החלטה
בהחלטתי מט"ו במרחשוון התשפ"ו (6.11.25) עמדתי בין השאר על בקשת התובע "כי תמונה עובדת סוציאלית לסדרי דין למתן חוות דעת בעניינם" – של הקטינים ילדי הצדדים, בזיקה לבקשתו העיקרית להעברת משמורתם אליו.
הבהרתי כי המבוקש עומד בסתירה להסכם שאליו הגיעו הצדדים לא מכבר ושאושר בבית הדין, וכי אף ששיקולי טובת הילדים עשויים לגבור על הסכם שכזה הרי שנוכח הכרתו של התובע עצמו לכאורה, לא מכבר, בעצם הסכמתו להסכם, כי ההסכם משקף את טובת הקטינים, יש לשמוע את טענות הצדדים ולבחון אם יש ראיה או לפחות ראשית ראיה להן.
הדיון שנקבע נדחה לבקשת התובע עצמו, ברם כבר קודם לדחיית הדיון שב התובע והעלה את בקשתו למינוי עובדת סוציאלית כשהוא אף טוען כי על המינוי ואף על קבלת התסקיר להיות מוקדמים לדיון, ולפניי עתה בקשה נוספת שלו שבה שב הוא על עמדה זו.
עוד מבקש התובע כי ימונה לקטינים אפוטרופוס לדין ולחילופין כי הקטינים עצמם יישמעו בבית הדין כדי שבית הדין ייווכח ברצונם ובעמדתם במישרין.
הבקשות נדחות, ולפנים משורת הדין לא יושתו הוצאות משפט בגינן.
ראשית יובהר כי כידוע אין בית דיננו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו שלו. משקבעתי בהחלטה קודמת שעסקה בעצמה בבקשה למנות עובדת סוציאלית לסדרי דין, כאמור, כי תחילה יתקיים דיון שבו יישמעו הצדדים עצמם, הרי שלפחות כל עוד לא חל שינוי נסיבות משמעותי בהקשר זה אין כל מקום לשוב על אותה בקשה ולא כל שכן להטעימה בעמדה מנוגדת לזו שנקבעה בהחלטתי בשאלה מה קודם למה: דיון או תסקיר (אלא אם סבור התובע כי בית דיננו שוכח את שהחליט בעבר ואפשר לנסות ולהגיש את אותה בקשה שוב 'בשיטת מצליח'). ככל שאין התובע שבע נחת מהחלטתי – פתוחה לפניו הדרך להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול, אך בית דיננו זוכר את החלטותיו ועומד מאחוריהן ואף, כאמור, אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו.
לעצם העניין אבהיר בקצרה, למעלה מן הצורך, כי ההנחה שעל התסקיר להיות קודם להתרשמותו הישירה של בית הדין מטענות הצדדים – שגויה היא. לרוב מבקש בית הדין להתרשם תחילה מטענות הצדדים ולאחר שמיעתן לגבש את עמדתו גם בשאלת הצורך בתסקיר ואף בנוגע לאפשרות להנחות את העובדים הסוציאליים באשר לנקודות ספציפיות שיש ליתן עליהן דגש מיוחד בתסקיר, ככל שישנן כאלה, נוכח הטענות השונות.
כך ביתר שאת שעה שאין מדובר בהליך ה'מתחיל מאפס' אלא מהליך שקדם לו הסכם שבו ביטאו הצדדים את הסכמתם ועמדתם באשר לטובת הקטינים השונה מזו שלה טוען התובע עתה. בנסיבות אלה, כמו גם נוכח טענות נוספות שהעלה התובע בעבר והליכים נוספים המתנהלים בין הצדדים, צפה מאליה ביתר שאת גם השאלה אם אין הטענות שמעלה התובע נובעות גם – ואולי רק – משיקולים צדדיים שאינם שיקולי טובת הקטינים.
הוסף לכך גם שאף שיש בתסקיר כדי לבחון את טובת הקטינים אין מדובר ב'מדע מדויק', ומטבע הדברים גם מוגבלת יכולתם של העובדים הסוציאליים לבחון את כל העובדות שלהן טוען התובע ושלולי הן ודאי כי לא היה בית הדין שוקל כלל לבחון שוב את טובת הקטינים ולמנות עובדת סוציאלית לשם בחינתה שעה שלפני זמן קצר נכרת ואושר הסכם בין הצדדים בעניינם של הקטינים.
תוצאת הדברים היא כי נכון וראוי כי בית הדין יתרשם תחילה מטענות הצדדים ומכנותן, יחקור אותם באשר להן ויבקש לעמוד על השינוי שחל בעמדתו של התובע עצמו בתוך זמן קצר – מעמדה המסכימה להסכם האמור ורואה את האמור בו כמשקף נכונה את טובת הקטינים לעמדה הפוכה מן הקצה אל הקצה. רק ככל שיסבור בית הדין לאחר מכן כי ייתכן שיש דברים בגו יהיה מקום למינוי עובדת סוציאלית.
אשר לבקשות הנוספות:
נוכח האמור לעיל פשיטא שאין מקום לבקשות אלה, מקל־וחומר מהאמור לעיל לעניין מינוי עובדים סוציאליים. אולם אף לולי כך:
מינוי אפוטרופוס לדין לקטינים הוא צעד חריג שאותו יש לשקול שעה שבית הדין מתרשם כי עמדותיו של איש מהצדדים אינן מבטאות כראוי ובכנות את טובת הקטינים ואת רצונם, היינו כי הצדדים, ששניהם הם אפוטרופוסיהם הטבעיים של הקטינים, שניהם מונעים בעיקר משיקולים זרים המסמאים את עיניהם מלראות את טובת הקטינים, או חמור מכך – מביאות אותם לטעון במודע טענות שאינן נכונות באשר לה.
דרך כלל החזקה היא כי הורים דואגים לטובת ילדיהם, מבינים את צורכיהם ויודעים את רצונותיהם יותר משעשויים זרים לעשות זאת. אכן לשני ההורים עשויות להיות עמדות שונות ואף קוטביות באשר לטובת הקטינים, לרבות בשל שלילתם איש את רעהו שבשלה עשוי כל אחד מהם לסבור כי טובת או רצון הקטינים הם לצמצם את הקשר עם משנהו. עם זאת שעה ששתי העמדות מוצגות לבית הדין ונבחנות גם ראיות באשר לעובדות הנטענות בזיקה להן, ובהמשך (כאמור) נבחנות גם חוות דעת מקצועיות של העובדים הסוציאליים, די בהללו כדי להביא את בית הדין לתובנות באשר לרצון הקטינים האמיתי ובאשר לטובתם, ללא צורך באפוטרופוס לדין שייצג אותם במקום ייצוגם בידי ההורים עצמם.
לעת עתה לא מצאנו כל יסוד להניח שעניינם של הצדדים שלפנינו הוא עניין חריג מהמין האמור, ולפיכך אין לפנינו כל יסוד לבקשה כי ננקוט בצעד – סעד חריג זה של מינוי אפוטרופוס לדין.
הוא הדין לשמיעת הקטינים עצמם.
תחילה יוער בהקשר זה כי סדרי הדין הנהוגים בבית הדין אינם נשענים על תקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), תשפ"א – 2020, ועל כן לא היה מקום להיסמך בבקשה שלפניי על הללו.
ולגופו של עניין ייאמר כי שמיעת קטינים במסגרת הליכי בית הדין היא חריג נדיר למדי. על דרך כלל יכול וצריך בית הדין להסיק בנוגע לרצון הקטינים ובעיקר בנוגע לטובתם מדברי שני הצדדים ומן הראיות להם, ובשלב שני כאמור מדברי הגורמים המקצועיים שלהם – יותר מלבית הדין עצמו – הכלים לבחון מקרוב ולאורך זמן את טובת הקטינים, בסביבתם הטבעית, תוך זיהוי גורמים משפיעים שונים וכו'. שמיעת הקטינים עצמם אינה נצרכת על פי רוב ולא אחת עשוי נזקה להיות רב על תועלתה אם משום שחושפת היא את הקטינים ביתר שאת לעימות המשפטי שבין ההורים, עשויה להיות קטליזטור אף לניסיונות של ההורים להשפיע על עמדת הקטינים ולגרום להם לשמש לפה להורים עצמם ואם משום שהדיינים אינם בהכרח בעלי ההכשרה המקצועית לשם תשאול הקטינים.
אין לפנינו כי עילה המצדיקה נקיטת צער חריג זה בענייננו, וכל שכן קודם שנשמעו ההורים – הצדדים עצמם בדיון פרונטלי.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ההחלטה מותרת בפרסום בכפוף להשמטת שמות הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.
ניתן ביום א' בטבת התשפ"ו (21.12.2025).
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה
זקוקים לייעוץ או ייצוג בבית הדין הרבני?
פסקי דין רבניים עשויים להמחיש כיצד בית הדין מתייחס לנסיבות שונות, אך כל מקרה נבחן לפי העובדות, הראיות והמצב המשפטי הספציפי. לפני נקיטת פעולה בהליך גירושין, חשוב לקבל ייעוץ מקצועי ולבחון את האפשרויות העומדות בפניכם.