עקרון "טובת הילד" הוא השיקול העליון העומד בפני בית הדין הרבני בכל הקשור להחלטות על משמורת, הסדרי שהות ואפוטרופסות.
עקרון זה נועד להגן על צרכיו הפיזיים, הרגשיים וההתפתחותיים של הקטין, תוך שאיפה לשמירה על רציפות בחייו וקשר רציף ומשמעותי עם שני הוריו.
בית הדין הרבני בוחן מספר פרמטרים מרכזיים כדי להבטיח את טובת הילד:
• קשר עם ההורים: הדגש הוא על עידוד מעורבות פעילה של שני ההורים בחיי הילד ומניעת ניתוק קשר, אלא אם קיים סיכון ממשי.
• רצון הילד: החל מגיל 6 (ולעיתים אף לפני כן), גורמי מקצוע (כמו עובדים סוציאליים) ובית הדין עשויים לשמוע את רצון הילד ולהתחשב בעמדתו, בהתאם לבשלותו.
• יציבות ושגרה: בחינת המסגרות הקיימות של הילד (חינוך, חברים, סביבה מוכרת) כדי למזער ככל הניתן את הפגיעה בשגרת חייו.
• מסוגלות הורית: בחינת היכולת של כל אחד מההורים לספק את צרכי הילד, הן הפיזיים והן הרגשיים.
לרוב, ההכרעות מתקבלות תוך הסתמכות על תסקיר עובדתי ומקצועי מטעם יחידות הסיוע שליד בתי הדין הרבניים, המספקות המלצות אובייקטיביות בהתאם למצב המשפחתי.