עם הנתבע כבעל ואישה, מאידך גיסא. והנה אין ספק שבטענות בעלמא לא סגי, אלא בעינן הוכחת טענות. אומנם גם אם יוכחו טענות – אף טענות קשות – יש לדון אימתי טענות אלו מהוות סיבה למצווה, אימתי לחיוב ואימתי לכפייה, ומה יהיה דין הכתובה במקרים אלו. ולגבי אישה שבעלה מציק לה יש לחלק בין הצקה מועטת להצקה גדולה, מפני שלגבי אישה אמרינן בכתובות (סא, א): "עולה עמו ואינה יורדת עמו […] רבי אלעזר אמר: מהכא 'כי היא היתה אם כל חי' – לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה". הרי שמהות הנישואין באישה היא 'לחיים ולא לצער'. 

ועיין בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן ח, והזכרנו תשובה זו בפסקי דין רבים, שהיא הדרך שהורה התשב"ץ לדיינים הדנים בתביעות של נשים הנפגעות מבעליהן) שכתב: 

"עוד שאלת: אשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים. והיא אינה יכולה לבא לבית דין מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בבית דין שתפסיד אותה – הודיענו מהו הדין בזה.

תשובה: קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן "לחיים ניתנה ולא לצער" דנפקא לן מקרא דכתב "כי היא היתה אם כל חי" – בפרק אף על פי (כתובות ס"א ע"א). ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" כדאיתא בהמדיר בהרבה מקומות (כתובות ע' ע"א – עא ע"ב), דוק ותשכח, כל שכן בצער תדיר שיש לנו לומר "יוציא ויתן כתובה", לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואף על גב דבאומר "איני זן ואיני מפרנס" פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם – היינו טעמא, משום דאפשר בתקנה: עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא – מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" ועוד כתוב "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו", הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום? ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל־וחומר דבעל פוליפוס (שם עז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות – לא כל שכן? וכיוצא בזה הקל־וחומר הזכירו בירושלמי (כתובות פרק ה הלכה ז) על "איני זן ואיני מפרנס". וגם יש פוסקין באומר "איני זן ואיני מפרנס" כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה – הרי הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין "יוציא ויתן כתובה" ובין "כופין אותו להוציא" הוא שכשאמרו במשנה "יוציא ויתן כתובה": הוא – אין כופין אותו לגרש, אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו – מוטב, ואם לאו – קרינא ליה "עבריינא", וכשאמרו "כופין" – עושין בו כפייה אפילו בשוטי. הכי מוכח בירושלמי, וכן כתבו המפרשים ז"ל. זהו הנראה בזה. ואף על פי שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכל שכן אם מרעיב אותה, ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה כדברינו." 

וסיים: "ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונין אל המעוקות?"

והנה דברי התשב"ץ הם באישה שבעלה מצערה, ולא הזכיר כלל שהוא מכה אותה, ושמע מינה שמצערה בדברים אחרים ולא בהכאות, ושמע מינה קצת דמיירי בהתעללות נפשית הנובעת מיחסו של הבעל לאשתו. ומסקנתו היא שיש לומר שכופין את הבעל לגרשה. ואף אם לא נקבל דבריו שכופין אותו על כל פנים מחייבים אותו לגרשה. שמעינן שדעתו שבבעל רע – חייב לגרשה וחייב לפרוע כתובתה.

ועיין עוד בתשובה לנכדו של התשב"ץ בשו"ת יכין ובועז (חלק ב סימן מד) בדבר אישה שעזבה בית בעלה ורצו לפייסה שתחזור לביתו ויפרנסנה, והיא 'שלחה לגדולי הקהל' – "שיסירו מעליה נזק בעלה, ונתנה להם אמתלא שהשנאה ששנאתו היא מחמת הצער הגדול שציערה בעודה בריאה, וגם תוך חליה זה הרבה צער ציערה, והיתה מקבלת הכל, אבל עכשיו שהיא נוטה למות ושלחה מביתו אינה יכולה עוד לסבול […] והפצירו בה שתחזור לבעלה ומיאנה לחזור" – עיין שם באריכות בלשון השאלה ועיין שם בתשובה שכתב:

"מאחר שהאיש הוא רע מעללים, כאשר נודע טבעו וקושי רוחו, והיה מקניט אותה ומצערה – קרוב היה הדבר שיוציא ויתן כתובה, דקיימא לן "לחיים ניתנה ולא לצער נתנה" וכו' ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כל כך אמרינן "יוציא ויתן כתובה" לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת וכו'.

 והביא ככל לשון זקנו התשב"ץ:

"ואף על פי שיש בתשובות האחרונים שאין כופין בזה אפשר שלא אמרו על כיוצא בזה הצער הגדול, ואילו הות דידהו לא הוו אמרו הכי. ורחמנא ליצלן מעלבון העלובות, וכי כך עונין אל המעוקות […]" 

והנה גם בעובדא זו שהובאה בשו"ת יכין ובועז לא הוזכר כלל שהבעל היה מכה את אשתו, אלא שהיה מצערה, ושמע מינה שאף היכא שמצער את אשתו חייב לגרשה והיכא שהצער מרובה יש לומר שאף יכפו את הבעל לגרשה כמבואר בדברי התשב"ץ ובדברי נכדו בשו"ת יכין ובועז. ולכאורה דין זה דומה לדין 'מאיס עלי' שדברו בו הראשונים דפליגי על הרמב"ם, שמחמת מעשיו כלפיה שונאתו, וסבר שוודאי חייב לגרשה ואף כופין אותה ולא הפסידה כתובתה. וצריכים אנו לומר דקוטב הסברה הוא שאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדהזכיר התשב"ץ, והיכי שהגיעו בית הדין למסקנה שזהו המצב יכפוהו לגרשה, ולכאורה נראה דהכול תלוי גם במצב הדור ובציפיה מחיי הנישואין באותו דור.

ועיין עוד במש"כ בפסה"ד בתיק 1254104/2 שבו, אגב דחיית הגישה הגורסת שאם אישה מבקשת שלו"ב ולנו נראה שהבעל הוא כזה שדווקא ראוי למאוס בו – אין היא כנה, נאמרו הדברים דלהלן הנוגעים לאידך גיסא – למאיסות במי שלא ברור לנו מדוע למאוס בו:

"יא. ופוק חזי, המשניות בפרק המדיר מונות עילות שבהן האיש או האישה יכולים לדרוש גירושין ונפסקו בשולחן ערוך, אך דין זה ינהג דווקא אם הצד נפגע דורש להתגרש עקב מעשי בן זוגו. אומנם לית מאן דפליג שאם צד אחד ינהג בחוסר הוגנות כלפי חברו כמוזכר במשניות, וחברו יאמר "אף על פי כן רצוני להמשיך בנישואין, שהם עדיפים על גירושין" וכי נימא שטענתו לא הגיונית? הלא כל בר־דעת יאמר: "הנישואין הם מכלול, ואף שבן זוגי לא מתייחס אליי באופן נאות בחלק מסוים מחיי הנישואין, וכי דבר זה כשלעצמו הוא סיבה לפרק ולהרוס את הבית?" הדברים נכונים בכל מקרה, ובוודאי אצל מי שהקמת ביתו נעשתה בקשיים רבים.

ועיין במשנה בכתובות דף ע"ז ע"א שבנישאת לבורסי וקיבלה עליה, ומת – "והיה לו אח בורסי, אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר 'לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל' ". ופירוש הדברים שאף שיכולה לסבול את הדברים בבעל שנישאה לו מתוך בחירה ועמו הקימה את ביתה ועברה את תהפוכות החיים, אין היא מוכנה לחיות כך עם היבם שלגביו לא נוצר קשר עמוק. והוא הדין שיש לחלק בזה בין זיווג ראשון, נישואי נעורים, לזיווג שני.

לאור האמור: שיקולי כל איש ואישה בהחלטתם אם להמשיך את הנישואין או לפרקם הם שיקולים נרחבים הנובעים מבחינת החיסרון והתועלת, שהם סובייקטיביים לשני בני זוג אלו, ואין אנו יכולים להיכנס למעמקי ליבו של בן הזוג. ולכן אף שנראה שחיי הנישואין הם מרים ורעים, והדברים לא מובנים לנו, זכותו של כל בן זוג – ואולי חובתו – לבחון את הדברים במשקפיו וזכותו להחליט "אף שרע לי בחיי נישואין אלה, ואף שכל קרובי וידידי וכן האדם הסביר יאמר 'פרק נישואיך', אין הם יכולים לרדת לעומק הרגשותיי ולתועלות הצומחות לי ממה שנשאר מחיי הנישואין ולכן איני רוצה לפרקם". וכבר אמרו חז"ל (יבמות קיח, ב):

אמר ליה רבינא לרבא: המזכה גט לאשתו במקום קטטה, מהו? כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה, או דלמא ניחא דגופא עדיף לה? תא שמע, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אביי אמר: דשומשמנא גברא, כורסיה בי חרתא רמו לה. רב פפא אמר: דנפצא גברא, תיקרי בסיפי בבא ותיתיב. רב אשי אומר: דקולסא גברא, לא בעיא טלפחי לקידרא.

ושמעינן מינה שאף אם יש לאישה תועלת מזערית בנישואין אלו, ואפילו רק את השם 'נשואה' – עיין ברש"י שם – אין זו 'זכות' לה להתגרש […]

על כורחך שאין אנו יכולים לאמוד את הדברים באופן אובייקטיבי. ועניין זה הוא עניין אישי של האישה, ואף אישה שרע ומר לה עם בעלה, ואף שאמרה בעבר שרוצה גירושין -בגין מעשיו – אין הכרח שזהו רצונה. ואם אומרת "אני רוצה בבעלי למרות מעשיו", איך נאמר לה "את רוצה להתגרש" כשהיא צווחת שאין הדברים כן?

ועיין עוד בסוטה (מז, א): "אמר רבי יוחנן, שלשה חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו." וברש"י שם: "חן מקום על יושביו – ואפילו הוא רע נראה להם טוב. חן האשה – תמיד על בעלה ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו".

שמעינן מינה שעניין זה של מציאת חן אינו דבר אובייקטיבי אלא סובייקטיבי ותלוי בכל אדם לפי מה שהוא אף שלאחרים אין הדבר נראה […] דהרבה מוכנים לסבול קשות בחיי הנישואין בגלל דבר טוב הנמצא בבן זוגם אף שהחיים איתו קשים ומרים.

נוסיף בזה את דברי הרשב"א הידועים בתשובה (חלק א סימן תקעג):

במה שהסתפקתם במה שאמרה היא 'מאיס עלי'. אם נחוש שעיניה נתנה באחר מפני שהוא חזק ותקיף בחור כארזים. ואיש כזה אין בו שום דבר לתלות בו שיהיה מאוס עליה […] ואם נפשכם לומר שאינה יכולה לומר 'מאיס עלי' אלא במה שאפשר שיש לו דבר שהוא מאוס אבל לא על איש יפה תאר וחזק כמו שאמרתם. ועליו הוא מה שאמרו שאינו מוציא אלא לרצונו אינו זה. שאין החן והמיאוס תלויים אלא ברצון הלב. וכמה אנשים מכוערים מוצאין חן בעיני בעליהן ובעיני נשיהם ויפים וטובים וסברי [צ"ל: וסרי] טעם בעיניהם.

מבואר מדבריו שטענת 'מאיס עלי', מדברת אף במקום שהבעל נראה לנו 'מושלם' שאין מקום למאוס בו, ואין הסבר לאמירה זו של האישה אלא אם נתלה שנתנה עיניה באחר. וכתב הרשב"א שטענה זו תלויה בעמקי הלב, הטענה היא סובייקטיבית ולא אובייקטיבית, ואף שאינה מובנת לנו, אין אנו יכולים לדחותה ולקבוע שאינה אמת. טעמו של דבר שלב האדם בוחר מה אהוב עליו ומה שׂנוי לו. ואף שאין כופין את הבעל, מפני שטענת 'מאיס עלי' אינה עילה לכפיית גט, עם זאת אין אנו אומרים שהאישה משקרת בטענתה. ומיניה לנידון דידן: אף במקרים שאובייקטיבית אין אנו יכולים להבין את דברי האישה שאומרת שרוצה בבעל, אין זה מעלה ומוריד ואיננו יכולים לקבוע שהדברים אינם כן, וטענה זו היא הערמה לצורך השגת דברים אחרים.

כאמור לעיל, כבר ראינו (וכל דיין היושב על מדין ראה) מקרים רבים שבהם הבעל בוגד באישה ומכה אותה, ו'אם ישוב' אליה 'מייד תקבלו', ואין היא רוצה בגירושין דטוב לה בעל כלשהו, ואולי תקווה קלושה שמא יחזור בעתיד. וכבר ראינו מספר רב של מקרים שהבעל חי עם אחרת והאישה ממאנת להתגרש ואומרת שהוא יחזור אליה כמו שחזר בעבר, ואין אנו יכולים לעמוד במקומה אף שבעינינו הדבר לא סביר […]"

עכ"ל בפס"ד זה.

משכך אין בעובדה שאשה המשיכה בחיי הנישואין במשך שנים רבות בכדי להוכיח שטענותיה לא צודקות, שפעמים רבות האשה תסכים לחיות חיי סבל, מפני שהאלטרנטיבה של גירושין נראית רעה לה.

ועכ"פ ברור לי  נידון דידן דומה למש"כ התשב"ץ ונכדו היכין ובועז, באשה ששנאה את החיים מפני ההצקות שהבעל מציק לה, שבכה"ג לדעתם כופים לגרש, אך אין עניין זה של כפיה מונח לפנינו. ועכ"פ במאיסות שכזו ודאי חייב לגרש ואם לא מגרש יש לחייבו במזונות מעוכבת מחמתו. 

סוף דבר עניין זה של מיאוס תלוי במציאות הספציפית של כל זוג, תלוי במצב הדור עד כמה אשה מוכנה להתענות תחת בעלה, ואף אם סובלת במשך זמן רב, צריכים לבדוק עד אימתי ובאיזה תקופה תסבול, ומתי כשל כוח הסבל והבעל יהיה מאוס עליה.

בנידון דידן שלהתרשמות בי"ד קמא ולהתרשמותנו אין היא יכולה לסבול להיות במחיצתו, יש עליה דין מאיס עלי, לפיכך יש לדחות הערעור גם בעניין זה. והבעל ישלם לאשה מזונות מעוכבת מחמתו, עד שיגרשנה, במציאות שנוצרה, על ביה"ד לפעול לגירושי הצדדים ויפה שעה אחת קודם.

הרב שלמה שפירא – דיין

לאור האמור:

• דוחים ערעור הבעל בעניין פירוק השיתוף בדירה.
• דוחים ערעור הבעל בעניין מזונות מעוכבת מחמתו. החלטה זו ניתנת בדעת רוב.
• בנסיבות העניין אין לחייב הבעל בהוצאות, החלטה זו ניתנת בדעת רוב.
• פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ג באדר התשפ"ה (23/03/2025).

הרב שלמה שפירא – אב"ד                    הרב אברהם שינדלר                                  הרב מאיר פרימן

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה