לפני כבוד הדיינים: הרב דוד בר שלטון – אב"ד, הרב אברהם דב זרביב, הרב יחיאל חיים פריימן

פסק דין

א. לאחר שמיעת הצדדים באורך בדיון שהתקיים ביום י"ז באייר תשפ"ו, לאחר קבלת סיכומי התובע ובחלוף הזמן להגשת סיכומי הנתבעת, שאותם בחרה שלא להגיש (ונזכיר כי מלכתחילה נקבע בהחלטה כי הצדדים יגישו את סיכומיהם אם יחפצו בכך), ולאחר עיון בכלל החומר שבתיק מחליט בית הדין על החיוב במזונות קבועים וכדלהלן:

1. האב ישלם למזונות כל אחד משלושת ילדיו סכום של 1,300 ש"ח לכל חודש (לועזי). סכום זה צמוד למדד ויעודכן, מעתה ואילך (אך לא למפרע) אחת לשלושה חודשים.
   סכום זה כולל מדור.
2. מלבד סכום זה יישאו הצדדים בחלקים שווים בהוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות.
3. חיוב מזונות זה יחול על האב כלפי כל אחד מהילדים עד הגיעו לגיל שמונה־עשרה או עד לסיום לימודיו התיכוניים – המאוחר שבמועדים אלה.
4. החיוב יחול למפרע מיום הגשת הבקשה לפסיקת זמניים – י"א בכסלו התשפ"ו (1.12.25).
5. קצבת הביטוח הלאומי תעבור במלואה לאם.
   ב. מובהר כי הסכום האמור, שבשים לב להיותו כולל מדור הרי כי מצוי הוא ברף הנמוך, נקבע בשים לב לנתונים באשר להיקף השתכרותו של התובע ולהסדרי השהות הנרחבים.
   נסיבות אלה אינן מאפשרות ואינן מצדיקות פסיקת מזונות ברף גבוה, אף אם בעת שהיו הצדדים נשואים וכלכלו יחדיו את ביתם הורגלו ילדיהם לרמת חיים גבוהה מזו.
   חיוב המזונות מן הדין הוא 'כפי צרכם' של הילדים ותו לא.
   אכן חיוב המזונות הכולל גם מרכיב של 'דין צדקה' עשוי לעיתים לחייב גם את שמירת רמת החיים מכוח ההלכה האמורה בהלכות צדקה – 'די מחסֹרו', אך לכך אין מקום שעה שחיובו של התובע להמשיך לשאת – ועתה לבדו – בהחזקת הקטינים ברמת חיים זו עשוי שלא להותיר לו די למחייתו בשיעור סביר, ועל אחת כמה וכמה נוכח הנתונים המעלים חשש כי חיוב זה לא יותיר לו די אף למחיה מינימלית, וזאת אף שמדובר באדם העובד למחייתו ומשתכר.
   זאת ועוד, חיוב כזה יותיר את הילדים עצמם נהנים אומנם מרמת חיים גבוהה בזמני השהות שלהם עם אימם, אך יעמידם בפני שוק שבורה בזמני שהותם עם האב, הנרחבים במקרה שלפנינו לפחות כמו אלה שעם האם, ונמצא כי אף כלפי טובת הילדים עצמם ייאמר כלפי חיוב כזה 'מה הועילו חכמים בתקנתם?'
   יושם לב גם כי למרות האמור הסכום שנקבע – מצוי אומנם כאמור לעיל ברף הנמוך אך אינו זעום יתר על המידה שכן אין הוא מיועד לאספקת כלל צורכי הקטינים לאורך החודש כולו, שהרי בחלק ניכר ממנו, כאמור, שוהים הם עם האב.
   ומכל מקום אין לקבל גם את עמדת התובע שביקש כי נאמץ מגמה שאותה הוא מכנה 'מגמה ההולכת ומתפשטת' בפסיקת בתי הדין, המשיתה את נטל המזונות על שני ההורים במידה שווה, ביחס להיקפי הכנסותיהם וחלוקת זמני השהות, מה שמביא הלכה למעשה במקרה כזה שלפנינו לפטור מוחלט או כמעט מוחלט של התובע מתשלומי מזונות בגין הזמנים שבהם שוהים הילדים עם אימם, הנתבעת.
   ראשית ייאמר כי חובתו של בית הדין לפסוק על פי ההלכה הפסוקה, כפי הבנתו אותה, ולא על פי 'מגמות' כאלה או אחרות (אף אם יש הסבורים כי הללו תואמות את ההלכה).
   לעצם הדבר נאמר גם כי מדובר באמירה מופרכת שכן אין מדובר ב'מגמה' אלא בדעות יחידים, שלא לומר 'דעת יחיד', בקרב דייני בתי הדין, דעות שאף נדחו פעם אחר פעם בפסקי דין מבוססים ומנומקים של בית הדין הרבני הגדול.
   על פי דין תורה האב הוא החייב במזונות ילדיו.
   אף שעה שמדובר ב'מזונות מדין צדקה', ואף אם נקבל גם את העמדה (השנויה במחלוקת כשלעצמה ואינה נתמכת בלשון תקנות הרבנות הראשית לישראל) כי גם לאחר תקנות הרבנות הראשית נותר החיוב במזונות ילדים שמעל גיל שש כחיוב 'מדין צדקה' בלבד – חיובו של האב לילדיו 'מדין צדקה' לכל הפחות עולה, אליבא דכל הפוסקים, על חיובה של האם בצדקה כלפיהם, ולדעות רבות אין חיובו רק עולה על חיובה של האם אלא כי האב לבדו הוא החייב אף במזונות אלה והאם אינה חייבת בהם כלל (מעבר לחיוב צדקה כללי כפי שהוא כלפי כל 'עני שבישראל').
   זהו הדין המבואר בש"ס ובפוסקים ואין מקום לסטות ממנו בגין 'מגמות' ולא כל שכן בשל קיומן של דעות יחיד הסבורות אחרת. (ויוער כי אף אם נשקלת התקנת תקנות שישנו את הדין בעניין זה, כפי שהוזכר בדברי התובע – תקנה עשויה להימצא בסמכותה ההלכתית של הרבנות הראשית לישראל, וככל שתתוקן – תהווה חלק מן הדין, אך כל עוד לא נתקנה – אף אם היינו יכולים להניח בוודאות כי תותקן לבסוף וכל שכן משאין אנו יכולים להניח כך ולכל היותר אפשר לומר כי נשקלת היא, אין היא חלק מן הדין. לבד מכך יוער כי גם אם תותקן תקנה שתטיל, הלכתית, על האם חלק מסוים מן האחריות למזונות הילדים אין כל יסוד להניח כי תהיה זו אחריות שווה לאחריותו של האב.)
   נוסיף ונבהיר את האמור לעיל כי החיוב יימשך לאחר גיל שמונה־עשרה – עד סיום הלימודים התיכוניים, ככל שסיום זה יהיה אצל מי מהילדים לאחר גיל שמונה־עשרה:
   מציאות החיים בעולמנו לעת הזאת היא כי גם לאחר גיל שמונה־עשרה זקוקים רוב הילדים להתפרנס על ידי הוריהם, וכך ודאי אם אותה עת עדיין לומדים הם בבית הספר וטרם השלימו את חוק לימודיהם התיכוניים. בשלב זה של החיים אומנם אין חיוב מזונות מתקנת חז"ל ואף לא מתקנת הרבנות הראשית לישראל, אך גם ללא התקנה קיים חיוב 'צדקה'.
   חיוב זה מבוסס גם חוקית על הוראות סעיף 4(2) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט – 1959. ונוכח התיקון האחרון לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, שבו נקבע, בסעיף 3 לחוק, כי סמכות בית הדין בתביעת מזונות שנכרכה לתביעת הגירושין משתרעת על "כלל ענייני צורכיהם הכלכליים של ילדי הזוג, ובכלל זה הוצאות למדורם, לחינוכם ולרפואתם, בעבר ועד הגיעם לגיל שבו ההורים אינם מחויבים במזונותיהם לפי כל דין לרבות הלכה פסוקה", נתונה לבית הדין הסמכות לפסוק חיוב זה אף שמדובר בו כאמור ב'דין צדקה'.
   אכן בנסיבות המתוארות והמבוארות לעיל אין מקום להמשיך את החיוב גם לשלבים מאוחרים יותר של חיי הילדים, אך בכל הנוגע לתקופה שעל סיום לימודי התיכון שהצורך בהם ב'צדקה' זו חיוני וברור יותר, וודאי שעה שמדובר בחיוב ברף נמוך כאמור לעיל – יש לכך מקום.
   ג. מצופה מהצדדים להגיע להסכמה בנוגע לשחרור חלק מהכספים המעוקלים ולעדכן את בית הדין בתוך ארבעה־עשר יום.
   ד. פסק הדין מותר בפרסום בכפוף להשמטת שמותיהם של הצדדים ומספרי תעודות הזהות שלהם.
   ניתן ביום כ"ה בסיוון התשפ"ו (10.6.2026).
   הרב דוד בר שלטון – אב"ד הרב אברהם דב זרביב הרב יחיאל חיים פריימן