לפני כבוד הדיינים: הרב צבי בן יעקב, הרב דוד בירדוגו, הרב משה אמסלם

פסק דין

בפנינו ערעור על החלטת כבוד ביה"ד הרבני האזורי ירושלים, בראשות כבוד אב"ד הרה"ג יצחק אושינסקי שליט"א מיום 16.4.2026, בגדרה נקבע כי הדירה ברח' ז' הרשומה ע"ש המשיבה, שייכת למשיבה בלבד.

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בתאריך 22.10.1990 ומנישואין אלו נולדו לצדדים ארבעה ילדים, כולם בגירים.

שני הצדדים תבעו גירושין, וכרכו את ענין הרכוש.

המשיבה תבעה גירושין בתאריך 26.5.2025 ולאחר מכן ביקשה למחוק את התביעה בבקשה לנסות שלו"ב (ראה החלטה מיום 10.8.2025), והמערער תבע גירושין בתאריך 18.8.2025.

הצדדים התגרשו זמ"ז כדמו"י בתאריך 29.4.2026.

בתחילת נישואיהם, רכשו הצדדים דירה ברח' ה' בא'. בשנת 2008 רכשו את הדירה ברח' ז'.

במהלך שנת 2016 נודע למשיבה שהמערער בוגד בה עם אשת איש ד'. עיון בתמלילים ובחומר שבתיק מעלה שהמערער הודה שקיים עם הנטענת הנ"ל יחסי מין, ראה תמלול שיחה מיום 2.4.2016, בו מודה המערער שקיים יחסי מין מלאים עם הנ"ל.

בנסיבות המשבר הקשה נוכח מעשה הבגידה ועקב רצון המערער לשוב לשלום בית עם המשיבה, ולאחר שגם עלה חשש שהמערער מעביר כספים למאהבת, העביר המערער את חלקו בדירה שברח' ז' לבעלותה הגמורה והבלעדית של המשיבה.

לטענת המערער – העברת הבעלות על הדירה נעשתה מאחר שהוא רצה מאוד לשמור על שלימות הבית והמשפחה כמו גם על הקשר הבריא עם הילדים, אשר למצער נותק עקב הקשר עם גב' ד'.

בתאריך 16.8.2016 חתם המערער על מסמך התחייבות, להעביר את מלא הזכויות בדירה ברחוב ז' על שמה, ואף חתם על תצהיר בעניין, תצהיר שאומת ע"י עו"ד טלי אולמן.

בתאריך 21.8.2016 חתם המערער על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת כל זכויותיו בבית ברחוב ז', על שמה של האישה. כן חתם על תצהיר למיסוי מקרקעין, שנחתם בתאריך 15.9.2016, וכך על תצהיר נוסף מיום 9.11.2016, למיסוי מקרקעין.

במהלך חודש נובמבר 2024 קיבלה המשיבה הודעות וואטסאפ בה נכתב ונמסר לה כי למערער יש קשר אינטימי עם אישה בשם מ'. מההודעות עלה שהמערער שב למעשיו, והוא שוב בוגד באשתו. לשם כך שכרה המשיבה חוקר פרטי.

מכאן החלה תביעת הגירושין ומכאן החלו טענותיו של המערער שהדירה ניתנה לאישה באונס ורק על דעת שיחיו בשלום לעד וכו'.

יאמר כבר כעת, אם הצדדים יחיו בשלום לעד, לשם מה יש צורך בהעברת הדירה ע"ש המשיבה? ומה עוד שהמפתח לחיי שלום ניתנו בידי המערער, שלא לבגוד באשת נעוריו וכמאמר הכתוב: "על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך "(מלאכי ב', יד').

המערער טען בבי"ד קמא, ששתי הדירות, הן זו שבא' והן זו שבז', יחולקו בחלקים שווים באשר כל טענות האישה בדבר העברת הבעלות, חרף הרישום, בטלות ומבוטלות וזאת על אף הרישום בטאבו.

לטענתו – מדובר בדירת מגורים משפחתית אשר נרכשה ונשמרה והושבחה כנכס משותף. העברת הזכויות נעשתה בנסיבות חריגות, זמניות ותוך פגיעה בגמירות דעת – ולא כמתנה קניינית סופית.

עוד טען המערער על מעשה אונס וכפייה. לטענתו רישום הדירה על שמה של המשיבה בלבד נעשה תחת כפייה, לחץ ואיומים של האישה עליו – שכן זו איימה מפורשות עליו ואמרה שללא רישום הבעלות על שמה – בלבדית – האיש לא יראה את ילדיו.

נמצא כי לטעמו של המערער עצמו – העברת חלקו בדירה בז' על שם האישה, נועדה להביא לשלום בית כן ואמיתי, הכולל יחסי אישות, חיי אהבה ואחווה, שותפות אמיתית, התנהלות ראויה ומכבדת, ולו אכן היה כך – היה האיש מחריש שהרי לכך נפשו חפצה. הצדדים חיו יחדיו, טסו לחופשות משותפות, יצאו לטיולים משפחתיים וכו'.

כאן המקום לציין בצער כי על פי המשתקף עולה כי התנהלות הצדדים מוכיחה דווקא שהמשיבה היא זו שרצתה בשלום בית, בעוד התנהלותו ומעשיו של האיש עצמו – הם שדרדרו את מערכת היחסים בשנית, והם שהעצימו את המשבר הזוגי והמשפחתי הקשה והם הם שגרמו לחידוש תביעת הגירושין של האישה (ממנה אמנם חזרה בהמשך כדי לנסות שלו"ב, אך המערער סירב).

מנגד לכל הנ"ל, השיבה המשיבה כי עסקינן בבעל בוגדני אשר הוא בגדר של "רועה זונות" – כאשר בנ"ד יש לקבוע כי תחילתו בפשיעה וסופו בפשיעה.

מעבר למעשי הבגידה הנוראים – מעשיו של המערער היו איומים ומזעזעים, שכן הוברר שהוא נמצא בקשר פסול וקבוע עם אישה אחרת – אשת איש – הוציא עליה כספים רבים (בתי מלון ועוד כפי שהודה), ועוד העז ופצע את המשיבה קשות, כאשר התברר לה שהמערער בעזות פניו לקח אותה לייעוץ נישואין ולטיפול – אצל אותה אישה, אשת איש, מאהבת – וזאת יום אחרי שהוא בוגד בה ומקיים יחסי מין עם אותה אישה – יועצת ומטפלת.

לשיטת המשיבה, בסופו של דבר העביר הבעל למשיבה במתנה מוחלטת ובלתי חוזרת (כפי שעולה מהמסמכים שחתם) את מחצית חלקו בדירה המשותפת, וזאת בכדי לרפא את נפשה הפצועה ולפצותה על הפגיעה האיומה והנוראית, כדי לאפשר מצע יציב לחזרה לשלו"ב ולשיקום היחסים.

אין מחלוקת שבפועל – דירת המריבה ברחוב ז' – רשומה על שם המשיבה בלבד מזה שנים רבות, לאחר שהמערער עשה את כל הפעולות הנ"ל, ואף חתם על שורה ארוכה של מסמכים ותצהירים וכו' המעניקים לאישה את חלקו בדירה, במתנה חלוטה, ללא כל תנאי.

לטענת המשיבה – ניתן להעריך ולקבוע שהיה כאן שילוב של שיקולים רבים, הן פיצוי וריפוי רגשי ונפשי על העוול הנורא ועל הנזק שהמערער גרם לאישה במעשיו הבוגדניים, הן רגשי דאגה של המשיבה לביטחונה ולביטחון ילדיה, והן כדי להבטיח שהרכוש המשפחתי (הדירה) יעמוד לה בחייה, ולאחר אריכות ימים – לילדים המשותפים – ולא לנשים אחרות, וזאת באשר "רועה זונות יאבד הון", ועל אחד כמה וכמה עת נתפס הבעל בקלקלתו, והוא כבר הוציא כספים רבים על המאהבת, על חשבון התא המשפחתי. הטענה לפיה המערער התכוון אך לרמות את המשיבה – מופרכת מכל היבט שהוא, ואף חסרת נפקות.

בי"ד קמא בהחלטתו מיום 16.4.2026 קבע שהדירה בז' שייכת למשיבה בחלק שלם:

"להלן עובדות רלוונטיות להכרעת הדין שעלו בדיונים מעלה (כולל פרשנות בית הדין לאור המתואר מעלה) ולאחר מקרא סיכומי הצדדים:

• שני הצדדים מסכימים להתגרש כתביעת הבעל (הצדדים פרודים כבר כשנה), כך שסוגיית הגירושין אינה על הפרק בפן העקרוני, ובית הדין כבר אישר בהחלטתו האחרונה את הסכמתם להתגרש.
• לצדדים דירה משותפת בא'. לצדדים דירה נוספת ברחוב ז'. לפני כ 10 שנים, בשנת 2016, ערכו הצדדים הסכם שהבעל מעביר את חלקו בדירה לאישה. לטענת הבעל בדיון, ההסכם אינו בתוקף והוא נכפה עליו. ברם, לאור הדיון שהתקיים, לא נמצאה עילה לסבור כי הסכם זה נכפה על הבעל.
• אף השהות שעברה מהעת ההיא ועד עתה, מחלישה את טענת הבעל לביטול מתנה, כשתובע זאת רק בעת הגירושין.
• ונבאר – בעת ההיא (תקופת המתנה) הבעל היה בקשר אישי מיני עם אישה זרה בשם ד' (אף שטוען הבעל שלא היו יחסי אישות מלאים, זולת 'גיפופים ופלירטוטים ונשיקות' כהגדרתו, אך מבחינת בית הדין ובנסיבות התיק, אין משמעות לעומק הקשר האישי שהיה בין הצדדים).
• במסגרת החלטת בית הדין מיום 22.7.25 רשמנו את דברי האישה: "אמרתי שלאחר הפיצוי יהיה סיכוי לשלום בית. הוא רצה להתגרש. פתח תיק לחלוקת רכוש. לפני הסיפור של הדירה".
• עוד רשמנו שם: "בית הדין העיר שאין היגיון בתיאור שלה. אדם שרוצה להתגרש ופתח תיק לחלוקת רכוש ואשתו תפסה אותו בבגידה, לא יחתום על הסכם שהוא מוותר על הדירה".
• עוד רשמנו שם "האישה מגיבה וחוזרת על גרסתה: לא התניתי ולא התחייבתי. לאחר שחזר היו חיים טובים".
• ועוד הערנו שם: "למעשה, עדיין לא נמצא בסיפור דברים של האישה הצדקה הגיונית לכך שהבעל יחתום על הסכם קיצוני שכזה".
• ברם, בהמשך התברר שהבעל חתם על הסכם זה תוך ניסיון לשוב עם אשתו לחיי שלום לאחר בגידתו עם אישה זרה, ולכן הסכים לוותר על חלקו בדירה.
• במסגרת החלטת בית הדין מיום 22.7.25 אף רשמנו: "ובכן, עסקינן בצדדים הנשואים שנים רבות, ולהם ילדים נשואים ונכדים. שני הצדדים רוצים להתגרש, אך אבן הנגף להגעה להסכם היא הסכם ממוני שערכו הצדדים לפני כ-9 שנים, אשר במסגרתו הבעל חתם על ויתור על חלקו בדירת הצדדים בז' (לצדדים דירה נוספת, זולה יותר, בעיר אחרת). האישה מבקשת לממש הסכם זה, ולשיטת הבעל, הסכם זה נכפה עליו תחת לחץ, בעיקר בשל נתק שלו עם ילדיו בעת ההיא. התובעת טענה כי היא לא לחצה בכלל על הבעל בעת עריכת ההסכם, וההסכם נעשה ללא כל התניה מצדה, ורק ביקשה זאת בשל טענתה לבגידת הבעל אז. (בית הדין העיר לתובעת בדיון שקשה להבין שהבעל חתם על הסכם קיצוני שכזה רק בגלל שהיא ביקשה ממנו זאת וכרשום מעלה). כמענה לשאלת בית הדין, הבעל מסביר שלא ביקש לבטל הסכם זה בפני ערכאה משפטית עד כה, כי מאז הצדדים חיו יחדיו בסדר, וכשביקש זאת מאשתו כמה פעמים, היא הגיבה לו שהם חיים יחד בסדר ואין צורך לבצע הליך מורכב זה". כך שהבעל מודה שאף כשחיו הצדדים בסדר לשיטתו, הוא לא פנה לערכאה שיפוטית כדי לבטל מתנה זו שנתן לאשתו.
• בעת ההיא היו הצדדים בהליך לשלום בית. נזכיר. היה זה לפני כ-10 שנים.
• לבקשת האישה אז, הבעל חתם אז על כ-6 מסמכים שונים, מהם עולה שהעביר את חלקו בדירה לטובת האישה כדי לעשות ביניהם שלום בית.
• נפרט – הציג ב"כ הנתבעת מסמך התחייבות והמחאת זכויות מיום 16.8.16 בנוגע לדירה הנ"ל – ומאשר התובע שזו חתימתו. שם לא רשם התובע ת.ל. (תחת לחץ).
• הציג ב"כ הנתבעת מסמך תצהיר מיום 21.8.16 להעברת הזכויות לאישה. הגיב הנתבע: זו חתימתי. גם שם לא רשם התובע ת.ל.
• הציג ב"כ הנתבעת מסמך ייפוי כוח בלתי חוזר מיום 21.8.16 לעו"ד י' ד' ועוד, הנוגע לטיפול בהעברת הדירה. גם שם לא רשם התובע ת.ל.
• הציג ב"כ הנתבעת מסמך רביעי – הצהרה למיסוי מקרקעין מיום 15.9.16 – ומאשר התובע שזו חתימתו. גם שם – מסמך רביעי – לא רשם התובע ת"ל.
• הציג ב"כ הנתבעת מסמך חמישי – הודאת התובע מיום 15.9.16 שהעביר הזכויות ושהדירה בשלמותה של הנתבעת, ורשם גם "ואני מסכים שהיא לא תיכלל במסגרת איזון משאבים כלשהו, ותחשב כנכס שאין לאזן את שוויו (סעיף 5 (3) לחוק יחסי ממון)". – ומאשר התובע שזו חתימתו. שם – מסמך חמישי – טוען התובע שרשם ת"ל.
• כבר נרשמה מעלה הערת בית הדין: מעל חתימתו של התובע על מסמך זה יש איזה סימן, אך לא רואים ברור שרשום שם ת.ל. אף שיתכן וכך רשום שם, וכן רשום שם מספר ת"ז של התובע. ואם כן הוסיף זאת, עשה זאת בהסתר כדי שלא ישימו לב.
• הציג ב"כ הנתבעת מסמך שישי – הצהרה של שני הצדדים לבקשת רשות המיסים להעברת חלקו של התובע לנתבעת בדירה – מיום 15.9.16 – ומאשר התובע שזו חתימתו. גם של לא רשם התובע ת.ל.
• כך שבחמשה מסמכים להעברת הנכס ע"ש האישה, מתוך ששה, לא רשם התובע ת.ל. רק במסמך אחד רשם זאת, ובכפוף למה שרשמנו קודם.
• האמור מוכיח שמתנת הבעל לאשתו לא הייתה תחת לחץ, שהרי במרבית מהמסמכים לא רשם זאת, ואף נרשם מעלה שבאמת לא הופעל כנגד הבעל כל לחץ שהכריח אותו לוותר על חצי דירה. זה שרצה לשוב לאשתו לאחר הבגידה, או אף למשפחתו שכנראה הבגידה פגעה בהם, אין זה לחץ אמיתי, אלא כמיהה טבעית לשוב לחיי רוגע תמורת מחיר ותשלום.
• כאמור, הבעל טוען שחתם אז על המסמכים בלחץ, משום שהילדים נתקו קשר אתו ורצה להשיב את משפחתו. האם זהו לחץ לבטל חוזה? האם יש בכך כדי לקבוע על ביטול חוזה? ודאי שלא. אין אף לחץ מבחינה הלכתית המבטל מתנה.
• כאמור, את טענתו מוכיח מכך שבאחד מהמסמכים רשם מעל חתימתו ת.ל. (ר"ת תחת לחץ).
• אך למעשה, כאמור, נראה שביקש להעלים רישום זה, רשם אותו באותיות קטנות ולא ברורות מעל חתימתו ותחת מספר ת"ז שאף הוא נרשם שם. כפי שהערנו לעיל.
• את העובדה שרק במסמך יחיד מתוך כ-6 מסמכים המוכיחים את העברת חלקו בדירה ע"ש אשתו רשם הבעל ת"ל, ביאר הבעל, שרק במסמך ההוא רשום שהעברת הדירה ע"ש האישה לא תישלל במסגרת איזון זכויות, וכלשון הסעיף במסמך ההוא "אני מסכים שהיא לא תכלל במסגרת איזון משאבים כלשהו, ותחשב כנכס שאין לאזן את שוויו (סעיף 5 (3) לחוק יחסי ממון)". לכן לטענתו, רק שם היה חשוב לו להוסיף ר"ת ת.ל.
• בית הדין כבר העיר לבעל בדיון שהמשתמע מכך הוא שעד למסמך זה, שלטענתו הפתיע אותו כפי שאנו מבינים את דבריו, סבר הבעל שהעברת חלקו בדירה לאישה תוחזר לו במסגרת איזון זכויות בגירושין, וכלל לא סבר עד אז שבאמת נותן לאישה איזו מתנה בהסכמתו לרישום חלקו בדירה על שמו. האם הדבר מסתבר? ודאי שלא. לא מסתבר שסברו הצדדים שבמתנה שנתן לה חצי דירה, הוא בעצם לא נתן לה כלום או נתן לה רק חלק שהרי חלק זה יקוזז לו מחלקו באיזון.
• מעבר לכל האמור, יש בהלכה כללים לביטול מתנה מחמת אונס, (אם היה אונס אמיתי), כגון מסירת מודעה. וזאת לא היה פה. אף לא היה אונס הלכתי מוכח, כאמור.

העולה מכל האמור: מתנת הבעל לאשתו (חצי דירה ברחוב ז') היא מתנה גמורה, ואף לא הוכח שניתנה מתוך לחץ אמיתי. לכן ודאי שכל הדירה שייכת לנתבעת.

שאר טענות הצדדים בסיכומיהם או שעלו בדיונים, שלא קבלו התייחסות במסגרת פסק דין זה; משום שלא נמצאה בהן רלוונטיות לפסיקת הדין ע"פ שיקול דעת בית הדין.

מסקנות

• חלוקת הדירה

כמתואר מעלה בהרחבה, לא נמצאה עילה להפקיע את המתנה שנתן הבעל לאשתו ברישום כל הדירה ברחוב ז' על שמה, לאחר שמצאה אותו בוגד בה עם אישה אחרת, כשהבעל שאף במתנתו זו לשקם את הקשר עמה ועם בני משפחתו. לא נמצאו בטענות הבעל כדי לסתור מתנה זו. משכך, כל הדירה – שכבר עתה היא ברישום ע"ש הנתבעת – תישאר בבעלותה באופן בלעדי.

• גירושין

לאור הפסיקה מעלה באשר לחלקת הרכוש, נפנה את הצדדים לסידור הגט בפועל כהסכמת ורצון שני הצדדים העקרונית להתגרש כמתואר מעלה (וכבר אושרה בעבר הסכמתם העקרונית להתגרש).

ייפתח תיק לסידור גט, והצדדים יוזמנו כמקובל, ויתגרשו.

• כתובה

באשר לכתובה, בית הדין עיין בכתובה המצורפת כנספח לתיק לתגובת הנתבעת להחלטה שמיום 24.11.25, והכתובה בסך 260,000 ש"ח.

כמקובל, ככל וזכויות הבעל באיזון הזכויות הכספיות עודפות על סך זה, אזי הנתבעת לא זכאית לכתובתה, שהרי כידוע בבתי הדין, אין כפל זכויות, גם פיצוי בגין כתובה וגם פיצוי בגין איזון זכויות כספיות.

ואכן, אף הנתבעת הסכימה לכך, ולאור החלטת בית הדין מיום 24.11.25, התקבלה תגובת הנתבעת כדלהלן:

"האישה סבורה שהיא זכאית לגבות את מלוא סכום כתובתה – מצ"ב העתק הכתובה, מסומנת 2'.

יחד עם זאת, ועל מנת לגבש עמדתה הסופית של האישה ביחס לכתובה, הרי שיש להכריע תחילה בהליך הרכושי, ובפרט באיזון המשאבים שבין הצדדים, שכן ככל ובאיזון המשאבים זכאית האישה לסכום הגבוה מכתובתה, הרי שייתכן והדיון בסוגיית הכתובה יתייתר.

בנסיבות הללו, האישה שומרת על זכויותיה בעניין הכתובה, ותודיע עמדתה בתום ההליך הרכושי."

כך שאף היא מסכימה לעיקרון זה, לאי כפל זכויות – כתובה ואיזון זכויות כספיות.

כבר הובהר בדיון הראשון כי זכויות הבעל הכספיות עודפות על של האישה. משכך, וככל ואכן הן עודפות מעבר לסך הכתובה, אין מקום לחיוב כתובה בתיק זה.

במידה וזכויות הבעל העודפות הן פחות מסך הכתובה, נוכל לבחון את זכאות האישה לכתובתה לאחר הגט. לאחר פירוד של לפחות כשנה וסכסוך עצים וקשה, לא נעכב את סידור הגט בפועל לשם בחינת זכאות הכתובה עתה."

דיון והכרעה

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון הראוי בכל החומר שבתיק ובחינת מכלול טיעוני המערער ומענה המשיבה, מבהיר ביה"ד כי לא נמצא כל יסוד לערעורו של המערער, באשר לא נמצאה בפסק דינו הבהיר והנהיר של בי"ד קמא כל טעות, לא טעות בהלכה ולא טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

בטיעוני המערער בבי"ד דנן – לא נמצא כל חידוש. המערער חזר בפנינו על כלל טיעוניו הנ"ל כפי שנטענו בפני בי"ד קמא כמו גם בסיכומיו, ובשים דגש על טענתו העיקרית אודות אונס וכפיה בחינת 'אקדח ברקה' – באשר כל מחשבתו הייתה אך ורק כדי להשיב את שלום הבית והמשפחה. עוד הוסיף המערער לטעון, שאף אם העביר את הדירה בשנת 2016 לבעלותה המוחלטת של המשיבה, הרי שעם תשלום המשכנתא והמגורים המשותפים בדירה – הרי שהוא זכאי למחצית שווי הדירה מכוח השיתוף הספציפי, או לפחות לסכום בהתאם לעליית ערך הדירה, מיום הנתינה ועד היום.

בעניין זה כבר הבהרנו לעיל שאם ההעברה לא צופה פני גירושין, מדוע טרח ופעל המערער להעביר למשיבה את חלקו בדירה? אם ימשיכו בחיי הנישואין – אין כל צורך בהעברה ואין נפקות (כמעט) לרישום.

גם מהראיות שהביא המערער עולה מפורשות שלמשיבה הייתה גם הייתה כנות לשלום בית, כמוכח מההתנהלות הזוגית מיני המשבר הראשון ועד פרוץ המשבר השני וכפי שהביא המערער ראיות לטיולים זוגיים בחו"ל ולבילויים משותפים.

נשוב ונציין כי המשיבה, על אף הנטען לבגידה נוספת של האיש, חזרה בה עת ביקשה למחוק את תביעתה לגירושין, כאשר עינינו הרואות כי מי שדחף לגירושין הוא המערער. וזאת כאמור על אף גילוי בגידותיו בשנית (לטענת האישה) בנובמבר 2024!

על טענת המערער לפיה העברת מחצית הזכויות בדירה לאישה הייתה אך ורק כדי לשים שלום בביתם, ומששלום הבית זה לא הושג, הרי שהמתנה בטלה – יש להשיב ולומר שמלבד ששלום הבית הושג גם הושג, ולאו מילתא זוטרתא היא, ואכמ"ל… שעל אף בגידה נוראית וחמורה של בעל בעמיו עם אשת איש – הסכימה האישה הנבגדת לשוב לחיי שלום בית מלאים – חיים זוגיים ומשפחתיים, אשר החזיקו מעמד בצורה טובה ומטיבה במשך 9 שנים !!!! כאשר הצדדים יצאו לבילויים, לטיולים וכו', וכאשר שלום הבית העילאי – מבחינתה של האישה – מופר שוב – רק עת גילתה המשיבה שהמערער בוגד בה שוב, הרי שאין כל מקום לקבל את טענת המערער – 'וכדי בזיון וקצף'!

זאת ועוד, לו סבר המערער, אשר נודע בשערים כרב פעלים וכאיש מעש, שהוא אכן אינו חפץ ואיננו מעוניין להעביר את חלקו בדירה ע"ש המשיבה בלב שלם, מדוע לא מסר מודעא? מדוע לא התנה את המתנה בחוזה מפורש ובהתחייבות גמורה, שהמתנה מותנית בשלום בית לפחות לפרק זמן של כך וכך שנים? היעלה על הדעת שאין ערך לתשע שנים תמימות של חיי שלום הבית אשר נגדעו בגלל מעשי בגידה חוזרים ונטענים כלפיו?

לשיטתו של המערער יש להוסיף ולתהות – מדוע זה השתהה הוא תשע שנים ולא פעל כלל להשבת ולהחזרת חלקו בדירה, אשר לטענתו נגזלה הימנו במרמה, ואשר לדידו היא ניתנה לאישה באונס בחינת 'אנוס, כפוף ובוכה'? ומדוע זה רק לאחר שנתפס לבושתו בבגידתו בנטענת בשנית, נזכר פתאום לטעון כך? היכן היה הוא תשע שנים של שלום בית? ומדוע לא נענה לידה המושטת של המשיבה, הנבגדת בשנית, לשלום בית? מדוע לא פנה להיוועץ ברבותיו או בעו"ד במועד, ומדוע לא כתב מודעא ומחאה שכל ההעברה הינה באונס?

אין ספק שהאיש אשר 'נושא ונותן' קיבל את מלא התמורה ל'מתנת הדירה' לאישה בדמות חזרה לשלום ביתו ולחיק משפחתו שנים רבות.

על כגון דא יש לומר לאיש בכאב ובצער, כי רוממות 'שלום בית' בגרונו אך 'חרב פיפיות' בפעליו המקולקלים, ומה לו מהאישה ומהילדים נ"י כי מצא מקום ללו"ן עליהם, עת קולר הפירוד והשבר הזוגי והמשפחתי – מוטל על צווארו?

לא יעלה על הדעת, הן בהיבט ההלכתי והמשפטי והן בהיבט הערכי והמוסרי, לטעון כנגד תום ליבה וכנותה של האישה (שכביכול קיבלה דירה במרמה..) שעה שהאיש במו פעליו ומעלליו הוא אשר קלקל והודה בקלקלתו בראשונה, והוא זה שנתפס ונטען בקלקלתו בשנית 'רועה בשדות זרות', והוא הוא אשר גדע במו ידיו, את ההזדמנות השניה, ויש לומר – הלא מובנת מאליה – לחיי שלום בית מאושרים ונאמנים – אשר ניתנו לו ביודעין אך על דעת חיי זוגיות, כדמו"י, כהלכות גוברין יהודאין, וד"ל.

לענין זה יש להוסיף ולהחיל את הדין, שמי שנתן מתנה לאוהבו ונעשה שונאו, שהמתנה אינה בטלה. עיין בנימוק"י בב"מ (נט, א בעמוה"ר), וז"ל:

"… אטו המשכיר או משאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ הייתה מריבה ביניהם, יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו, הא ודאי ליכא למימר, וכן כתב הריטב"א."

ועיין בט"ז חו"מ שיב', ט', שכתב דאם השנאה אינה בפשיעת השוכר, גם בגילוי דעת לא מהני להוציאו. והסברא היא שלא יתכן מצב בדיני הקניינים, שיוכל הנותן לבטל את המתנה באופן חד צדדי, ע"י פעולה או ע"י גילוי דעתו. והרי בנדו"ד הליך הפירוד הוא בפשיעת המערער, ובהתאם לרצונו ולתביעתו.

אוהבו ונעשה שונאו

האיש טוען שחלו שינויי נסיבות מיום מתן המתנה, שאז שררו בין הצדדים יחסים טובים, אך עתה הם שונאים ולכן זו עילה לבטל את המתנה.

בית הדין קובע שאין לקבל טענה מעין זו. כיון שכל נותן מתנה יודע שיחסים בין בני אדם אינם קבועים, ועשויים להיות שינויים כאלה של אהבה ושנאה, אם באמת דעתו לתת רק על הצד שיישארו אוהבים – היה צריך להתנות בשעת המתנה שנותן רק על תנאי זה, אך אם נתן את המתנה בשתיקה, ודאי התכוון לתת בכל אופן, ואין לומר שיש אומדנא ברורה שהתכוון לתת רק בתנאי זה, שכאמור, הואיל ושינויים כאלה שכיחים, היה מוטל עליו להתנות, וכל שלא התנה – הרי המתנה מוחלטת (ראה עוד ב'משפטיך ליעקב' ח"ה לח/ב).

קל וחומר במקרה שלפנינו, שבשעת המתנה היו כבר הצדדים במשבר, והבעל נתן מתנה על אף שידע שהיחסים עלולים שוב להשתנות, כל שנתן בשתיקה – ודאי הייתה כוונתו למתנה מוחלטת ובלי תנאים, ובפרט וביתר שאת – אם יבגוד שוב באשתו, דבר שלפי הנטען אכן קרה במקרה שלפנינו. היעלה על הדעת שהוא יוסיף ויבגוד באשתו, והיא תישאר בידו ככלי ביד היוצר, ותאלץ להישאר נשואה לו או להחזיר את המתנה – ישתקע הדבר ולא יאמר!

גם הטענה לשיתוף ספציפי, אינה קיימת בנדו"ד, שהרי המערער הוציא עצמו מהשותפות בכך שהעביר את חלקו בדירה למשיבה. העברת חלקו של המערער בדירה – הינה הסכמה מושכלת וברורה שהמערער איננו שותף יותר בדירה.

הלכת השיתוף נאמרה בדירה שהיא מעיקרא בבעלות של אחד הצדדים, כאשר בפועל שני הצדדים התגוררו יחדיו בדירה, שילמו משכנתא, שיפצו, החזיקו, השתתפו בהוצאות וכו' ('דבר מה נוסף'). אולם כאשר הדירה הייתה משותפת, והלך אחד מבני הזוג והוציא את עצמו מכלל השיתוף בכך שהעביר את הדירה לבעלות הצד השני – ודאי שאינו יכול לבוא לטעון טענת שיתוף לנכס שהוא עצמו, פעל והוציא את עצמו מהשותפות בנכס. (וכעין דמיון למה שמצאנו שהבעל זכאי לפירות נכסי מלוג של אשתו מנכסים שהכניסה לו, אך אם הוא עצמו נתן לאשה מתנה – אינו זכאי לפירות מתנה זו).

באשר למסמך החמישי שהוצג (עיין בפירוט ההחלטה של בי"ד קמא בנידון), בגדרו נקבע כי מחצית חלקו של המערער בדירה לא ינוכה מחלק המשיבה באיזון המשאבים בעת גירושין, ואשר לטענת המערער על המסמך הזה כתב את האותיות "ת"ל", שמשמעותם, לשיטתו – "תחת לחץ" – נציין את נימוקי בי"ד קמא בנידון, אשר קבע בזאת כי עכ"פ עולה כי אף לשיטת המערער עצמו, כל ארבעת המסמכים הקודמים שעסקו בהעברת הדירה לאישה – לא היו תחת לחץ. מעבר לאמור ובאשר לטענת המערער על אונס בהתייחס למסמך החמישי, ציין בי"ד קמא עובדתית שהאותיות הנטענות כלל אינן ברורות, ראה סעיף יט בהחלטת בי"ד קמא, ולא ברור אם יש לכך משמעות בהתייחס למסמך זה. בכל אופן, יש הודאת בע"ד ברורה באשר לכל ארבעת המסמכים הקודמים.

כבר אמרנו שראשי התיבות ת"ל, יכולות להתפרש – תום לב. ואין כאן המקום להאריך בחשיבות מידת תום הלב, הישרות וניקיון הכפיים, בכלל ובהליכי דין – צדק ומשפט, בפרט.

בכל אופן, לא יעלה על הדעת, שאדם יחתום על הסכם, יוסיף איזה קשקוש שלטענתו נתכוון בו להוכיח את אונסו, ולאחר 9 שנים יבוא לטעון טענת אונס על סמך קשקוש זה!

באשר לעצם טענת האונס, נוסיף ונציין את הברור לכל בר בי רב, שכן טענה מעין זו יכולה להישמע כשאדם נותן מתנה לחבירו (דין תליוהו ויהיב), אך כאשר מוכר נכס באונס, קיי"ל תליוהו וזבין – זביניה זביני, דאגב זוזי גמר ומקני.

הנידון שלפנינו איננו בגדר 'מתנה' כלל ועיקר, אלא יש להגדירו לעניין זה כ'מכירה'.

המערער קיבל בתמורה לחלקו בדירה נכס חשוב ביותר ושמו 'שלום בית', באשר "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (מסכת עוקצין פרק ג', משנה יב), ואשר חשוב ומוערך מאלפי זהב וכסף, אמנם רק לתשע שנים, אך הוא זה שבמעשיו הנלוזים חזר וגרם לפירוק המשפחה. כאשר אדם מוכר נכס, תמורת כסף או תמורת דבר חשוב מכסף כמו שלום בית, אגב התמורה שקיבל במקרה דנן – השלום, גמר ומקני, והוא אינו יכול לטעון טענת אונס ובפרט בגדרי 'אונסא דנפשיה'.

טענת המערער לפיה הסכם המתנה להעברת הדירה לבעלות האישה, כמו גם כל ההוראות הנלוות להסכם, לרבות שהדירה לא תנוכה במסגרת איזון המשאבים – נעדרות כל תוקף חוקי ומשפטי, נוכח הוראות חוק יחסי ממון לפיהן הסכם אשר לא אושר בערכאה שיפוטית לא תקף – איננה נכונה משפטית.

ידועה הלכת גמליאל (שתובא להלן), לפיה הסכם המתייחס לנכס מסוים, שמוציאים אותו ממעגל איזון המשאבים, יכול שלא יאושר בערכאה שיפוטית.

יש חילוק בין הסכם המתייחס לנכס ספציפי, לבין הסכם כלכלי כולל.

אמנם בבע"מ 5142/10 (פלונית נ' פלוני), סברה השופטת בן פורת, שאין לחלק בין נכס יחיד להסכם כולל, אלא כל הסכם הצופה פני גירושין, צריך להיות מאושר בערכאה שיפוטית. בע"א 169/83 שרעבי נ' שרעבי כתבה המשנה לנשיא, בן פורת:

'סיכומה של השקפתי הוא, שהמבחן, אם הסכם פלוני בין בני הזוג הוא 'הסכם ממון' אם לאו, טמון במטרתו […] לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתיחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התיחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם'.

הבחנה זו בין הסכמים צופי פני פירוד, להסכמים כלכליים "רגילים", חוזרת כחוט השני בפסיקתו של בית משפט זה (ראו, בין היתר, ע"א 7388/97 עיזבון המנוח משה שמיר נ' דולב (שמיר), פ"ד נג(1) 596; ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר עו"ד, פ"ד נה(4) 925, 948; בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 612)."

בפרשת גמליאל (בג"ץ 10605/02, גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, מפי השופטת חיות) פסק ביהמ"ש העליון כי יש להכיר בהסכם שלא אושר בנסיבות בהן הוא מוציא נכס מסויים ממעגל איזון המשאבים. וכך נכתב:

"הסכם ממון איננו ההסדר האפשרי היחיד שחוק יחסי ממון מתייחס אליו לצורך חלוקת הנכסים בין בני-זוג… מקום שבו אין בנמצא הסכם ממון תקף בין בני-הזוג, מחיל החוק הסדר איזון משאבים, כמפורט בפרק השני. הסדר זה, שהינו יציר הדין, עיקרו – חלוקה שוויונית של כלל הנכסים בין בני-הזוג, אך הוא מאפשר לבני-הזוג להסכים בכתב גם על נכסים ששוויים לא יאוזן ביניהם, כאמור בסעיף 5(א)(3), סיפה… יפים לעניין זה דבריה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) בן-פורת בע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי, באומרה:

"…אין לראות ב'הסכם ממון' את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני-זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין 'הסכם ממון' – או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את 'הסכם הממון' – לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עיסקה אחרת בין בני הזוג, במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי.

'הסכם ממון' חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר […] הנה כי כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסוים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית המשפט) כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק…"

משכך, בנסיבות מסויימות יש להכיר בהסכמים שנעשו בין בני הזוג, אף אם לא אושרו בפני ערכאה שיפוטית.

וראה עוד בהחלטת ביהמ"ש העליון בבע"מ 4547/06 (פלוני נ' פלוני):

"השאלה האם יש מקום להכיר בתוקפו של הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט לא זכתה לתשובה חד-משמעית בפסיקה, ויש לגביה דעות לכאן ולכאן, בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. מחד גיסא, יש הסוברים כי אישור המוענק על ידי בית משפט להסכם ממון מהווה תנאי לתקפותו, ומאידך גיסא, יש הרואים באישור זה רובד נוסף להסכם שערכו בני הזוג, אשר לפיו, גם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית המשפט, עשוי להיחשב להסכם תקף על פי דיני החוזים (לסקירה ממצה של הגישות בעניין, ראו: ניסים שלם יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה 153-173 (2001))."

לאמור – ההכרעה תלויה "בתלות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה".

ביהמ"ש אף קבע שיש לנהוג בזהירות ובצמצום כאשר באים לסטות מהחובה החוקית לאשר בערכאה מוסמכת הסכם ממוני בין בני זוג. בפסק דין של ביהמ"ש העליון (ע"א 1629/11 מאיר יצחקי ואח' נגד סמדר וכטר ואח'), כתב ביהמ"ש (בדבריה של השופטת ברק ארז) :

"מהן אפוא תוצאותיו של הסכם המסדיר זכויות כלכליות של בני זוג ולא זכה לאישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת? אכן, כפי שציין חברי השופט סולברג, בני זוג עשויים להתקשר ביניהם בהסכמים שלהם השפעה על זכויותיהם הכלכליות, מבלי שאלה ייחשבו להסכמי ממון הטעונים אישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת. אולם, דברים אלה אמורים רק במקרים שבהם ההסכם אינו מכוון להסדיר את מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין.

בעניין 'שרעבי' שממנו ציטט חברי, הדגישה המשנה לנשיא מ' בן-פורת כי דבריה מכוונים למצבים שבהם ההסכם אינו יכול להיחשב הסכם ממון, כשלשיטתה "המבחן הקובע… [הוא] התייחסותו ליחסי הרכוש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם" (שם, בעמ' 781). בדומה לכך, בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד נח (2) 529 (2003) הכיר בית משפט זה באפשרות של הכרה בתוקפו של הסכם שהוציא נכס מן המכלול של הנכסים המיועדים לאיזון, להבדיל מהסכם כולל, בהסתמך על נוסחו של סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון המתייחס ל"נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב שווים לא יאוזן ביניהם".

לשיטתי, יש להישמר מגלישה במורדו של "מדרון חלקלק" שיוציא מגדר תחולתה של דרישת האישור הסכמים רבים מדי. פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לכאורה לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון.

[…]

כזה הוא בדיוק טיב ההסכמים שלגביהם סבר המחוקק, על יסוד ניסיון החיים, שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחצים ומניפולציות מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, באופן שמחייב פיקוחה של ערכאה שיפוטית מוסמכת על מנת להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג. אם מוסכם על הכול שדרישת אישור זו ממלאת תפקיד חיוני בהבטחת גמירות דעתם של בני הזוג והגנתם מפני הלחצים הפנימיים והחיצוניים הנלווים לעריכתו של הסכם ממון, כיצד זה נוכל לרוקנה מתוכן, גם אם במקרה דנן יוביל הדבר לתוצאה צודקת וראויה?"

גישת ביהמ"ש העליון בפסה"ד בעניין 'יצחקי', שעל בתי המשפט להיזהר בקביעה שהסכמים מסויימים אינם חייבים אישור. לדברי ביהמ"ש אם נפטור הסכמים רבים מידי מחובת האישור, עלולים לגלוש במדרון שירוקן מתוכן את דרישת האישור.

הסכמים שעריכתם מהווה כר פורה להפעלת לחץ וכפיה מצד הסביבה או על-ידי אחד מבני הזוג, דורשים לחייב פיקוח של ערכאה שיפוטית מוסמכת, ע"מ להבטיח את גמירות דעתם המלאה של שני בני הזוג. אמנם בנדו"ד נראית גמירות דעת גמורה, לפחות מחמת השיהוי של תשע שנים, שהמערער לא טרח לנסות ולבטל את ההסכם בענין איזון המשאבים.

נביא את אשר נפסק בתלה"מ פ"ת 38274-11-18. פסק הדין עוסק בסתירה בין הסכם שאושר, לבין רישום הדירה באופן שונה מהכתוב בהסכם.

הסכם הממון אושר לאחר הנישואין ע"י נוטריון (הגם שלאחר הנישואין יש לאשר את ההסכם בערכאה שיפוטית), כך שעל אף האישור, הוא אינו מהווה אישור בהתאם להוראות סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, בשונה מסעיף 2 (ג1) לחוק. הדגשים לא במקור:

"בהקשר זה נפסק על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח (2) 529, כדלקמן:

"במקרה שלפנינו אין בין בני-הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השנים לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתא. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך… סוף-דבר – ההסכם שנקשר בין בני-הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון" כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5 (א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה" (ס' 6-7 לפסק הדין)".

והעולה לנידונינו – שגם אם ההסכם לא אושר, יש לו תוקף משפטי מחייב.

בנ"ד המערער נתן את חלקו בדירה לטובת האישה. לשם כך אף חתם על התחייבות ועל תצהיר, והוסיף וכתב ייפוי כוח בלתי חוזר, הוסיף וחתם על הסכם הקובע שחלקו הניתן לאישה בדירה לא ינוכה מהאיזון במסגרת איזון המשאבים – כל אלה הם פעולות והסכמים המעידים ללא כל ספק שנעשו בגמירות דעת, בנפש חפצה ובלב שלם.

המערער אף שתק בעניינה של המתנה המוכחת והגלויה, לא טען כנגדה ולא ערער עליה ולא העלה שום טענה כלפי כלל המסמכים בנידון במשך 9 שנים, וברי כי עכ"פ הוא לא פעל משפטית להשבת חלקו בדירה. מכך אנו למדים שהדבר אכן נעשה בלב שלם, מתוך מטרה לשמור על שלמות המשפחה, ולולא מעשיו, לא היינו באים עד הלום.

למעלה מן הצורך נציין הצדקה נוספת לאכיפת ההסכם והיא חוסר תום ליבו של המערער. לחתום על הסכם, ולהוסיף ת.ל (אם אכן נכתב, וכאמור, הדבר לא ברור), הדבר מהווה חוסר תום לב מובהק, ועל פי הפסיקה, לערכאה השיפוטית מסורה הסמכות להכיר בתוקפו של הסכם ממון גם כאשר הוא לא אושר כדין. עוד נקבע, כי בהסתמך על הדוקטרינה הפסיקתית המוכרת בשיטתנו, ניתן להכיר בתוקפו של הסכם כזה, באופן חריג ובמקרים המתאימים לכך וזאת מכוח עקרונות תום הלב, ההשתק והמניעות (בע"מ 8167/08 ובע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו]).

תבנא לדינא

לאור כל האמור לעיל, קובע בית הדין שדין הערעור – להידחות!

מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח.

המזכירות תעביר למשיבה את אשר הפקיד המערער כערובה.

הרב צבי בן יעקב – דיין                                                     הרב משה אמסלם – דיין

מצטרף למסקנות, רק אוסיף כי הטענה על כך שההסכם לא אושר בערכאה משפטית אין לה על מה שתסמוך, וזאת לאחר שהמערער מודה שחתם על ההסכם מרצונו, והוא מודה שרצה לתת את המתנה בתמורה לשלום בית וכפיצוי על הפגיעה הקשה באישה, וא"כ דל הסכם מהכא, הרי כאן אודיתא, בהזדמנויות רבות במהלך הדיונים – בפני ג' דיינים, ובפרט אחר שגם עשה פעולות מעשיות וחתם על מסמכים להעברת הנכס על שם האישה וכו'.

דהנה איתא בגמ' סנהדרין (כט:):

"הודה במטלטלי וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין, במקרקעי ולא קנו מידו מאי, אמימר אמר אין כותבין מר זוטרא אמר כותבין, והלכתא כותבין. ופרש"י במקרקעי, קרקע שהיה ראובן מוחזק בה והודה לשמעון שהיא שלו, כותבין, דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא, ולא מיחסרא גוביינא, דבשלמא מטלטלי מלוה להוצאה ניתנה וחוב בעלמא הוא ומלוה ע"פ ריעא ממלוה בשטר ולא ניחא ליה לאלומי, אבל הכא גלוי מילתא בעלמא הוא." ע"כ.

ובשו"ע (חו"מ סי' מ' סעי' א') נפסק:

"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי אף על פי שלא היה חייב לו כלום, ה"ז חייב, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אף על פי שאין שם עדים וכו'."

ואמנם כתב בקצוה"ח דאודיתא צריכה עדים, וכ"כ הגרעק"א (ב"ק יב), וביאר ב'חידושים וביאורים' להגר"ח גריינימן (ב"ב קמט. אות ב') דמה"ט ס"ל לר"ל בכתובות (קא:) דהכותב "חייב אני לך מנה בשטר" פטור, דמיירי שמוסר לו השטר בינו לבין עצמו, ולכך לא מהני מדין אודיתא, וסברא היא דבינו לבין עצמו חשיב כפטומי מילי, בפרט בזמן שיודעים שההודאה אינה אמת, או משום דכשכתב בשטר אמרינן דבתורת שטר בעי להקנות ולא בתורת אודיתא, וכיון דשטר לא מהני, לא קנה, ע"ש, וע"ע בפס"ד ירושלים (כרך יג עמ' תלג מ"ש בזה) – מ"מ בנ"ד כאמור האודיתא הייתה כמה פעמים בפני מותב תלתא כחדא דעדיפי מתרי עדים, וא"כ לכו"ע מהני, וא"צ באישור הסכם כלל.

הרב דוד בירדוגו – דיין

סוף דבר

לאור כל האמור קובע בית הדין כדלהלן:

• דין הערעור להידחות.
• מחייבים את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בסכום של 20,000 ש"ח.
• המזכירות תעביר למשיבה את אשר הפקיד המערער כערובה.
• מותר לפרסם לאחר השמטת שמות הצדדים ומספרי ת"ז.

ניתן ביום ב' בתמוז התשפ"ו (17/06/2026).

הרב צבי בן יעקב                             הרב דוד בירדוגו                            הרב משה אמסלם

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה